אנשים הולכים לכל כך הרבה מקובלים, כאלה שישימו להם צמיד על היד, יגידו להם לנשום אל תוך עופרת ולקפוץ שלוש פעמים תוך כדי לחישת שמות הצדיקים, ורגע לאחר שאותם מקובלים מכריזים שאין עוד עין הרע או שהכישוף נמוג, הם מבקשים, ספק באי־נעימות ספק במשחק מתורגל וידוע לכל - "תרומה". כשישאל המשוחרר מעין הביש, האיש החופשי, "כמה?", יאמר עוזרו של המקובל כמה מקובל, ובזה תסתיים הפגישה.

בכל שנה אוספת בת דודי 150 שקל מכל אישה במשפחה, רווקה, נשואה או גרושה - ובתמורה נותנת לה דף. בדף כתוב היכן אנחנו צריכות להתייצב, מתי, מה יהיה מסלול הטיול ומה עלינו להביא עמנו. בדרך כלל תיערך הפגישה בכניסה הראשית של קניון בת ים, באמצע השבוע, מתישהו במאי, בשש בבוקר, טרם פקקים. מסלול הטיול לא יפתיע אותנו, פעם דרומה, פעם צפונה ופעם מזרחה, תלוי היכן הצדיקים שאליהם אנחנו נוסעים קבורים, ותלוי לשם מה אנו מתכנסות השנה; פעם כדי לברך את אלו שעדיין לא התחתנו, פעם את זו שרחמה אינו מקבל אליו עוברים, פעם לבריאותו של הדוד שכולנו אוהבות ופעם לעילוי נשמתם של סבא וסבתא ז"ל.

אנחנו מתכנסות, תופסות מקומות באוטובוס תיירים מרווח (מוסרי זו משפחה גדולה, גם פיזית) ומתחילות בנסיעה. אני ואחותי הבכורה תופסות תמיד את המקומות האחרונים, פותחות את החטיפים שהבאנו כצידה לדרך, שלא אורכת יותר משעה וחצי, ומתחילות לצחוק זו על זו. בה בעת, בת דודי, המארגנת, נוטלת את המיקרופון מהנהג הצנום ומתחילה בשירת מזמורים מהדהדת. ויסות הקול שלה פחות קריטי בעיניה, והסובל מכל זה הוא בעיקר הנהג, שכל קשר בינו לבין "אל תירא ישראל, אל תירא" ו"אם אשמרה שבת, אל ישמרני" מקרי בהחלט. אחר כך היא אומרת כמה דברי תורה, על משנתו של רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך", ושדווקא בזמנים קשים כאלה, צעד לפני מלחמת אחים נוראה שתבוא על משכננו, עלינו להתאחד באהבת הקדוש ברוך הוא ולהתחזק במצוותיו.

מיד אחר כך כולנו מוחאות לה כפיים והיא מחייכת, זוהרת. ביומיום היא מנהלת בחנות אופנה, משהו מונוטוני ושוחק, בערבים לומדת תורה יחד עם בעלה בביתם הקטן בחולון. אלו רגעי התהילה שלה, אלו השעות שלהן היא מצפה כל השנה. כשאנחנו מגיעות סוף־סוף אל הקבר הראשון, כולן מביטות בי, הן יודעות שאעשה עצמי בוכה ואמלמל "כל כך צעיר וכבר הלך?". אבל בזמן האחרון אני לא מעיזה, מאז תפסה אותי אישה בוכייה ואמרה שאינני חייבת להאמין בצדיקים, אבל אין שום כבוד בכך שאצחק על אמונתן של האחרות. קיבלתי את דעתה ברצון.

השנה אמרה לנו בת דודי להסתובב שבע פעמים סביב קברו של הצדיק הידוע בסגולותיו לזיווג הגון, יש כמה במשפחה שצריכים את זה. עשיתי כדבריה על אף החום הכבד והסחרחורת. הבטתי בשאר הבנות שהסתובבו שם איתי, רובן רווקות. גם אלו שלא ממשפחתי התפללו, כך הנחתי, לאחד שיקדש אותן תחת חופה לבנה. אז עם ספר התהילים שאחזתי בידי התפללתי בשבילן - אני כבר קיבלתי את שלי, למה שלא יזכו גם הן?

***

אינני יודעת כמה אמונה נקייה נותרה באדם. העולם הפך להיות ציני, וירטואלי, מהיר, הכל שקוף וברור. טרם תשאל - כבר תיענה על ידי מישהו. אז איך שומרים על האמת ההיא בלב, שזכותו של אותו הצדיק תשלח רפואה, זיווג או ילד לחייו של המתפלל? אחרי הסיבובים, התפילות והבכי, אנו עורכות סעודת מצווה. מה זה אומר? בכל פעם מישהי אחרת מברכת, פעם "שהכל נהיה בדברו", פעם על מיני מזונות, על הגפן ועל הלחם. כל השאר עונות ב"אמן" אחד רועש, או כדבריה של דודתי "פותח שערי שמיים".

לא מזמן ראיינתי בתוכנית הרדיו שלי את הזמר, היוצר והשחקן שולי רנד. שאלתי אותו על אמונה, על יצירה, קצת על חייו האישיים ובעיקר איפה הוא פוגש את אלוהים. "מה זאת אומרת?", הוא התפלא, "בכל מקום, אין מה להרחיק ולנדוד".

נזכרתי שבילדותי גר איתנו בשכונה ילד מסריח, פשוטו כמשמעו, מצחין! אפרים שמו. הוא היה חרדי, לבוש תמיד מכנסיים שחורים וחולצה לבנה, אך שחורה עוד יותר, חובש שטריימל ובצדי אוזניו פאות מסולסלות. יום אחד אזרתי אומץ, כדי להרשים את שאר ילדי השכונה, התקרבתי אליו ושאלתי: "תגיד אפרים, למה אתה מסריח? נסתם לי האף!". כולם צחקו חוץ ממני וממנו. אני, שהייתי ילדה ביישנית שהייתה מסוגלת לבכות על זבוב שמת, הפכתי לרעה פתאום, ומבטו של אפרים, שהיה מורגל בעלבונות מסוג אלו אבל לא ממני, ציער אותי עוד יותר.

לקראת ערב, בדרכו אל בית הכנסת, ניגש אלי ואמר "את יודעת למה אני קצת לא מריח טוב? זה כי אני כל היום במדבר שמאחורי הקניון". המדבר שמאחורי הקניון היה המקום החולי שבו שוכנת היום שכונת ח־300 החדשה, המפונפנת והנובורישית. בעלי קורא לה "מעברה של עשירים", ובצדק. שם, במדבר הזה, היינו עושים את מדורות ל"ג בעומר, את מסיבות הכיתה ואת הטיולים הרגליים של שבת בבוקר. "מה יש לך לעשות שם לבד?", שאלתי אותו. "אני מדבר עם הקדוש ברוך הוא!", אמר, "תבואי ותראי".

אחרי כמה ימים חזרתי מבית הספר דרך שם, דרך המדבר, אף שהתרחקתי מהבית כקילומטר. רציתי כאילו במקרה לתהות על פשר מעשיו של אפרים. ראיתי ונפעמתי, ואם להיות כנה, גם קצת נחרדתי. שם, בין הדיונות עמד אפרים, חולצתו המכופתרת צמודה לגופו וספוגה זיעה דביקה, והוא סופק כפיו מעלה ומזיז שפתיו כמדבר עם מישהו שלא הצלחתי לראות. בזמן ההוא הייתי תמימה כל כך שבאמת עמדתי דקות ארוכות וחיפשתי, עד שעלתה בראשי השיחה עמו ונזכרתי שלא עם בן אנוש הוא מדבר, אלא עם זה שאין לו דמות גוף.

והוא בוכה אפרים, ורוקע ברגליו, ומתחנן, ופתאום פורץ בצחוק ורוקד ומזמזם את ניגון הבעל שם טוב שזיהיתי מברכותיו של אבי, ורק כשראה אותי מביטה בו חדל, סידר את חולצתו, חייך אלי ורץ אחורה, אל המדבר הצחיח שם בחולון.

***

לאחר סעודת המצווה עזבתי את הקבוצה והלכתי ברגל. עברתי את האוטובוס והתקדמתי עוד כחצי קילומטר. הייתה לנו חצי שעה הפסקת ארוחת צהריים והחלטתי לנצל אותה כראוי. אינני יודעת אם מה שאספר לכם עכשיו יהיה אפקטיבי, שכן ההתבודדות הזאת, השיחה עם האל ההוא, הכל יכול, צריכה להישמר בין האדם לבינו, אבל אקח את הסיכון. שם, ביער גדול, שקט ונקי כל כך כאילו רגל אדם לא דרכה בו מעולם, אספתי כמה זרדים בידי והתחלתי לדבר עם אדון השלום. ביקשתי ממנו שאם יש עלי עין הרע, שישאיר אותה כי זה מביא אחלה הרפתקאות. אחר כך נבהלתי ואמרתי לו שסתם צחקתי, שיסיר אותה מייד.

אחר כך ביקשתי שיסיר מאבי את הסוכרת לפני שזו מורידה לו גם את עינו השנייה, ושימצא לאמי אהבה ראויה, כי אף על פי שהיא אומרת שטוב לה בבדידותה, אני רואה אותה משוטטת בפייסבוק ובוואטסאפ בשעות לא שעות. ביקשתי שאצליח להמשיך ולתת לבן זוגי את האהבה המגיעה לו, ושאולי, כבר בחודש הבא, יתחיל לי את הבחילות, כי חסר צחוק של ילד בבית. אחר כך התנצלתי על השרצים, על השבת, על הפסח האחרון ונשבעתי לו שלא זכרתי שבירה זה חמץ. אחר כך סיכמנו בינינו עוד כמה דברים, אמרתי כמה פסוקי תהילים שזכרתי בעל פה ושבתי אל הקבוצה. "איפה היית?", רטנה אחותי ופיה מלוכלך בחומוס, "נגמר לך כל האוכל! לא נורא, אנחנו נוסעות עכשיו לאיזה מקובל שמתמחה בהוצאת כשפים", התלהבה ועלתה אל האוטובוס. "צריך לשלם לו?", קראתי מאחוריה.

"תני לו כמה שמקובל", ענתה לי ושבה אל מקומה. אינני יודעת איפה אפרים היום, אינני יודעת אם היה אפרים כזה והוא אינו פרי דמיוני הקודח, אבל בין שלל הקברים, הצדיקים, הקמעות והתפילות, אני חושבת שראיתי צדיק אמיתי, שלימד אותי תפילה מה היא. ואת זה, צינית ככל שאהיה, לא אשכח לעולם.