צפירת הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי מלחמות ישראל היא המעמד המרגש ביותר בהוויה הישראלית. אני בקרוב בן 82, לחמתי במלחמות ישראל ויש לי הרבה מתים אהובים לזכור, בשתי הדקות שהאומה (לא כולל חלק מהחרדים וחלק מהערבים) דוממת כאיש אחד, מנתקת עצמה מדאגות היומיום; מהפילוג בעם, מהסכנה לדמוקרטיה ולחירויות האישיות, מהחרדות, מהמזימות, מההפחדות, מההסתה ומהשיסוי ומהמרוץ הדורסני והמהביל ליעדים לאומיים קיצוניים, שספק אם מישהו ממתִִִינוּ שיער שגם בעבורם יקריב את חייו על מגש הכסף מלא הדם, השכול, האלמנות והיתמות. שתי דקות של יגון לאומי משותף על אובדן עד, זיכרון וגעגוע. ואז, מורגלים באובדן ותאבי חיים, אנחנו ממשיכים בחיינו.
יש דברים שאינם משתנים ולא ישתנו ויש דברים שהזמן והנסיבות שינו. לכן אני כותב ומעדכן דברים שפרסמתי כאן בערב יום הזיכרון בשנה שעברה. הרצועה והעוטף וערי הדרום שוב התנסו בסבבים של גלגלי אש (דימוי של חמאס וג'יהאד, שממילא מכתיבים את סדר היום לממשלתנו). זה הסטטוס קוו האלים, שהסבב האחרון הרועם שלו כנראה שכך בהסדר חשאי (לפחות עד ליום שישי, שבו, כנראה, יחודשו העימותים והמפגעים על הגדר, ורה"מ שוב יוותר).
לנתניהו נוח בסטטוס קוו, כחשוד בפלילים שחותר למלט עצמו ממשפטיו וכרה"מ־שר ביטחון, שאמור, כבר עשור, לפתור את הבעיה. כראש מעצמה קטנה, יהירה וכוחנית, הוא מקרטע, נסחט ומושפל מול ארגון טרור קטן ודל, אך חצוף. כי לנתניהו, מושיע האירוויזיון ומחזק חמאס, אין פתרון למצב (מי ששמע את השר שטייניץ קובע זאת ולא התקומם, שיקום).
אין לו תוכנית צבאית ומדינית. הוא אינו רוצה כזאת, כי תחייב חזרת הרשות למשוואה - והדבר ידחוף למו"מ בהשתתפות מדינות ערב המתונות ולאילוץ לוותר בשטח - ואז הסמוטריצ'ים ישתוללו ונתניהו יירתע מהם, כמו שהוא מורתע מחמאס (אז מי אמר שאין הרתעה?). כולם, גם גנץ המְלַמְלֵם קלישאות, יודעים שאי־שינוי המצב המדיני יביא לעוד סבבים, הרוגים ונפגעים, גם בנפש, שלזכרם ולכבודם נעמוד דומם גם בצפירה בשנה הבאה - ואף אחד לא קם וצועק, "עצור! תקן כיוון!". לכן אין אלטרנטיבה למלחמת נצח מחזורית, הר געש שמתעורר מדי פעם ופולט לבה ואש על סביבותיו.
לנתניהו נוח בסטטוס קוו, כחשוד בפלילים שחותר למלט עצמו ממשפטיו וכרה"מ־שר ביטחון, שאמור, כבר עשור, לפתור את הבעיה. כראש מעצמה קטנה, יהירה וכוחנית, הוא מקרטע, נסחט ומושפל מול ארגון טרור קטן ודל, אך חצוף. כי לנתניהו, מושיע האירוויזיון ומחזק חמאס, אין פתרון למצב (מי ששמע את השר שטייניץ קובע זאת ולא התקומם, שיקום).
אין לו תוכנית צבאית ומדינית. הוא אינו רוצה כזאת, כי תחייב חזרת הרשות למשוואה - והדבר ידחוף למו"מ בהשתתפות מדינות ערב המתונות ולאילוץ לוותר בשטח - ואז הסמוטריצ'ים ישתוללו ונתניהו יירתע מהם, כמו שהוא מורתע מחמאס (אז מי אמר שאין הרתעה?). כולם, גם גנץ המְלַמְלֵם קלישאות, יודעים שאי־שינוי המצב המדיני יביא לעוד סבבים, הרוגים ונפגעים, גם בנפש, שלזכרם ולכבודם נעמוד דומם גם בצפירה בשנה הבאה - ואף אחד לא קם וצועק, "עצור! תקן כיוון!". לכן אין אלטרנטיבה למלחמת נצח מחזורית, הר געש שמתעורר מדי פעם ופולט לבה ואש על סביבותיו.
זיכרון מתינו הוא חלק מחיינו. כולם ראויים להיזכר, בצפירה אחת ארוכה וחודרת לב: אלה שנולדו כאן או עלו מהגלויות, שירתו בצבא, לחמו במלחמותינו, נספו או נפגעו בהן ובפעולות האיבה; אלה שהקימו משפחות ועבדו בארץ הזאת ואהבו אותה ואת נופיה ושרו את שיריה, וגם אלה שלא גבה לבם ולא רצו להיות כובשי עם אחר, בכוחה של הבטחה אלוהית הזויה. כולם ראויים להיזכר. כי החיים בארץ קשים, מסוכנים, מאתגרים; מחייבים מאבק מתמיד על הקיום, על השלום ועל הצֶלֶם שלנו כאומה וכמדינה, שהולכת ומתרחקת ממה שמגילת העצמאות, ההיסטוריה של עמנו, הדמוקרטיה והרוח האנושית מצווֹת עלינו.
הצפירה של 71 שנות המדינה היא סמל הזיכרון הלאומי, ההקרבה ואהבת הארץ והעם. אסור לתת למהרסים מבית להפוך אותה לסמל במדינה האלטרנטיבית שהם זוממים לנו. בשם החיים עלינו לזכור את המתים, ללמוד את העבר ולחשב נכונה את העתיד; להמשיך לחיות וללכת בדרך הנכונה של מחוללי תקומת ישראל בארצו. עשו טוב ורחקו מרע ולכו בדרך הישר גם אחרי שתגווע צפירת הזיכרון.