הצרפתים נוטים "לחפש את האישה", המיתולוגיה היוונית מלמדת שלא באו צרות לעולם אלא בגלל חמדנותה של פנדורה הסקרנית, ואפילו היהדות גורסת שאלמלא התפתתה חוה לנחש, היינו עדיין בגן עדן. רק שלמרות הדימוי הבעייתי הזה, דווקא הגברים הם שגורמים למלחמות בעולם. נכון שחלקם עושים זאת כדי להימנע מלחזור הביתה מוקדם למקלחות ולשעת הסיפור (אחרי הכל, יש דברים גרועים ממלחמה), אבל לא צריך להידרש לנושא "מפקדות טנקים, כן או לא?", כשברור שמבחינת חלוקת התפקידים הקלאסית הגבר הוא שצריך להילחם ולהגן במקרה שבו נשמעים רעשים באמצע הלילה מכיוון המטבח. אולי האיראנים מתבססים שם?
אבל מה קורה כאשר גבר–גבר נדרש לא לפתוח במלחמה, אלא לסיים אותה? כי למקרה שלא שמתם לב, בשטח הריבוני של מדינת ישראל הווירטואלית (או להפך) מתחוללת מלחמה שהיא איום קיומי על החיים בישראל, ולמרבה הצער אין בסביבה אף גבר שירחיק בזרועותיו המסוקסות את הנִצים, מי לימין ומי לשמאל.
כשהיה עדיין כותב מצליח ולא פוליטיקאי שעתידו אינו ברור, כתב פעם יאיר לפיד שהימים בין שני ימי הזיכרון הם הימים הנוראים של החילונים. אין ספק שהם הימים הנוראים של הישראלים, הימים שבהם מתנגש בנו הזעם הגואה שמצווה עלינו להיות חזקים עם ההבנה שמתהום של גזענות חשוכה יציל רק השיח החופשי. כלומר, מצד אחד עמידה על זכותנו להתקיים (גם על חשבון עם אחר!) ומצד שני הקפדה על כך שהזכות הזאת תהיה רק מכורח הנסיבות ולא מתוך תחושת עליונות גזענית. אם תרצו: הכיבוש כברירת מחדל ולא חלילה כמשאת נפש.
עד לפני שנים לא רבות נדמה שלא היה צורך להדגיש את מחויבותנו זה לזה מתוקף היותנו אחים: כשעלו המשואות מעל הר הרצל, התפוצץ מגאווה כזיקוקים בשמי הארץ לבו של כל יהודי וישראלי. בשאר 364 הימים האחרים בשנה יכולנו להתנחל תחת כל עץ רענן או להפגין נגד הכיבוש המשחית, אבל עת התחלפה יבבת היגון הקולקטיבי של יום הזיכרון במארש צה"ל, נקוו דמעות של התרגשות בעיני כולנו.
דור ההורים שלנו, בהכללה, היה דור שראה במדינת ישראל נס. הילדים שלהם, לעומת זאת, כבר פחות מתלהבים. זה טבעי לגמרי: בקרב כל קהילת מהגרים הדורות הבאים הם כבר פחות אסירי תודה ויותר תובעניים.
מערכת הבחירות האחרונה חשפה תופעה ביזארית: להט הוויכוח עלה ביחס הפוך לעוצמת המחלוקות שלכאורה היו אמורות לפלג אותנו לימין ולשמאל. בעוד משהו כמו 80% מאזרחי ישראל מחזיקים בדעה פרגמטית דומה בנושאי חוץ וביטחון, ובעוד אין פער אידיאולוגי (אלא רק פרסונלי) בין שתי המפלגות הגדולות, עלה גובה הלהבות ורבתה הרשעות בין הנִצים.
חול המועד פסח הוכיח שוב שהמצב בשטח טוב בהרבה מהייצוג שלו בתקשורת הפורמלית והלא–פורמלית. בשטח, מנצחת אהבת ישראל את הפופוליטיקה: המספר האדיר של חובשי הכיפות ברחובות תל אביב היה ההפתעה הנעימה של הישראליות. בעוד השיח המנוהל על ידי מעטים עסק ב"הדתה", הרי שבמסעדות רבות בעיר חיו בכיף חמץ עם מצה.
עם חלק מהתיירים בעירי יצא לי לשוחח, ובהכללה אוכל לומר שהם הציצו בעיר כמי ששמחים על המרחק (לאו דווקא הגיאוגרפי) ממנה, אבל לא כמי שאדישים לקסמה החילוני–ליברלי. מן העבר השני יכלו לא מעט תל אביבים להיווכח שאורחיהם אינם חבורה הזויה כפי שהיא משתקפת בתקשורת ההגמונית, אלא להפך, חביבה (בהכללה) יותר מרוב הלקוחות הקבועים של הפאבים בעיר.
בניגוד לאחוות ישראל המוזרה (או שלא) ברחובות תל אביב, עלו הטונים ברשתות החברתיות. הפעם, לצערי, בעיקר משמאל, עד שאפילו תמונה של משפחת נתניהו בנוף המרהיב של רמת הגולן העלתה את חמת חלק מהגולשים עד להשחית. אחרים, בהמשך לאותו משפט שבו הם מאשימים את נתניהו בהסתה ובפילוג, קבעו שיש כאן כמה עמים ותבעו אוטונומיה למדינת שמאל חילונית. לרובם יש אוצר מילים עשיר יותר ויכולת התנסחות טובה יותר מאשר, נניח, לאריות של "הצל", אבל לא פחות שנאה.
לא מעט אנשי ימין מתון מתלוננים שהם יכולים לזכות ללא מעט לייקים מימין על עמדותיהם, אבל מרגע שיאמרו מילה רעה על נתניהו הם מוקעים כ"סמולנים". ובכן חברי בימין, אתם לא לבד: גם אנשים מתונים ואפילו שמאלנים של ממש שיעזו לומר מילה טובה על נתניהו, יוקעו מיד כ"מתקרנפים" בעיני מי שלא אוהבים חשיבה פלורליסטית גם כאשר הם מתיימרים לייצג אותה.
לכן ידידי, אם אתה גבר, אל תשוש אלי קרב וירטואלי אלא להפך, חבק את אחיך בין שהוא עומד מימינך ובין שהוא משמאלך (כמובן שאם זה לא יצליח, תוכל תמיד להכות אותו, אבל גם אז - לא כדי שיעבור צד, אלא רק עד שיודה שאתם אחים).