כמה מהר חזל"שנו השבוע. מאפס ל־690 שיגורים ב־24 שעות, ואז חזרה לאפס כאילו דבר לא קרה. מאזעקות התפנינו ליום הזיכרון, אחריו ליום העצמאות, ועכשיו פנינו קדימה - לכיוון האירוויזיון. אבל השגרה שלנו כבר אינה אותה שגרה של פעם. משהו השתנה. מה זה בעצם לחזל"ש היום? לסיים את האירוע בהאשמה של "השמאל", כי לכאורה כולנו עדיין מתמודדים עם שאריות המדיניות הקלוקלת שלו, ולהתעלם מכך שהשמאל הוא קומץ שמדיניותו כבר מזמן אינה רלוונטית, משום שהוחלף מתישהו על ידי המרכז.

שגרה זה לסיים עוד סבב דמים עקר מול חמאס, שבו אנשינו מתים לא למען אופק כלשהו, אלא למען הסטטוס קוו. שגרה זה לשלוח שרים ו"גורמים בכירים" להגיד שחמאס הוכה באופן קשה, כאילו לא שמענו כבר עשרות פעמים את האמירה הזו, שאיכשהו לאחריה חמאס תמיד נוחת על רגליו, מתאושש ושוב יורה.

שגרה זה להצהיר שמעולם לא היה פה בטוח יותר, בלי להתעכב על אינתיפאדת סכינים או על סבבי ירי או על כך שנהרגו ונפצעו אזרחים בהתקפות הפרועות. שגרה זה להתעלם מהמחיר ולשכוח במהירות שמישהו בכלל קיפח את חייו, אפילו כשזה קורה בשבוע שבו חל יום הזיכרון. שגרה זה להתנפל על כל מי שמעז להעביר ביקורת על סבבי הירי שהפכו לשגרה, כמו גדעון סער למשל, ובמקום להתייחס לביקורת בצורה עניינית, להאשים אותו שהוא רוצה להפיל את השלטון (שהוא במקרה גם משתייך אליו).

שגרה זה לחוות שידור חוזר של משהו שכבר חווינו מספר פעמים בעבר. למשל, לחזות שוב בארגון קיקיוני שמתקשה להשיג תשומת לב כלשהי פרט לפעילותו ביום הזיכרון, שהרי אז הוא מארגן טקס זיכרון אלטרנטיבי ומשיג את 15 דקות התהילה שלו. שגרה זה לצפות בשידור החוזר של הדינמיקה כולה סביב הטקס, כאילו לא קרתה בדיוק ככה אך לפני שנה. זה שוב לא להבין מה בין הפרובוקציה המתסיסה שיוצאת מהטקס האלטרנטיבי, לבין הפיוס שאליו לכאורה מכוונים המארגנים. זו ממשלה ששוב לא מאשרת את כניסת הפלסטינים לטקס, כאילו שכחה שבג"ץ הפך את החלטתה הזהה רק בשנה שעברה.

זה לדעת שאילו הממשלה כלל לא הייתה מגיבה אלא מאפשרת לכל משפחה שכולה להתאבל לפי רצונה, האירוע היה אומנם מתקיים אבל ללא הפסטיבל המשפטי, ולכן גם היה מניב הרבה פחות כותרות, ולכן גם היה מושך הרבה פחות הפגנות מכוערות וגורם להרבה פחות עוגמת נפש למשפחות שכולות אחרות.

שגרה זה גם בג"ץ, שבדיוק כמו בשנה שעברה שוב הופך את החלטת הממשלה, אף שזכותה לא לאשר כניסת פלסטינים לישראל ביום הזיכרון. שגרה זה לעשות את אותו הדבר בדיוק ולצפות שמשהו ישתנה, אף שיש כאלה שיגידו שזו לא שגרה אלא ההגדרה לשיגעון.

אבל אולי זו אינה אי־שפיות אם כל אחד מקבל את ליטרת הספין שלו - הארגון הקיקיוני מרגיש פתאום שהוא בעל חשיבות, בג"ץ חש לרגע שהוא יקיר הדמוקרטיה, ונתניהו מצייץ לבייס שהוא מאוכזב מבג"ץ כי הוא מתנגד לטקס האלטרנטיבי, אף שההחלטה לא לאפשר את כניסת הפלסטינים הייתה לכאורה ביטחונית.

וכן, שגרה זה שפתאום כולם מדברים על טקס הזיכרון האלטרנטיבי במקום על ארבעה הרוגים שהתווספו אך לפני שעה קלה לזיכרון הקולקטיבי. מסתבר ששגרה יכולה להיות מאוד צינית.

טקס הזיכרון האלטרנטיבי בתל אביב. קרדיט: איתן אלחדז, TPS

לבחור בדרך אחרת

שגרה זה שהצבא בסך הכל מתפקד היטב: רוקד בין הטיפות ובין המגבלות, פוגע בכנף של ארגון הטרור שהכה שורשים בעזה במסגרת התגובות המידתיות. אבל שגרה זה שהתפקוד הטוב אינו מנוצל לכניסה לעבודה מדינית, על מנת למנף את מה שהושג לכדי משהו קצת יותר ארוך טווח מעוד הפסקת אש מקומית.

שגרה זה שלמרות גרירת הרגליים המדינית, בכחול לבן עדיין לא מציגים אלטרנטיבה מספיק ברורה לדרך אחרת מהשגרה הגרועה הזו, ומסתפקים בעוד מססמאות הקמפיין בלי להתעכב יותר מדי על מה זה בדיוק אומר - "להחזיר את ההרתעה".

שגרה זה שראש הממשלה רואה שהאלטרנטיבה אינה מהודקת, ולכן שוב לא חש צורך להתייצב בפני האזרחים ולומר להם משהו, לאחר שירו עליהם 690 טילים. שגרה זה לתהות האם משמעותן של תוצאות הבחירות היא שפרט לקמפיינים ולספינים, על מדיניות אמיתית כבר אפילו לא מדברים. האם השגרה החדשה משמעותה שלא צריך אופק, לא צריך דין וחשבון ולא צריך הסברים? בעצם, בשביל מה - הרי בכל מקרה יש קולות של בוחרים.

שגרה זה שתושבי הדרום הפכו לחבורה של אזרחים סוג ב׳, שכבר בקושי מתייחסים אליהם. אז יורים עליהם, נו אז מה. אחרי שנה שלמה של טרטורים בלתי פוסקים, שריפות, פצועים והרוגים, אזעקות ובלוני תבערה, המצוקה היומיומית שלהם היא באמת עניין שבשגרה.

שגרה זה פשוט לא להחליט מה עושים עם הבעיה הקרויה עזה, מעבר לססמאות הרגילות על "ניהול הסכסוך" או "להחזיר את ההרתעה". שגרה זה לנהוג באופן עמום וללא טיפת כנות, שהרי אם לא רוצים למוטט את חמאס זה לגיטימי לגמרי, בתנאי שלפחות אומרים את זה. שגרה זה אחד בפה ואחד בלב - להגיד שמכים, אבל לא להכות באמת כי לא רוצים שינוי כרגע. שגרה זה קיבעון במקום מאוד בעייתי שבו אין לנו תוכנית.

שגרה זה שמדברים על זיכרון קולקטיבי, אבל שוכחים מהר. אם זאת השגרה שהתרגלנו אליה, הסכנה לפגיעה באירוויזיון היא אחרונת בעיותינו. הרי שגרה אמורה להיות מבורכת, אבל אפשר לומר שלחזל"ש היום זה לחזור לשגרת הטינופים של לפני הבחירות במקום לפתור בעיות. זו אופוזיציה שנוהגת בשאננות כאילו שהיא בשלטון, ושלטון שמתקרבן כאילו שהוא אופוזיציה, ומאשים אחרים בלי לשאת באחריות אמיתית על כלום.

אבל סיבוב הבחירות הסתיים. הליכוד אמור להרכיב פה ממשלה שתשרת את האזרחים ותישא באחריות, וכחול לבן אמורה לדעת מהי התוכנית הברורה שלה כאלטרנטיבה לממשלה, כדי שכל אזרח יידע שזו לא חייבת להיות השגרה.

tguvot@maariv.co.il