תחילת מסלול: ביום שלישי פתחו שני רמטכ"לים בקריירה שלישית. בני גנץ וגבי אשכנזי, שפיקדו על צה"ל בזה אחר זה בין השנים 2007־2015, נשבעו אמונים כחברי כנסת (אחרי קריירה שנייה ולא ממש מוצלחת בעסקים). שניהם הבריזו מההשתלמות לח"כים חדשים שנערכה יום קודם לכן, וחבל. לא היה שם מישהו שיגיד לגנץ, וגם לאשכנזי, משהו כמו "חברים, במחילה מכבודכם, תגיעו לכנסת. בואו ללמוד. זו הצהרת כוונות. תודיעו שאתם הולכים להיות חיילים בשוחות הדמוקרטיה. תנו דוגמה אישית. הרי שום דבר ממה שעברתם בעשרות שנים בשדות הקרב לא הכין אתכם למה שמצפה לכם עכשיו". אז הם לא באו. כנראה ניסו לדחות את הקץ. נדמה לי שבקרוב הם יתגעגעו לטירונות של גולני (גבי) והצנחנים (בני). אם לא פיזית, לפחות נפשית.


הם יידחסו בלשכה מיניאטורית, בגודל של השירותים בלשכת הרמטכ"ל. הם יהפכו לשק חבטות של כל זב ומצורע שיחפוץ לעשות כמה כותרות ולגרוף כמה לייקים על חשבונם. את יחידת דובר צה"ל, המונה מאות חיילים וקצינים, יחליפו דובר או דוברת בני 27 שרוצים לסמן וי בשורת הקריירה ולהמשיך הלאה. אני חושב על אשכנזי, שהוביל את השמדת הכור הסורי בידי צה"ל ב־2007 ואת התמרון של עופרת יצוקה, או על גנץ, שהוביל מלחמה בת 51 יום ב־2014, מסתגלים לתעלות הניקוז של הביצה הפוליטית שורצת הברחשים שלנו. 


השניים שפיקדו על מאות אלפים, החזיקו את היד על מנוף העוצמה הכבירה ביותר במזרח התיכון ושלחו אלפי לוחמים אל הלא נודע, יובילו מעתה שני עוזרים פרלמנטריים במסדרונות הנידחים בין ועדת הפנים לוועדת הכלכלה במשכן הכנסת. בצבא, כשהם דיברו, הושלך הס, או הושלך לכלא. עכשיו, כשהם יפתחו את הפה, הכנסת תתפוצץ מקריאות ביניים. במקום לציית להם ציות עיוור, יעליבו אותם. הם ייתקלו בבוז, לעג ואפילו שנאה. הם יגלו שהפכו לאויבי העם, לפוסט־ציונים, לסמולנים ששואפים למכור את המדינה לערבים. הם יבינו שאף אחד לא רואה אותם ממטר, איש לא מתייחס ברצינות לפקודותיהם, ושום דיון אינו סוף פסוק, אלא בקושי התחלה. תהילה אף פעם לא הייתה באופוזיציה הפרלמנטרית בישראל. בשנים האחרונות צורפו גם קלון ובושה. זה דינו של כל מי שמעז להמרות את פי המלכות ולהאמין שהמשיח שהוכתר לאחרונה בכיכר העיר באופן רשמי, הוא משיח שקר.


אשכנזי היה הרמטכ"ל של נתניהו. גם גנץ. שניהם חולקים על האיש דעה משותפת, לא שונה מדעתם של כמעט כל בכירי וראשי זרועות הביטחון שנחשפו אליו, לדורותיהם. יעלון היה שר הביטחון של אותו נתניהו, אבל הוא כבר התרגל לזר גדר התיל החלודה והקוצים שהושתל על ראשו מאז מרד. יחד עם יאיר לפיד, החיה הפוליטית היותר משוכללת בחבורה הזו, רביעיית הצמרת של כחול לבן נושאת באחריות כבדה. קרוב למחצית הציבור מאחוריה. יחד עם העבודה ומרצ מדובר במיליוני ישראלים שמביטים בעיניים כלות על הכיוון שאליו דוהרת המדינה, על החלום, על שברו, על ההבטחה שהופרה ועל המיעוטים הקיצוניים שמשתלטים על סדר היום כשהם מנצלים את העובדה הבלתי נתפסת שהמשיח מעוניין כרגע רק בדבר אחד: להימלט מאימת הדין.


בצד השני לא מבזבזים זמן. במגעים השקטים בין הקואליציה לאופוזיציה התברר שלליכוד חשובות רק שתי ועדות: ועדת הכנסת וועדת חוקה. שם מופעלים המנופים הגדולים, ושם חותרת הקואליציה לרוב משמעותי יותר של ח"כים. למה? כי אלה הוועדות שיעבירו את החסינות (הכנסת) ואת פסקת ההתגברות (חוקה). הקומבינציה המושחתת שאמורה לסיים באופן סופי את שלטון החוק בישראל.

מה החליט העם?

גנץ, לפיד, אשכנזי ויעלון חייבים לנצח את התבוסתנות ואת המרה השחורה. הם לא יוכלו לעשות את זה רק בכנסת. הכלים הפרלמנטריים שלהם מוגבלים. הם צריכים לעבוד במשולש שבין הכנסת, הרחוב ומערכת המשפט. הגיע הזמן להבין שבלי להוציא המונים לרחובות, זה לא יקרה. הפריבילגיה של להתרחק מההפגנות האותנטיות ולא לזהם אותן עם פוליטיקאים, חלפה מן העולם. זכות הצעקה והמחאה לא נשללה מאיתנו עדיין. השקר הראשון שאותו צריך לנפץ הוא השקר המנוסח בקיצור במילים "רוב העם החליט".


הבחירות האחרונות הסתיימו בתיקו בין נתניהו לגנץ, שהפך לניצחון נתניהו משום שלימין יש קואליציה ולמרכז־שמאל אין. ברור שיש יתרון לימין. אבל ביבי, למרות הברית עם טראמפ, המצב הבינלאומי הנוח, ההכרה ברמת הגולן והחזרת גופת באומל, למרות הכלכלה והשקט הביטחוני היחסי, בסופו של דבר הביא תיקו עם חבורה ששלושה מארבעת מוביליה אינם פוליטיקאים. הקוקפיט של כחול לבן צריך להפשיל שרוולים, לדלל את הערכות המצב, קבוצות הפקודות והתרגילים הטקטיים, לטובת מלחמה פוליטית מיוזעת על כל עמדה ועל כל משלט. 


הציונות נלחמת על חייה לא פחות מכפי שנלחמה לפני 71 שנה. "העם החליט" היא קלישאה קואליציונית שקרית. האמת היא שהעם לא החליט לוותר על גיוס חרדים, ולא החליט לספח את השטחים, ולא החליט לרסק את מערכת המשפט (אם כי יש מקום להסדיר את היחסים בינה לבין הרשות המבצעת באמצעות פסקת התגברות שפויה). העם לא החליט להגביר את הכפייה הדתית, לא החליט להעמיק את הדרת הנשים ולהמשיך להפיץ דברי גזענות ושטנה בישיבות שהן "ספינות הדגל" של מגזר ששווה כרגע 5 מנדטים. העם לא החליט להגדיל את הקצבאות לחרדים ואפילו לא לסגור את תאגיד השידור הציבורי.

העם גם לא החליט לייצר חוק אחד לנבחריו ודין אחר לכל היתר. נדמה לי שהעם גם לא ממש בטוח שהחברים מנדלבליט ורוני אלשיך רקחו מזימה לחסל את מקורבם, פטרונם וזה שמינה אותם לתפקיד.


מה העם כן החליט? על פי תוצאות הבחירות, העם החליט שהוא רוצה שתי מפלגות גדולות. הוא מאס בקיטוב, בקיצוניות, בסחטנות הפוליטית. אם זה היה תלוי בעם, נתניהו וגנץ היו צריכים להקים ממשלה. את אחוז החסימה הגיע הזמן להעלות ל־15%. שהחרדים יתמזגו במפלגת הימין, הערבים במפלגת המרכז־שמאל. רפובליקנים ודמוקרטים. זה יכול להצליח, וזה גם ימתן מאוד את שתי קבוצות הקצה הללו. הערבים ירגישו יותר שייכות למדינה ויתחילו לדאוג לעצמם, במקום לפלסטינים. החרדים יבינו שהמשך ניצולה של המדינה בקצב הזה יגרום לאסון (המחקר החדש של פרופ' דן בן־דוד שפורסם השבוע מוכיח, במספרים, שאנחנו בדרך לשם).


למרבה הצער, זה לא יקרה. המכשול העומד בפני מהלך מהסוג הזה הוא תיקי נתניהו. מרגע שהיועמ"ש החליט להגיש כתבי אישום, הרכבת יצאה מהתחנה. האיש צריך לפנות את הזירה ולהילחם על חפותו, כפי שעשה קודמו. גם זה לא יקרה. אצל נתניהו המדינה נמצאת במקום גבוה בסדר העדיפויות, אבל לא הכי גבוה. הוא קודם. ולכן הוא משנה עכשיו את שיטת הממשל בישראל. הדמוקרטיה הפרלמנטרית הופכת למונרכיה. השליט עליון, מעל החוק. אני כותב כאן את הדברים האלה כמעט כל שבוע, והם מתגשמים לנגד עינינו. גם השבוע, לא חסרות דוגמאות. 


המתועבת מכולן היא הדוגמה של צלם החצאיות, האשמאי המכונה נתן אשל, מי שניצל מאישום פלילי בזכות קומבינה מבישה, הורחק מהשירות הציבורי ובמקום להתעטף בקלונו ולהתענג בפנסיה על הגלריה שנותרה בסלולרי, רק ביצר את מעמדו כקונסיליירי הרשמי של המלוכה. השבוע פורסמה התכתובת שלו עם העיתונאי הוותיק אריה גולן, שהעז להגיד ברדיו "ביבי", ולא "כבוד ראש הממשלה המכהן, השליט העליון הנערץ והאהוב, משיח בן־דוד של דורנו ובעלה של הגברת, בנימין בן בנציון נתניהו (מיליקובסקי)".


גולן הוא אחד העיתונאים הוותיקים והמוערכים בשידור הציבורי ובכלל. ישר, מאוזן, תמיד עם השאלות הקשות לכל כיוון, תמיד בכבוד ובטעם. כשאמר "ביבי", עשה זאת בחיבה. אבל זה לא בא לאשל טוב בעיניים. הוא התנפל על גולן בפראות והגיע לשיא כשאיחל לו "תמשיך לאכול את הלב בזמן שנותר לך". לא ברור אם רמז לתוחלת חייו של גולן, או לתוחלת חיי תאגיד השידור הציבורי, שהוקם על פי חוק. כמעט במקביל נשמע אחד משלוחיה של החבורה הזו מדקלם בתחנת רדיו צבאית את האיום לגדוע את תקציב התאגיד. ולמחרת התברר שיש אכן תוכנית כזו בליכוד. ליד התוכנית למנות את יעקב בורובסקי לתפקיד מבקר המדינה.

מדינת כל חשודיה

החלטתו של הרמטכ"ל, רב־אלוף אביב כוכבי, למנות את גיל מסינג לתפקיד דובר צה"ל ראויה לעיון ודיון. החלטה מעניינת. יש בה חסרונות ויתרונות, סיכויים וסיכונים. מסינג צעיר מאוד (36) ולא הגיע מתוך שורות הצבא. הוא השתחרר בדרגת סגן מיחידת דובר צה"ל (היום הוא סרן) ועסק בדוברות פוליטית וכלכלית בהצלחה רבה. הוא קרוב מאוד לכוכבי מהימים שבהם היה דוברו באוגדת עזה.
 

שלושת דוברי צה"ל האחרונים לא היו דוברים מקצועיים. הרמטכ"לים גנץ ואיזנקוט שינו פאזה ומינו לתפקיד הלא פשוט הזה מפקדי שטח מנוסים שאינם אנשי תקשורת. פולי מרדכי ומוטי אלמוז אצל גנץ, אלמוז ורונן מנליס אצל איזנקוט. הכתבים הצבאיים די נבהלו בהתחלה אבל בהמשך ראו כי טוב. כל השלושה הצליחו: זכו באמונם של הכ"צים, נהנו מאוטוריטה בין חברי פורום מטכ"ל ולמדו את המקצוע במהירות וביעילות. מנליס מסיים קדנציה מוצלחת במיוחד. יש במערכת מועמדים ראויים להחלפתו, אבל כוכבי החליט לשבור החוצה ולהביא איש שלו. זכותו.
 

כוכבי חוזר לימים אחרים, שבהם מונו דוברים שהובאו מבחוץ, שהם אנשי מקצוע בתחום התקשורת (נחמן שי, עודד בן־עמי) או מתוך דובר צה"ל, עם ניסיון אדיר בתחום (אבי בניהו). מסינג הוא איש אמונו הקרוב ביותר שהמשיך לייעץ לו על בסיס אישי לאורך השנים האחרונות, בימים טובים יותר וגם פחות.

היתרון הגדול של מסינג הוא ש"הוא מביא את הרמטכ"ל". כלומר, הוא נתפס כיד ימינו של המפקד העליון, נהנה מאמון מלא, ויש לזה הקרנה ישירה על התפקיד. החיסרון הוא נטל ההוכחה הכבד מול אלופי צה"ל, שיתקשו לקבל את סמכותו ולהביט בו כשווה מול שווים.
 

הדיון הזה לא מתקיים בעקבות הפצצה שהטיל גידי וייץ ב"הארץ", שלפיה מסינג היה סוכן משטרתי בפרשת ישראל ביתנו. מחול השדים שמסתחרר סביבו מאז אופייני למקומותינו. תיאוריות קונספירציה שונות ומשונות צמחו על הסיפור הזה, עד שהפרקליטות הודיעה אתמול, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שמסינג לא חשוד בכלום, לא נחקר, לא מעורב ולא מעורבב, הוא בסך הכל אזרח שומר חוק שסייע למשטרה לבקשתה וראוי לכל שבח ותודה.
 

אני לא מכיר לעומק את פרשת ישראל ביתנו. יכול להיות שיש כאן דברים שעוד לא התבררו. בכפוף לכל זה, יש סכנה שמסינג יאבד את התפקיד כשכל אשמתו היא אזרחות טובה. במדינת כל חשודיה, כשנאשמים בכירים שוקדים על השגת חסינות לעצמם ועבריינים לשעבר יושבים בקבינט, מי שסייע לשלטון החוק יועמד אל עמוד הקלון ויאבד את עולמו. זו הפרשנות שלי, כרגע, למה שקורה כאן.
 

לא, אני לא בטוח שההחלטה למנות את מסינג לתפקיד דובר צה"ל היא נכונה. אבל זו ההחלטה שקיבל ראש המטה הכללי בישראל. מסינג עוד צריך להסביר כמה דברים על השתלשלות הפרשה הזו וגם העובדה שכוכבי לא ידע עליה אינה נזקפת לזכותו (אם כי, לא הייתה לו ברירה, כדי לא להיקלע לשיבוש).

השאלה היא מי יסביר לנו איך יכול להיות שראש ממשלה החשוד בשוחד, הפרת אמונים וקבלת דבר במרמה, מוקף בעוד כמה שרים שנאשמו, הורשעו, יואשמו או זוכו בעבר, חיים על פי קוד חוקתי ואתי אחד, בעוד האזרחים שומרי החוק משלמים את המחיר. מדובר באירוע בלתי נתפס, לפחות בעיני.

הדרבי 

אחד הנוסעים בטיסת איזיג'ט מתל אביב, שנחתה בשדה התעופה לוטון הסמוך ללונדון ביום שני לקראת חצות, עיכב מעט את התור הממהר במסדרון הארוך לעבר ביקורת הדרכונים. יהודי מבוגר שניסה, תוך כדי הליכה, לשלוף את הכיפה הסרוגה מעל פדחתו ולהחליף אותה בכובע מצחייה. "ליתר ביטחון", חייך לעברי כשעקפתי אותו. לונדון כבר לא מחכה ליהודים כמו פעם. האנטישמיות הישנה מעורבת בחדשה, עם נגיעת אסלאם קיצוני וניחוח BDS, זוחלת אל מרכז חיי היהודים הבריטים ומקימה לעצמה מאחזים נוטפי שנאה. מפלגת הלייבור הופכת למאחז כזה, לאט אבל בטוח, בהשראתו של ג'רמי קורבין. ימים לא פשוטים להיות יהודי בבירת בריטניה (כאילו בשאר בירות אירופה זה פשוט).
 

18 שעות אחר כך, באצטדיון המדהים בתבל שהושק לפני כמה שבועות בצפון לונדון, נאספו 62,062 אוהדי כדורגל לקראת חצי הגמר של ליגת האלופות האירופית המעטירה, בין שתי סינדרלות: המארחת, טוטנהאם הוטספר, מול האורחת, אייאקס אמסטרדם. זו מביניהן שתעלה (אחרי שני משחקים, אחד בלונדון ואחד באמסטרדם), תזכה בפרס הגדול באמת: גמר הצ'מפיונס מול ליאו מסי וברצלונה, אלוהי הענף. 
 

כמעט 60 אלף אוהדים לונדונים מקומיים של "התרנגולים" (הכינוי הרשמי של טוטנהאם) נאספו ביום שלישי בערב, מול יציע נצור אך עליז של כ־3,000 הולנדים. קבלו את הדרבי היהודי של אירופה, בעצם של עולם הספורט המקצועני כולו. שוב ושוב נשמעה באצטדיון קריאת הקרב של אוהדי הספרס, שאפשר לתרגם אותה פשוט ל"יהודונים!" (יידס, או Yids), ולפעמים "צבא היהודים", כלומר "ייד ארמי" (Yid Army). את הקריאה הזו ניתן לשמוע גם בדרך הלוך או חזור, בטיוב (הרכבת התחתית), ברחוב, בכל מקום שבו האנשים עם הצהובים הלבנים־כחולים (צבעי טוטנהאם) גדשו את המדרכות והקרונות. כן, הם קוראים לעצמם יהודונים ונהנים מכל רגע.
 

בצד השני, לא מפגרים. אולי להפך. אייאקס נודעת כ"קבוצה היהודית" של אירופה. היציעים של אוהדיה עמוסים דגלי ישראל. הכינוי הרשמי שלהם הוא "היהודים, בני האלוהים". כשנחה עליהם הרוח, הם שרים "הבה נגילה". רובם המכריע אינם יהודים, אבל הרוח המרחפת מעליהם דווקא כן. מדובר בעניין היסטורי, גדול בהרבה מכאן ועכשיו. אייאקס, מועדון פאר ממדינה זעירה שהפכה לאימפריית כדורגל, נוסד ב־1900, והאצטדיון הביתי שלו (היום הוא ע"ש יוהאן קרויף, כמובן) היה סמוך לשכונות היהודים המקומיות. רבים מהאוהדים והמעורבים בהנהלה ובתרומות היו אז יהודים, וכל השאר היסטוריה, כולל הידידות המופלאה בין ההולנדים ליהודים ולישראל, אנה פרנק ומה לא. ערבוביה של ספורט, פוליטיקה, דת ואהבה. השנים לא פגעו בזהות הזו, אולי אפילו להפך.
 

טוטנהאם היא הקבוצה היהודית של לונדון. גם כאן, מדובר בשכונות צפון לונדוניות שהיו מאוכלסות בעבר ביהודים רבים. המועדון נוסד ב־1882, הוא אחד ממועדוני הפאר של אנגליה, הראשון שזכה ב"דאבל". רבים מאוהדיו היו יהודים, גם היום יש להם נוכחות באצטדיון. כנ"ל בהנהלה. היו"ר הכל־יכול הנוכחי של טוטנהאם עונה לשם דניאל לוי. גם כאן דגלי ישראל נראים ביציעים, והכינוי שהאוהדים אימצו לעצמם, "יהודונים", הוא סוג של התרסה מול שאר העולם והליגה: אנחנו אחרים, אנחנו מיוחדים, אנחנו מעטים מול רבים, לוחמים כנגד כל הסיכויים ("in your face"). אתם יכולים לקפוץ לנו. והם קופצים. גם בטוטנהאם וגם באייאקס, הזיהוי ה"יהודי" גורר במחנות האוהדים שממול לא מעט גילויי שנאה ואנטישמיות. בעיקר בימים אלה.
 

אייאקס, למרות ההיסטוריה עמוסת ההישגים והתארים, נחשבת היום למועדון קטן. אין מאחוריה עוצמה כלכלית אמיתית, שהיא התנאי להצלחה בכדורגל המודרני. מדינה קטנה, שוק זעיר, חוזי טלוויזיה צנועים. למועדון מסורת של בית הספר המשובח בעולם לכדורגל. מספר כוכבי הענק שנולדו וצמחו בה בלתי נתפס. מיוהאן קרויף דרך עשרות שמות ענק, כולם באו מ"קרויף ארינה" בדרכם לכסף הגדול, שאייאקס לא יכולה להציע. הם מתגלים במועדון, מתחנכים בו, סופגים את הרוח המיוחדת, הכדורגל המלהיב, המסורת, ונרכשים על ידי מועדון עשיר בדרכם לכסף הגדול. 
 

הקבוצה הנוכחית של אייאקס היא הפתעת השנה בעולם. קבוצה מהפנטת. שחזור של אייאקס הגדולה עם ה"טוטאל פוטבול" מתקופת קרויף, מגולם בחבורת ילדים מתבגרים שנהנים מכל רגע, לא נבהלים ממועדוני הענק שמולם ודורסים את אירופה. הקורבן האחרון היה רונאלדו בן האלמוות ויובנטוס הגאה, במבצר בטורינו, מושפלים מול הקהל האיטלקי הקנאי ומודחים ברבע הגמר. אייאקס מחזירה לאוהדי הכדורגל ברחבי העולם את האמונה שבאמת הכל אפשרי. שלא הכל זה כסף. שהכדורגל של 2019 יכול להיות, שוב, רומנטי.
 

טוטנהאם, סיפור דומה. בשני העשורים האחרונים הקבוצה שקעה בבינוניות נטולת תארים או הישגים משמעותיים. בשנתיים־שלוש האחרונות היא הצליחה, במאמץ רב, לדלג בחזרה לצמרת האנגלית הגבוהה. בשנים האחרונות היא מצליחה להתברג איכשהו במקומות המקנים השתתפות בצ'מפיונס ליג, המקום שבו נמצא הכסף הגדול באמת. ועדיין, חסר לה תמיד הגרוש ללירה. באליפות או גביע, לא הצליחה לגעת. גם לטוטנהאם אף אחד לא נתן סיכוי של ממש ללכת עד הסוף השנה בליגת האלופות. גם טוטנהאם הדהימה את אירופה, בעיקר כשעברה את מנצ'סטר סיטי הנוצצת ברבע הגמר. בניגוד לאייאקס, בטוטנהאם יש כסף. לונדון. אבל כוכביה פצועים. ההרכב חסר, הארי קיין גמר את העונה, הפנומן הקוריאני סון ישב ביום שלישי על הספסל בגלל כרטיסים צהובים, שחקני מפתח רבים נוספים נעדרו מחמת פציעה. טוטנהאם, אצלה בבית, הייתה האנדרדוג.
 

# # #
 

אחרי שאמרנו את כל זה, הסיפור הוא לא המשחק. נגמר 1-0 להולנדים, ששטפו את הדשא המדהים 20 דקות והתגוננו בשאר הזמן. הסיפור הוא האצטדיון. דרכה של טוטנהאם בחזרה לצמרת. אצטדיון שהוא היכל, מונומנט שנראה כלקוח מהמילניום הבא, קומפלקס שמעניק חוויה בפני עצמה, סוג של דיסנילנד אולטרה־מודרני, מתוקתק, לכל המשפחה. תשלובת של בידור, מוזיקה, מזון גורמה, משקאות מכל הסוגים, אפילו הופעה (!) מוזיקלית לייב בלאונג' של מנויי ה־VIP לפני המשחק, וגם במחצית. פעם, כשהלכנו לכדורגל, לבשנו את הג'ינס הכי שחוק עם נעלי הספורט הכי קשוחות ומעיל העור הכי מאיים, כדי לשרוד את הוויה דולורוזה בתורי הענק שבדרך, ביציע העמוס והאלים, בקטטות שלפני ואחרי. היום אתה הולך לכדורגל לבוש כחתן ביום כלולותיו.
 

הכדורגל של היום הוא ביזנס. שעשוע להמונים, אירוע לכל המשפחה, דרכם של טייקונים ואוליגרכים להאדיר את האגו של עצמם ומשאבת כסף ענק. יציעי האוהדים בעמידה (ה"קופ") המפורסמים של אנגליה פורקו מזמן. אין אלכוהול ביציע, אין גם מחוץ לאצטדיון. הכל דיגיטלי. היציעים עמוסים היום בתיירים. סינים, קוריאנים, אפריקאים וישראלים. בעיקר ישראלים. כל אחד עם הסלולר שלו, עובד על סטורי חדש לאינסטה כשנקודה מפורעשת ברקע אמורה להיות ליאו מסי.
 

בעידן של התפרקות המודלים הכלכליים של הטלוויזיה, הצפייה המושכלת שמאפשרת לדלג על פרסומות, מנוע הצמיחה היחיד שמושך עדיין פרסום במיליארדים הוא הספורט. זה קורה בלייב, אי אפשר לצפות אחר כך ולדלג על הפרסומות, מעורבבים כאן רגשות עזים, יריבויות ספורטיביות, פוליטיות ולאומיות, כוכבי ענק וטונות של כסף ומוניטין. חוזי השחקנים ממריאים בהתאם, ולא ברור אם יש להם תקרת זכוכית כלשהי. כל אלה הופכים את חוויית המשחק לנגישה יותר, נוחה יותר, מתורבתת יותר, מתוחכמת הרבה יותר, אבל רומנטית הרבה פחות. בסוף, זה משחק בין האריות הגדולים והעשירים, אילי גז ונפט ממפרץ ומקטאר, אוליגרכים רוסים, תעשיינים עתירי מזומנים, כל אלה מתחרים ביניהם בלשבור שוב את שיא השכר לרונאלדו הבא ולבנות לעצמם אצטדיון מפואר עוד יותר מה שנבנה בשנה שעברה.
 

האצטדיון החדש של טוטנהאם אמור לעשות את העבודה למותג החבוט מצפון לונדון. הוא הוסיף כמעט 30 אלף צופים למשחק, הכפיל פי כמה וכמה את תאי האירוח המפוארים והביזנס העצום שמתרחש סביב מתקן כזה ועוד לא דיברנו על החסויות ומכירת השם המיועד של המתקן המדהים הזה למאמץ כלשהו.

זה יאפשר לטוטנהאם להביא מתישהו חיזוק משמעותי, לרכוש עוד כוכב או שניים ולהעפיל קומה נוספת, לפנטהאוז של הכדורגל העולמי. עד אז היא תצטרך לכסות גירעון ענק (עלות בניית האצטדיון הגיעה למיליארד פאונד, 30% יותר מהתוכנית המקורית) ולהיחלץ מהלוזריות המאפיינת אותה במאני טיים. 
 

ביום רביעי הקרוב, בגומלין באמסטרדם, היא תקווה לנס. סון חוזר, יחד איתו עוד כמה, וטוטנהאם תצטרך לנצח את אייאקס בביתה כדי להעפיל, לראשונה בתולדותיה, לגמר הצ'מפיונס. דרבי יהודי, "צבא היהודונים" מול "בני האלים היהודים" מצד שני, ואלוהים אחד באמצע.
 

bencaspit5@gmail.com