1. מצד אחד, כסף קטארי תומך בארגונים ועמותות במערב, שפועלים להחרים את ישראל. מצד שני, הכסף שלהם הוא כדור ההרגעה הטוב ביותר שהומצא אחרי האקמול. ביום שלישי הודיעה קטאר כי היא מעניקה 180 מיליון דולר לרצועת עזה, ועוד 300 מיליון לרשות הפלסטינית. כמעט חצי מיליארד דולר יעשו דרכם מדוחא לאזורנו. עיון בסעיפי המענק מעלה כמה מסקנות מעניינות. ראשית, חלק רב מן הסכום עבור הרצועה יתגלגל לבסוף גם לישראל. הוא נועד למימון סולר לתחנת הכוח ברצועה. את הסולר הזה רוכשת ממשלת חמאס מחברות אנרגיה ישראליות.

המענק לרצועה יתפרס על פני שבעה חודשים, עד סוף השנה. בחלוקה לחודשים, פירושו הקצאה של 25 מיליון דולר בחודש. רובו הולך לסולר. השאר יממן משכורות למעוטי יכולת ברצועה. אנשים שיוכיחו כי עבדו, יקבלו שכר זעום תמורת מלאכתם. המטרה היא לספק פרנסה למובטלים, ולהזרים מזומן למשק החלש. מעט מהכסף יופנה למיזמי תשתית. את המענק לא מזרימה קטאר ישירות לישראל. חלף עידן המזוודות. הוא נמסר לאו"ם, וסוכנויותיו ברצועה מחלקות אותו לפי מנגנון ואמצעים שסוכמו עם חמאס והשב"כ.

בירושלים איש אינו נרעש מזה. להפך. הם לא נרעשים, גם כי רובו מגיע למשק הישראלי, ובסופו של דבר, הוא נתון לפיקוח. למערכת הביטחון אמצעים לעקוב אחרי הכסף, והיא הייתה שותפה בקביעת המכניזם שעל פיו הוא יחולק בעזה.

2. מדוע חשוב לישראל שאוכלוסיית עזה לא תגיע לפת לחם? קריסת הרצועה היא פתח לצרות. בשנה האחרונה קיבלנו תזכורת לכך, כאשר שפכים ממערכת הביוב של הרצועה זרמו לחוף אשקלון וזיהמו אותו. אות שני היה מהומות הגדר. כיום עוד איכשהו מסוגלת חמאס, ברצותה, לשלוט במתפרעים. אומנם רובם פועלים עצמאית ומבטאים במעשיהם גם מחאה כלפיה, אבל בהפעלת כוח, בחמאס יכולים לצמצם את פעילותם. אם תגיע עזה אל פת לחם, החשש הוא שלא יזרמו לשם כמה אלפים, אלא רבבות. ולא מדי שישי, אלא כל יום. ומעל לכל, בישראל חוששים, כי קריסת הרצועה תונח לפתחה של ירושלים. אתם חונקים אותם, אתם אשמים, יגידו לנו.

בניגוד לעבר, הרחוב העזתי סובל יותר, ולכן הוא מדביק את מנהיגיו לקיר. סבלנותו של האזרח הולכת ופוחתת. בשנה האחרונה נהרגו קרוב ל־300 בני אדם בעזה, רובם לאורך הגדר. למרות הססמאות היפות והדם שנשפך, דבר ברמת החיים של האוכלוסייה לא השתפר. ראשי חמאס לא הצליחו לחלץ מישראל כמעט דבר. לא רק ברחוב כועסים על הנייה, סנוואר וחבריהם. גם בתוך חמאס יש להם יריבים. ח'אלד משעל, למשל, שאומנם הנמיך פרופיל, אבל בצינורות פנימיים נוהם מאחורי הקלעים, ומצפה מסנוואר ואנשיו לגלות פחות רכרוכיות.

המחאה העזתית נגד ההנהגה היא תמונת ראי לביקורת החריפה בישראל נגד ממשלת נתניהו. גם כאן מאגפים אותו מימין. שכבה עבה בציבור ואף אנשים במחנה שלו דורשים ממנו דם. הם רוצים התנקשויות, מצפים שיכבוש את עזה, אומרים עליו שהוא רכרוכי.

3. עבור חמאס, 25 מיליון בחודש זה לא בשמיים. מדובר בסעיף אחד מתוך רשימה שאותה הציגו ראשי חמאס לישראל תחת הכותרת, "הסרת הסגר". זו רשימה ענפה, ויישומה רחוק. ישראל נתנה בשנה האחרונה כמה הקלות, אבל לא הסירה את הסגר. בחמאס רוצים לנוע בחופשיות החוצה, לפתח תעשייה וסחר חוץ. כל אלה מתאפשרים בקושי. הם רוצים הקלות בהיקף שיאפשרו לדייגים לצאת לים, לתעשיינים לקיים את מפעליהם, לאזרח הפשוט לצאת לחו"ל כדי לעבוד, או ללמוד, או להתרפא בכל מדינה שירצה. מכיוון שארוכה דרכם אל החופש, הם לא יניחו לנו. לשואלים מדוע חמאס ממשיכים לאיים, אף על פי שקיבלו מישראל מתנות.

4. בהעניקה כסף גם לרשות הפלסטינית, הופכת קטאר למדינה הערבית הראשונה שנענית לקריאת ההצלה של רמאללה במשבר המזומנים החריף. 300 מיליון הדולרים מקילים עליהם מאוד, אבל בסופו של דבר, זו גלולת אספירין. הרשות זקוקה מדי חודש למיליארד וחצי שקלים כדי להתקיים. הסכום הזה הוא פחות מתקציבה בחודש אחד. אבל כמו בעזה, גם במקרה של רמאללה, להון תפקיד פוליטי חשוב. הוא אמור להרגיע את אבו מאזן ולדכא את מנהגו להתנכל לראשי חמאס או להשמיצם. אתם מוזמנים לעקוב אחר ההתבטאויות שייצאו בקרוב מלשכתו. תשמעו משם מעט מאוד דברי בלע נגד חמאס.

באמצעות המענק לרשות מרחיבה קטאר את השפעתה באזור. לא עוד תמיכה ב"רעים", אלא גם בהנהגה הרשמית של הפלסטינים. כסף קטארי תורם לריסון האלימות בין עזה לישראל, לשיקום עזה ובנייתה, להארת בתיה בחשמל, לתשלום שכר לעניי הרצועה, ומעתה - גם לייצוב הרשות.

5. אף לא אחד בשני הצדדים, לא חמאס ולא ישראל, גילה לציבור מה כוללות ההבנות להפסקת האש. עשרה מיליון אזרחים בישראל וברצועה קמו ביום שני בבוקר והתבשרו כי העימות הסתיים. שניהם שתקו לא בגלל סודות שיש להסתיר, אלא מפאת המבוכה. מבוכה על כך שהם משמיצים זה את זה אבל מתחת לשולחן מדברים. וכלימה על כך שסחפו אותנו למעגל אש, שלא הביא לשניהם כל רווח.

מטרתה העליונה של חמאס היא להסיר את הסגר. מטרתה העליונה של ישראל היא שקט ליישובי הדרום. ביום המחרת שני הצדדים נותרו רחוקים מן המטרה. וכל אחד מהם יצא מן העימות כמו שנכנס אליו. כזוג נשוי בריב קולני, שלא יודע איך לצאת ממנו, אך מפאת תסכולו, אינו חדל לנעוץ ציפורניים אחד בבשרו של השני.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל

tguvot@maariv.co.il