בחירות דמה: הנה הפסח חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ, הברד הפשיר, השלג החדש נח על פני החרמון, מגרשי החניה באתרי הנופש התרוקנו, כל האפיקומנים נאכלו, והמטוסים מתחילים להחזיר את הישראלים לארצם להפסקת עבודה לפני החופשה הבאה בחו”ל. 
 
גם הבחירות תמו, אבל לא נשלמו. בשיטה הישראלית, עכשיו מתחילה התקופה האכזרית והמכוערת של המשא ומתן להרכבת הממשלה. ההיגיון אומר: ראוי שתקום ממשלה שמייצגת את כל הכוחות הציוניים המרכזיים. זאת אומרת, ממשלה שבה שותפים הליכוד, כחול לבן, העבודה ואני אישית הייתי מוסיף את איחוד מפלגות הימין, בעלי מעמד מיוחד כמייצגי החלוציות. גם השאר מוזמנים בכבוד גדול. 
 
זה היה יכול לפעול אם ההיגיון היה שולט בדמוקרטיה. לצערנו, הרגשות הם השולטים. לכן הרעיון הזה איננו אפשרי. לא מפני שהפוליטיקאים לא מבינים את ההיגיון הנכון, אלא מפני שהם יודעים שהבוחרים שלהם, ממחנה “רק לא ביבי” או “רק לא שמאלנים”, לא יסבלו זאת, ולכן זו תהיה הקדנציה האחרונה שלהם.

עוד גורם שמונע הרכבה הגיונית של הקואליציה הוא העובדה שהמפלגות הגדולות לא מאמינות זו לזו. כל אחת מהמפלגות הראשיות, ליכוד, כחול לבן או העבודה, יודעת שלקראת הבחירות הבאות היריבה שלהן תנסה לצרף אליה את המפלגות הדתיות, וכך לנצח ולמחוק את האחרים. זה כל כך מובנה בחשיבה של מנהיגי ועסקני המפלגות מאז קום המדינה, שכל דיון באיחוד הכוחות המרכזיים יחד ייכשל לפני שהוא עולה לדיון.
 
ההיגיון לא ממש במיטבו גם כאשר עוסקים בהרכבת ממשלת סיעות ימין. אני רוצה! אני רוצה! הוא הצליל העיקרי שנשמע במשא ומתן הקואליציוני. ומה איתי? ומה איתי? היא דרישה חזקה לא פחות. אם אשאל מי חשוב יותר, המדינה או האגו שלך, התשובה תהיה שברור שהאגו. איזה עיתונאי מוזר אתה, מדוע אתה שואל שאלות שהתשובה עליהן ידועה לכל ילד.

ריבלין ונציגי ש"ס. צילום: מארק ניימן, לע"מ

 
כאשר יש יותר שרים ממשרדים, מתחילים לפצל משרדים ונגרים עוסקים בהגדלת שולחן הממשלה. במקום משרד המדע והחלל יהיה מעכשיו משרד המדע לחוד, משרד החלל לחוד, וגם משרד הירח שהשר שלו אחראי לכל שטחי הירח משני צדיו. במשרד הזה יהיה גם אגף לפינוי גרוטאות, ולו ראש אגף, שני סגנים, מזכירות, נהגים, מנכ”ל וסמנכ”ל דיגיטל. 
 
חלף לו הפסח, שהוא גם ההזדמנות היחידה בשנה של הטבעונים לעשות דווקא ולאכול לא כשר. התחילה עונה עם מנהגים משונים לא פחות: העונה בה כל פוליטיקאי של מפלגה קטנה שמגיע למשא ומתן עובר לפני זה הדרכה איך לומר: “בשום אופן לא נסכים לפחות משני שרים”. ואחר כך עושים חזרות איך לקום בפרצוף כעוס ולומר: “שר החוץ והחינוך ושר הביטחון והאוצר זה המינימום שלנו”. 
 
לפני הבחירות הם עוד הקשיבו לנו. עכשיו הקול שלנו הוא הד מרוחק שלא חודר את החדרים האטומים של מוחות הפוליטיקאים. הם כבר רואים עצמם בלשכת שר עם רכב שרד בנפח מעל 2000 סמ”ק. אלה מוחות המוצפים בתאוות שלטון, ואין לי אשליה שהם יקראו מאמר המציע להם להסתפק בשר אחד לארבעה מנדטים, לשקוע בהרהורים ולומר: וואלה, צודק.
 
מצדם שהמפלגה שזכתה ב־35 מנדטים תסתפק בשר אחד לאזרחים ותיקים. ההיגיון של המפלגות הקטנות עובד ככה: “הרי יש לליכוד ראש ממשלה וממשלה אך ורק בזכותנו, אז מה הם צריכים יותר?”.
 
בפסח הזה שחלף, הנכדים עשו לי תרגיל. אצלנו נהוג שהילדים מחביאים את האפיקומן ומנהל הסדר מחפש אותו. אם הוא לא מוצא, הם מחזירים אותו ומקבלים מתנה. חוץ מהעובדה שזה מחנך את הילדים לגנוב, וממחיש שהפשע משתלם יפה, זה הוליד אצלנו השנה גם טכניקות הטעיה. מנהל הסדר (אני) חיפש את האפיקומן המוסתר במטרה לא למצוא אותו (אל תגלו להם שאני רק עושה כאילו שאני מחפש). תוך כדי כך אירעה תאונה: מצאתי. לקחתי בחשש את המפה הלבנה שבה אמור להיות שבר מצה, אבל אז גיליתי שזו בכלל מגבת נייר, ואין מצה. הילדים צהלו: עשינו לך מלכודת. אכן, נפלתי במלכודת.
 
נוכח המשא ומתן הקואליציוני, ברור לי גם שכולנו נפלנו למלכודת. חשבנו שאנחנו בוחרים ראש ממשלה על פי הישגיו והיכולות שלו, אבל מתברר שזו הייתה מלכודת. אלו היו בחירות דמה, בדיוק כמו אפיקומן הדמה שמצאתי. המפלגות הקטנות, שאותן רוב העם לא בחר, הן אלה האמיתיות, הן אלה שינהיגו.