יום הדמים: כאשר החלו טקסי הזיכרון עם שקיעת החמה ביום רביעי, על פי הלוח הלועזי התאריך היה עדיין אחד במאי. בכך, אם כי באופן בלתי נמנע ולא באשמתו של איש, יש משום חילול יום הזיכרון לציון השמדת ששת המיליונים אחינו בני ישראל. בשל החפיפה החלקית השנה בין החג האדום לבין יום השואה יש להפנות זרקור רב־עוצמה לעניין זה כדי להראות כי הסוציאליזם וסמליו המובהקים ביותר, אחד במאי יחד עם הסמרטוט האדום וההמנון הרצחני "האינטרנציונל", הם מנגנון הרצח ההמוני הגדול ביותר בהיסטוריה.
 
הסוציאליזם, על פי מהותו האידיאולוגית, מאופיין בהנהגת שוויון כלכלי מלא בין בני האדם באמצעות הלאמה של כל אמצעי הייצור והשירותים ושלילה גמורה של קניין פרטי. לכן הסוציאליזם חייב להיות באופן מובנה שלטון רודני־שטני, שבאמצעות מנגנוני שלטון ישלוט ויכתיב לכל האזרחים, מהעריסה ועד הקבר, כל עניין בעל היבט כלכלי־חברתי. היות שבני האדם אינם שווים ולעולם לא יהיו שווים בנתוניהם האישיים, הפיזיים והשכליים, ניתן ליצור שוויון חברתי־כלכלי אך ורק באמצעות דיכוי רב־עוצמה, לרבות יצירתם של מנגנוני רצח המוני. בשפתו הברברית של הסוציאליזם, מנגנוני רצח אלה מסתתרים מאחורי הכותרת "הדיקטטורה של הפרולטריון".
 
לפיכך, בשום מדינה לא הונהג מעולם סוציאליזם באמצעים דמוקרטיים. הלאמת כל אמצעי הייצור והשירותים התאפשרה רק במדינות שבהן השלטון נתפס בכוח הזרוע, ובכוחה של אותה זרוע הונהג משטר טרור שהושתת על מנגנוני רצח המוני כתנאי שבלעדיו בלתי ניתן ליצור משק שכולו מולאם ונשלט על ידי צבא פקידים. אין זה כלל יד המקרה שחמשת מנגנוני הרצח הגדולים ביותר בתולדות האנושות היו במשטרים שאחד במאי חגם, הסמרטוט האדום דגלם והנהגת הסוציאליזם משנתם.
 

במשטר הנאצי בגרמניה, שבהנהגת אדולף היטלר ימ"ש, אחד במאי היה חג לאומי נאצו־גרמני, והיה גם היום הפוליטי השני בחשיבותו במשטר הנאציונל־סוציאליסטי. רק 9 בנובמבר, יום הפוטש הכושל שארגן היטלר בראשית תרפ"ד (נובמבר 1923), עלה עליו בחשיבותו. קציר הדמים של מלחמת העולם השנייה הסתכם ב־60 מיליון נפש, לרבות השמדתם התעשייתית והברברית של ששת מיליוני יהודי אירופה. רובו ככולו של קציר דמים זה הינו באחריותו של הנאציונל־סוציאליזם הגרמני, אולם גם מאחריותה המשמעותית של ברה"מ לא ניתן להתעלם, במיוחד לנוכח הסכם ריבנטרופ־מולוטוב - הברית בין סטאלין והיטלר, שאפשרה את פרוץ המלחמה.
 
הסוציאליזם הסובייטי בא לעולם עקב מהפכה רוויית דם, כאשר רב־הקצבים שניצח על מרבית מעשי הרצח והטבח במהפכה ולאחריה, בשנים תרע"ח־תרפ"ד (1918־1922), היה דווקא יהודי שונא עמו, שנולד כלייבלה בורנשטיין ושינה את שמו ללאון טרוצקי. בנוסף למלחמת האזרחים שהביאה את הבולשביזם הסובייטי לשלטון, ושמספר קורבנותיה הסתכם בכ־5 מיליון, מנגנוני הרצח ההמוני שהקים המשטר טבחו בין 30 מיליון איש, על פי ההערכות הזהירות ביותר, ל־60 מיליון, על פי הערכות פחות זהירות. והכל על מנת לאפשר את הלאמת אמצעי הייצור והשירותים מחד, ולשמור על המשטר מפני מתנגדיו האמיתיים והמדומים, מאידך.
 
גם הסוציאליזם הסיני בא לעולם בכוח הזרוע בהנהגתו של רב־המרצחים מאו צה טונג, שניהל מלחמת חורמה במשטרו של צ'אנג קאי שק, עד להבסתו בשנת תש"ט (1949). כ־7 מיליון סינים קיפחו את חייהם בדרכו של מאו לשלטון. שני מסעות רצח המוני אפיינו את הסוציאליזם הסיני: הראשון, בשנים תשי"ט־תשכ"א (1959־1961), תחת הכותרת התמימה "הזינוק הגדול קדימה". בפועל היה זה מסע בשם הסוציאליזם לגזילת אדמותיהם של מאות מיליוני איכרים, שהוביל לטבח של כ־45 מיליון עובדי אדמה; השני - "המהפכה התרבותית" - שם מכובס לרצח שיטתי של מתנגדי ה"מאואיזם", הן במפלגה והן מחוצה לה, שהותיר בין 40 ל־50 מיליון סינים מתים.
 
מרצחים סוציאליסטים בולטים נוספים הם פול פוט, שבסוף שנות ה־70 טבח בכרבע מבני העם הקמבודי - כ־2.5 מיליון בני אדם, ומשפחת קים הצפון־קוריאנית על שלושת דורותיה, שאחראית למותם של כ־10 מיליון קוריאנים. בכך עוד לא נאמר דבר על מיליוני בני האדם במזרח אירופה שנטבחו על ידי שליטיהם, בשמם ולמענם של אחד במאי והסמרטוט האדום. 
 
סמלי הרפש

ואם ישאל השואל: הלא מפלגות סוציאליסטיות שלטו שנים רבות במדינות שונות כגון בריטניה, צרפת, שוודיה, נורווגיה, ספרד ועוד רבות אחרות, וכולן הגיעו לשלטון בדרכים דמוקרטיות ונמנעו מלפגוע במשטר הדמוקרטי בתקופת שלטונן. אז נשיב לו כי אף אחת מהמפלגות הנ"ל, שאומנם נקראות סוציאליסטיות, לא ניסתה להנהיג כלכלה סוציאליסטית באמצעות הלאמת כל אמצעי הייצור והשירותים או אף חלק משמעותי שלהם. לפיכך, הן נשאו ונושאות את שם הסוציאליזם הנ"ל לשווא, וזאת ככל הנראה בשל געגועים לעברן ההיסטורי הרחוק מסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, עת דגלו בכנות במשנה הסוציאליסטית בהיותן מפלגות אופוזיציה זעירות ונטולות השפעה של ממש.
 
ומה אם יוסיף השואל ויאמר כי אחד במאי נקבע עוד בשנת תרמ"ט (1889) על ידי האינטרנציונל הסוציאליסטי השני, וזאת לזכר מהומות קשות שבהן נרצחו כ־60 פועלים בהפגנות סוערות ובשביתה כללית למען הנהגת יום עבודה בן שמונה שעות, אירועים שקרו בשיקגו בשנת תרמ"ו (החל ממאי 1886), הידועים גם בשם הטבח בהיימרקט, ולכן אין באחד במאי כל פסול? כי אז נשיב לו כי עם כל הכבוד לתולדותיו הבראשיתיים של החג, אחד במאי זוהם בכך שאומץ על ידי השפלים והבזויים שברבי־המרצחים בתולדות האנושות. זיהום זה אינו ניתן לעולם להסרה ומחיקה.
 
אין זה מקרה כי דווקא תנועת הפועלים האמריקאית - שבעקבות הטבח במפגיניה בשיקגו לפני 133 שנים, בא האחד במאי לעולם - נטשה אותו, ובמקומו נחוג כ"יום העבודה" האמריקאי יום שני הראשון בחודש ספטמבר.
 
כאמור, המשטר הנאציונל־סוציאליסטי הטמא קבע את האחד במאי כיום חג לאומי. לפיכך, תוך כדי השואה, ולמצער מיד לאחריה, היה על השמאל הסוציאליסטי הישראלי להתנער מתאריך זה לחלוטין. במקום התנערות משני סמלים טמאים אלה, ממשיך השמאל הישראלי המוצהר לדבוק בסמלי הרפש. 
זאת ואף זאת, בנוסף למשטר הצוררים הגרמני, כל המשטרים הסוציאליסטיים הרודניים היו אויבי היהדות בכלל והציונות בפרט. בתחילת שנות ה־50 תכנן סטאלין להשמיד את כל שלושת מיליוני היהודים שנותרו בברה"מ באמצעות הגלייתם לגולאגים שבסיביר, שלא היו אלא מחנות מוות המוני באמצעות עבודת פרך והרעבה. רק מותו של סטאלין בשנת תשי"ג (1953) הציל את יהדות ברה"מ מהשמדה.
 
כל אלו לא מנעו מ"השומר הצעיר", מפ"ם - האמא והאבא הפוליטיים של מרצ - לסגוד, להעריץ לפאר ולרומם את המשטרים הסוציאליסטיים הרצחניים. ראוי אפוא כי העם היושב בציון היה זוכר זאת דווקא ביום שבו החג האדום והטמא חופף בחלקו את יום הזיכרון לשואה, הקדוש.