בלי שהיינו מוכנים לכך, ביומיים האחרונים התווספו פתאום עוד ארבעה ליום הזיכרון השנתי. ארבעה שהיו אמורים לעמוד איתנו דום בצפירה ולזכור איתנו את האחרים שנפלו, וברגע אחד הפכו לזיכרונות כאובים בעצמם. קשה להאמין, אבל 71 שנים עברו ואנחנו עדיין חיים את המציאות הזאת, שיכולה להתפרץ בכל רגע נתון, לקטוף חיים ככה סתם. מי צפה שזה יהיה כך ב־1948, עם קום המדינה. מי חלם.

השר יובל שטייניץ אמר השבוע שזה אומנם מצער, אבל גם ביום העצמאות ה־100 סביר להניח שנחיה כך. היה מדכא לשמוע את המילים הללו לא מפני שהן נבואת זעם, אלא משום שהן נשמעות מפי יותר מדי אנשים לאחרונה. מעין כניעה. יש שיגידו שזו פשוט צורת מחשבה ריאלית, שאין ברירה, ויש שיגידו שעם צורת מחשבה כזו, מה שנדמה כקבלה של המציאות עלול להפוך די בקלות לנבואה שמגשימה את עצמה. 
 

מדינה שלמה מזדעזעת בכל פעם מחדש כשאדם מקפח את חייו בשל אלימות של שונאינו, בין אם מדובר באזרח או בחייל. מדינה שלמה עוצרת את נשימתה, המומה ממוות מיותר שגם אם סטטיסטית אינו מהווה סכנה קיומית, לעולם לא יוכל להיקרא "שגרה". 
 

עם כל סבב של אלימות, בכל כלי התקשורת נשמעות דעות נחרצות על דרך הפעולה ה"נכונה", בהתאם למשנה הפוליטית הסדורה. כן הגבנו חזק מספיק, לא הגבנו חזק מספיק, כך משיגים הרתעה וכך לא. אבל אחרי 71 שנים של ימי זיכרון לחללי צה"ל ופעולות איבה, הגיע הזמן שנבין שזה לא קשור לפוליטיקה. לעתים נדמה שהוויכוח הפוליטי הנוקב שלנו נסוב סביב מי שיצליח לנצח בדיבייט הנקודתי, והפסיק מזמן להיות ממוקד בדרך שבה באמת אפשר אולי להתקדם מדיבורים על "ניהול הסכסוך" או על "סיום הכיבוש" - לפתרון הבעיה.
 

נתקענו בוויכוח פוליטי עקר, שרובו ככולו מסתכם בשחרור קיטור במקום באיחוד מוחות למען פתרון בעיות. הרי לאחר 71 שנה כולנו חייבים להבין שאין באמת משהו שנוכל לעשות שיפתור את הפלונטר כבמטה קסם. לאחר 71 שנה הגיע הזמן שנבין שאסור לחשוב שלנצח ניאלץ לחיות כך. נכון שזה לא תלוי רק בנו, אבל אם אנחנו מסוגלים להיות יצירתיים ומוצלחים כל כך במדע ובהייטק, אנחנו צריכים לדעת שגם אם יש אילוצים קשים שלא כולם תלויים בנו, המציאות היא מה שאנחנו עושים ממנה. 
 

כפי שאנו יודעים להתאחד בהרכנת ראש כנה סביב החללים, גם אלה של פעם וגם אלה שעדיין ממשיכים להתווסף לרשימה טיפין טיפין, יש לנו גם את היכולת הפוטנציאלית להתאחד כדי לפתור את הפלונטר הקרוי עזה. לא דרושים פה ויכוח פוליטי והתנגחויות, וגם לא מלל מתוחכם או תחרויות כיפופי ידיים או מלחמת יחסי ציבור וכותרות. צריך לצאת מהמשנה הפוליטית המקובעת, לא מתוך קבלת מציאות הדמים אלא מתוך קבלת העובדה הברורה ששום צד פוליטי לא הביא עמו תפיסה שהראתה לנו את האור. דרוש פה שילוב מוחות במטרה למצוא דרך מוסכמת ולהתמיד בה. לא להמשיך להתנצח על משהו שבמשך דורות, ולא משנה עם איזו ממשלה, טרם השכלנו לפתור.