החדשות הטובות הן שהקבינט ייפגש היום (ראשון) לאחר שלא כונס שישה שבועות. הרעות הן שגם היום לא תתקבל ההחלטה. לא מפני שזהו קבינט של ממשלת מעבר, ששניים מחבריו - נפתלי בנט ואיילת שקד - יעזבו אותו בהקדם, אלא מפני שראש הממשלה בנימין נתניהו בורח מהחלטה. כמו חוני המעגל הוא הולך סחור סחור ומתחמק מהכרעה.

ראש הממשלה מכנס דיונים ביטחוניים. אפילו אתמול, בשבת, הוא כינס דיון כזה כדי לשוות לנושא תחושת חירום, להצטלם ולפרסם את תמונתו בחברת עוזריו, קציני צה"ל וראש השב"כ. בתום הדיונים מתפרסמות הודעות בשם גורמים מדיניים או ביטחוניים שכל תכליתם לאחז את עיני הציבור.

במצב דברים כזה לא נותר לדובר צה"ל אלא לתדרך את הכתבים הצבאיים ולמסור נתונים על מספר השיגורים מעזה לישראל (מעל 300) ועל תקיפה של עשרות יעדים של חמאס וג'יהאד אסלאמי על ידי חיל האוויר ועל חשיפת מנהרה. מערכת הביטחון מנסה שוב ושוב לנהל לוחמה פסיכולוגית בכך שהיא מאשימה את הג'יהאד האסלאמי באחריות לדרדור המצב. הניסיון לתקוע טריז בין חמאס לג'יהאד נכשל שוב ושוב. שני הארגונים מתואמים ביניהם, מנהלים חדר מלחמה משותף ומחלקים את העבודה. כל זאת מתרחש בשעה שמנהיגיהם, יחיא סנוואר וזיאד נחאלה, נמצאים בקהיר, לעוד שיחות על הפסקת אש והסדר עם ישראל.

צה"ל גם ממציא שפה חדשה־ישנה. במקום "סבבי מלחמה" מוציאים מהבוידעם את המושג "ימי קרב". אבל לא, אין מדובר בימי קרב. זו מלחמת התשה שחמאס מנהל זה 13 חודשים. היא לובשת ופושטת צורה. פעם בלוני תבערה, פעם ירי לעבר סיורי צה"ל, ומעת לעת גם שיגור רקטות.

לנוכח אוזלת היד של הממשלה, חמאס קובע את קצב האירועים, את גובה הלהבות, ומתי תושג הפסקת אש. הארגון כבר הבין מזמן שלישראל אין אסטרטגיה לגבי עזה ומנצל זאת היטב, במיוחד בחודש שבו חל יום העצמאות, יתקיים האירוויזיון, יצוין יום הנכבה וחודש הרמדאן (שמתחיל היום). כל אלה הם עוד סיבות לשני הצדדים לא לרצות במלחמה כוללת.

חמאס יודע שנתניהו אינו מעוניין, ובצדק, במלחמה שאם תפרוץ היא תהיה מיותרת. אבל ראש הממשלה גם מסרב לקבל החלטה מנהיגותית. האופציות שלו ברורות מאי פעם. אומרים לו זאת כל ראשי מערכת הביטחון. אפשר להגיע להסדר ארוך טווח עם עזה, אך זה כרוך במחיר כואב. הוא יכול להגיע להסכם שלא יכלול את החלפת גופות שני חיילי צה"ל והשבת שני האזרחים, או להשיג הסדר שיכלול גם אותם, אך בתמורה יהיה עליו לשחרר מחבלים. מבחינתו של נתניהו, זהו מצב של "אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי". וראש הממשלה, כמנהגו, מתחמק מהכרעה.

כשהראש בורח מהחלטה: חמאס מבין שלישראל אין אסטרטגיה - והוא מנצל זאת היטב

לא מדובר ב"ימי קרב", אלא מלחמת התשה שחמאס מנהל תקופה ארוכה. היא לובשת ופושטת צורה. פעם בלוני תבערה, פעם ירי, ומעת לעת גם שיגור רקטות