1. מבחינתי, הדברים שאביא בפניכם חשובים יותר משאר הדברים שבהם אעסוק בטור הזה - הסבב האחרון ברצועת עזה, הפוליטיקה ושאר ירקות. בשבוע שאחרי יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות, אני רוצה לספר לכם על אלפי צעירים ניצולי שואה שאיבדו את כל בני משפחתם ועלו ארצה בגפם, אודים מוצלים מאש, וירדו מהאוניות בחיפה היישר אל מלחמת העצמאות. בידם הכחושה, שעליה הטביעו הנאצים מספר בתעשיית המוות שלהם, הפקיד היישוב העברי כלי נשק, שייך אותם למחלקה כלשהי, והם נשלחו מיד לחזית, ללא קליטה, ללא שפה, ללא משפחה, ללא חברים וללא כל הכנה והכשרה. רבים מהם נהרגו בקרב ונקברו בלי שיש בני משפחה שאמרו עליהם קדיש, ללא מניין של חברים, ובלי שזכו להיות ולו לרגע אחד "ישראלים". לעתים הניצול היחיד ממשפחה מפוארת שניצל מידי הנאצים ושרד - נפל כאן במלחמה על עצמאותנו.

אתם ודאי שואלים למה לא שמענו עליהם מספיק. למה אין ציון מיוחד על קברם ומדוע לא קיבלו אות מיוחד של הוקרה לאחר מותם? הנה, כנראה, הסיפור: בשנת 2010 ביקרנו - פורום המטה הכללי של צה"ל בראשות הרמטכ"ל גבי אשכנזי - בבית לוחמי הגטאות. שם הציגו לנו מחקר שנעשה בעניין זה והראו לנו צילום של מחלקה בפלמ"ח ובתוכה בולטים כמה לוחמים עם מספר על זרועם, המעיד, לצד פניהם המיוסרות וגופם הכחוש, כי מדובר בשארית הפליטה. ואז הראו לנו את אותו צילום בספר הפלמ"ח, שם רוטשו התמונות ונמחקו המספרים מעל הזרוע. הדבר כנראה לא התאים לאתוס של הפלמ"ח, לא לסיפורי הגבורה ולא ל"ישראליות" כפי שעוצבה באותה העת.

לוחם אחד כזה, ששרד גם את השואה וגם את מלחמת העצמאות, זכיתי להכיר אישית. זהו פסח אנדרמן, שלחם בקרב בגוש עציון, הקים משפחה והתקדם עד לדרגת סרן. לפני כמה חודשים פניתי בשמו לרמטכ"ל בבקשה כי יעניק לו דרגת רב־סרן כאות הוקרה, ואכן, לפני כמה שבועות, בטקס צנוע בקריה, העניק לו ראש אכ"א דרגת רס"ן.

אין די בכך. מערכת החינוך, "יד ושם", צה"ל, תנועות הנוער וגם הממשלה והתקשורת צריכים למצוא את הדרך להבליט את אלו ששרדו בגפם את התופת הנוראית של השואה ונפלו כאן על חרבם עבורנו ונקברו כאלמונים. אז מן הסתם נהיה ראויים יותר לעצמאותנו.

2. גם אחרי יום העצמאות ואחרי סבב הלחימה האחרון, שהיה קצר יותר וקטלני יותר, נותרו הייאוש הגדול בעזה, העוני, הדלות, המחסור במים, בחשמל ובמזון בעוכרינו. אי אפשר להימלט ואין לאן. נכון, זה לא תלוי רק בנו ובעיקר לא בנו, אבל אנחנו השכנים, ואנחנו הראשונים לשלם את מחיר הייאוש והעוני, שנובעים בעיקר מהעובדה שארגון הטרור חמאס השתלט על הרצועה ולקח את תושביה המסכנים כבני ערובה.

בנימין נתניהו, לצד כל הביקורת מתוך מפלגתו ומהאופוזיציה, עשה ועושה נכון כשהוא "מתחמק" ממלחמה ארוכה ונוספת עם כניסת כוחות קרקעיים לעזה. הוא יודע בדיוק כמוכם וכמוני שכל מבצע שיהיו בו הרוגים ופצועים מכל הצדדים - יחזיר אותנו בדיוק לאותה נקודה. שום מבצע צבאי, מוצלח ככל שיהיה, לא יניב דבר אם לא יהיה מחובר לתכלית מדינית או ליוזמה בינלאומית שתניע את הרצועה לפירוז ולשיקום, לעתיד טוב יותר ולתקווה.

אינני סבור שישראל איבדה את ההרתעה מול חמאס, אני כן חושב שלחמאס לא אכפת מהתושבים בעזה ושהם נהנים מעוצמתה של החולשה כשם שאנחנו סובלים מחולשתה של העוצמה. לא פשוט להיות מדינה חזקה ויציבה, צבאית וכלכלית, עם יישובים פורחים, מדשאות וגגות רעפים אדומים וכל טוב ושפע במרחק של מאות מטרים ממחנות הפליטים הצפופים ביותר בעולם. זה לא אנחנו, וזה לא בגללנו - זו המציאות.

ותאמינו לי שלאף אחד מהגורמים הפוליטיים אין תוכנית פלא לפתרון המצב בעזה. כבר היו שם ברק, אולמרט ונתניהו וקודמיהם. אדרבא, אם לכחול לבן או לעבודה יש תוכניות סודיות או מדיניות חלופית - יואילו לפרסם אותה ו"לתרום" אותה לממשלת נתניהו החדשה.

הפתרון הייחודי הוא מכה צבאית קשה לחמאס כשהוא יורה והצבת תוכניות פירוז ושיקום אטרקטיביות לרצועה ותושביה מטעם מדינות המזרח התיכון ובתמיכת ארה"ב ומדינות אירופה. אין דרך אחרת. וזה ממש לא משנה מי ניצח ומי הפסיד, מי ביקש הפסקת אש או מי ירה אחרון - זה קשקוש.

העניין החשוב הוא שחמאס הוא זה שקובע בינתיים מתי מתחיל הסבב ומתי הוא מסתיים, והוא גם זה שמודיע על גמר האירוע לתושבי ישראל, שכבר למדו ש"מילה של חמאס זו מילה". ועוד דבר חשוב - במשך 48 שעות של ירי מאות טילים לעורף ישראל ראש הממשלה ושר הביטחון (והחוץ) לא דיבר אל הציבור, לא הופיע, לא צייץ ולא העביר שום מסר. השר לעתיד אמיר אוחנה הוא אדם חרוץ וראוי - אבל הוא איננו מהווה תחליף לראש הממשלה במצבי מתח וחירום.

בנט. צילום: פלאש 90

3. ככל שאנחנו מתבגרים כמדינה וכחברה, כך עולה חשיבות בניית המסורת שלנו כמו כיבוד המוסדות והעברת הסמכות השלטונית מממשלה לממשלה. אני כותב זאת בעקבות ההחלטה המופגנת של שר החינוך (עדיין) נפתלי בנט לא להשתתף בישיבת הקבינט שעסקה במצב בעזה, אלא לרדת לדרום "לחזק את ידי התושבים", בנימוק הקצת ילדותי "בקבינט מכירים כבר את דעתי". לבנט יש אחריות שילוחית כשר בממשלה וכחבר קבינט, וכשעפים טילים ומופעל צה"ל, החברות בקבינט איננה רשות, אלא חובה גדולה, עד לרגע האחרון שבו מוסרת ממנו האחריות, וללא כל קשר אם נבחר שוב או לא.

לעומתו, אצל שרת המשפטים איילת שקד גברו הממלכתיות והאחריות על הילדותיות וההפגנתיות, והיא התייצבה והשתתפה בישיבת הקבינט. היא ממשיכה להפגין בגרות, שיקול דעת ואחריות, באופן שיוביל אותה בסופו של דבר אל עמדות בכירות בהנהגת המדינה.

4. לא אהבתי את הדברים שהשמיע סגן הרמטכ"ל לשעבר האלוף (במיל') יאיר גולן בחשבון הטוויטר שלו נגד מינויו של גיל מסינג לתפקיד דובר צה"ל, ובעצם נגד שיקול הדעת של הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי. גולן, שרק לפני שבועיים פשט את מדיו, הוא איש מוכשר וראוי מאוד, שעתידו הציבורי עוד לפניו. הוא עשה מעשה שבעיני לא ייעשה ומתח ביקורת גלויה על האיש שמולו התמודד על התפקיד. הוא יכול היה בנקל להרים טלפון לכוכבי ולומר לו את דעתו - במקום לשתף בכך את הציבור. ייתכן שמדובר רק ב"מחלת ילדות" של אזרח טרי או בסוג של נאיביות - אני מקווה.

5. ועדת החוץ והביטחון הבאה תהיה צפופה ורוויית אלופים ורב־אלופים: גנץ, יעלון, אשכנזי, רוסו, ברביבאי, שטרן ועוד. וזהו פספוס. עצתי לרמטכ"לים מכחול לבן, כמפלגה שמתיימרת להוביל בעתיד את המדינה - יש לכם ידע רב בצבא וביטחון, מוטב שתשתלבו דווקא בוועדות הכלכלה, הכספים, הפנים והרווחה, כך שתכירו את המשק, את הכלכלה, את הרגולציה התובענית, את החסמים, את המצב הקשה של התעשייה והחקלאות, וכמובן את מצבן של מערכת הבריאות הקורסת ומערכת הרווחה, שזקוקה לשיקום דחוף. ככה גם תלמדו וגם תתרמו הרבה יותר מאשר בוועדת החוץ והביטחון הנוצצת ו"הסקסית", באופן שהציבור יידע, יכיר ויוקיר. תנסו את זה.

6. פעם, כשהייתי ילד קטן בדירתנו ביד אליהו, הייתי נוהג להיצמד למקלט רדיו המנורות הגדול מתוצרת פיליפס, ולאחר שהיה מתחמם ומתחיל לקלוט, היה בוקע ממנו קולה האוטוריטרי של הקריינית ראומה אלדר, שהלכה השבוע לעולמה. ואני, הילד, הייתי דוחף את חוטמי אל החורים בצדו האחורי של המקלט הגדול ומחפש שם את ראומה, לקול צחוקם של הורי. יהי זכרה ברוך. שבת שלום.

avi@bnayahu.com