אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה העלו על נס את סיפורה של יהדות יוון, ובמיוחד של יהודי העיר סלוניקי. ידידי יהודה פוליקר בשיתוף עם יעקב גלעד הצליחו להחדיר לתודעה הציבורית את המכה הקשה שספגה יהדות סלוניקי מהנאצים בתקליטם "אפר ואבק", ופוליקר ריגש כשנפתח קצת וסיפר את קורות משפחתו באותם ימים.

במהלך השנים שבהן הייתי מעורב בטיפול בקשישים ובפרט בניצולי שואה, נתקלתי מדי פעם בניצולים שחוו את זוועות אושוויץ והגיעו לארץ, אחד מהם היה אברהם הסלוניקאי. "הסלוניקאי" הוא הסיפור הפותח את ספרי "תקוות שחורות", והנה הוא פה לפניכם.

אברהם לוי ישב ליד השולחן בפינת האוכל, בידיים רועדות אחז בכוס התה שהכין לעצמו וניסה לקרב אותה לשפתיו, הצליח ללגום מעט ולשפוך על חולצתו יותר ממעט. השכן מהדירה הצמודה המשיך לדפוק בפטיש דפיקות קצובות. "מה הוא דופק כל היום?", שאל אברהם בלי שציפה לתשובה כלשהי.

הדירה הקטנה בת שני החדרים ופינת האוכל נראתה מוזנחת. בכיור נערמו כלים מלוכלכים, מהטרנזיסטור המיושן שעל השולחן נשמעו שירים איטלקיים משנות ה–60, ואברהם זמזם את "אמורה סקוזאמי", עצם עיניו, נזכר ביום שבו פגש את אסתר, והביט במבט מלא געגועים על תמונתה שניצבה על השולחן.

זה היה בכינוס של יוצאי סלוניקי במועדון במרכז תל אביב. הוא ישב עם כמה ידידים וסיפר להם שקיבל עבודה ככרטיסן בחברת דן, דבר שגרם לו אושר רב. כשהצית סיגריית "אל על" והחל לסלסל את העשן, ניגשה אליו אישה צעירה מהשולחן הסמוך ושאלה אותו בנימוס אם הוא מוכן להתרחק קצת עם הסיגריה מכיוון שהיא חולת אסתמה והעשן גורם לה לחוש ברע. אברהם כיבה את הסיגריה.

יהודה פוליקר במצעד החיים בפולין. צילום: יוסי זליגריהודה פוליקר במצעד החיים בפולין. צילום: יוסי זליגר

כעבור דקות, כשאורח חדש הצטרף לשולחן והצית סיגריה, הוא ביקש ממנו לכבות אותה כי זה מפריע לגברת בשולחן הסמוך. כשהציץ לכיוון שלה, הבחין שאסתר מביטה לעברו וקדה קידה קלה לאות תודה.

מאוחר יותר, כשהשמיעו מוזיקה לריקודים, הוא אזר עוז והזמין אותה לרקוד, דרך לה כמה פעמים על הנעל מרוב התרגשות וננזף על ידה, כי זו הפעם הראשונה שנעלה נעליים חדשות מאז הגיעה לארץ. התפתחה ביניהם שיחה, שבה התברר להם שגרו לא רחוק זה מזה בילדותם. כשהסתיימה המוזיקה, הם ישבו בשולחן צדדי.

הוא סיפר לה על הקרבות שהשתתף בהם בנגב, היא סיפרה לו על דרך הייסורים שעברה, כולל השהייה במחנות ועבודות הכפייה. אברהם הנרגש גמגם כשסיפר לה שכשהיה בן 17 הנאצים לקחו אותו למחנות, ואחרי שעבר מבדקים הועבר לידיו של הרוצח המפלצת, ד"ר ג'וזף מנגלה, שערך בו ניסויים קשים.

כשכבו האורות הם יצאו יחד מהאולם, המשיכו לשוחח שעה ארוכה וקבעו להיפגש למחרת היום.

אברהם ניגב את הדמעה שבצבצה בעינו וליטף בהרבה אהבה את תמונתה של אסתר בידיו הרועדות. בעזרת הליכון נע באטיות לכיוון השירותים, בקושי פתח את הכפתורים וחיכה דקות ארוכות עד שהצליח להוציא מעט שתן, וגם זאת בכאבים עזים, שגרמו לו להשמיע גניחות כאב קשות. הוא הציץ במראה שליד האסלה ושטף יד אחרי יד, כשהיד הפנויה אוחזת בכיור.

32 יום עברו מאז מתה אסתר בייסורים בבית החולים איכילוב, ולא היה לו כל רצון להתגלח. הגילוח הפך בשבילו למבצע מסובך, ובפעמים האחרונות שהתגלח הוא חתך את פניו בגלל הרעידות שהלכו והחמירו.

מאז שנפטרה החל שוב לעשן. הוא ידע שזה מזיק לו, אבל כבר לא היה לו אכפת. 32 יום הוא לא יצא מהבית, העובדת הסיעודית באה כל יומיים לשעתיים–שלוש, מסדרת קצת את הבית, עושה לו קצת קניות של דברי מזון בסיסיים ומביאה לו את הדואר מהתיבה.

בשבעה עוד ביקש ממנה שתקנה לו עיתון, אבל אחרי העיתון השני ויתר, כי בכל פעם שדפדף קפצה אליו תמונתה של אסתר מבין דפי העיתון, אז הוא העדיף להביט על התמונה שלה ישירות.

כשהגיע לארץ היה במצב גופני ירוד. הוא התגייס, נלחם וחש גאווה על כך שנטל חלק בהקמת המדינה. כשסיפר על כך לאסתר, נצצו לו העיניים. היא סיפרה לו שטרם מצאה מישהו מבין קרובי משפחתה, מלבד בת דודה אחת. הוא אחז בידה ואמר לה שזה לא ייאמן כי גם הוא לא מצא שום קרוב משפחה, מלבד בת דודה אחת. בשיחה הזאת, כשנפתח אליה יותר, סיפר לה כי המפלצת מנגלה עיקר אותו וכרת את אחד מאשכיו.

מאותו ערב הם לא נפרדו. נישאו בטקס צנוע בהשתתפות כמה ידידים מיוצאי סלוניקי, כמה נהגים וכרטיסנים וכמה חברות של אסתר, שעבדה כגננת בגן ילדים.

בשנה הראשונה לנישואיהם גרו בחדר ששכר אברהם בשכונת שפירא בדירה של איציק יעקובי, כרטיסן שעבד איתו. לחדר הייתה כניסה נפרדת ומטבחון קטנטן, השירותים היו בחצר, ופעמיים בשבוע היו מתקלחים אצל יעקובי. הסידור הזה לא היה נוח, ואברהם לקח יוזמה והחליט לרכוש דירה בת שני חדרים קטנים ביד אליהו, אחרי שבמקום העבודה הסכימו לתת לו הלוואה שאותה יחזיר בריבית מדי חודש ממשכורתו.

כניצול שואה שהפך נכה בעקבות הטיפולים האכזריים שעבר, היה אברהם זכאי לפיצוי, אך הוא נשבע שלא ייגע לעולם בכסף של הגרמנים הארורים.

אברהם התעורר מהחלומות הנוסטלגיים לקול נפץ הזכוכית של כוס התה שנפלה על הרצפה. הרגעים האלו, שבהם שחזר פעם אחר פעם את מסכת חייו והחיים הממושכים והנעימים שלו עם אסתר, היו רגעי חסד עבורו. שוב נשמט ראשו על השולחן, ושוב חזר אל הימים היפים שבהם היו יוצאים לרקוד, מדי פעם לאכול במסעדה יוונית טובה. הוא חייך לעצמו כשנזכר איך הפתיע את אסתר כשקנה פטיפון ותקליטים ביוונית ושניהם רקדו בבית, ופעם אחת אפילו החליטו להגזים ושברו כמה צלחות תוך כדי ריקוד, כמנהג היוונים.

עם השנים חלה הידרדרות במצבו הבריאותי של אברהם. הוא יצא לפנסיה ועבר טיפולים רפואיים שניסו להקל עליו את הייסורים. גם אסתר פרשה מעבודתה, ושניהם ניסו להקל את החיים זה של זה. צפו יחד בטלוויזיה, מדי פעם הלכו לבית של אחד מידידיהם המועטים למפגשי משחק רמי של יום שישי.

בת דודתה של אסתר נפטרה, ובת הדודה של אברהם הייתה נוהגת לצלצל פעם–פעמיים בחודש, ולקראת החגים לשאול מה נשמע ולאחל חג שמח.

כשאסתר לקתה בדלקת ריאות קשה, אברהם ישב לצדה, ולא מש ממנה בבית החולים. אף שסבל מכאבים עזים ונאלץ להשתמש במשככי כאבים, הוא לא אפשר לה לעסוק בשום דבר בבית; עשה קניות, ניסה לנקות את הבית, לעשות כלים ולכבס במכונת הכביסה שרכש בתשלומים.

מצבם הלך והידרדר והם שכרו עוזרת שתבוא לעשות את עבודות הבית. אברהם פנה לביטוח הלאומי לבקשת עזרה, וכשבאו נציגי המוסד לבדוק את מצבם והם נתבקשו לבצע פעולות כמו נעילת נעל, הסרת בגדים ולבישתם, התביישו בני הזוג להיראות כאומללים, וגייסו את מעט הכוחות שלהם כדי לבצע את הפעולות שנתבקשו. בקשתם לעזרה נדחתה.

כשהחמיר מצבה של אסתר, ניסה אברהם שוב להשיג עובדת שתעזור לאסתר להתלבש ולהתקלח ושתצא איתה לטייל, כי גם אברהם עצמו איבד את היציבות, ונאלץ להשתמש בהליכון שלקח ב"יד שרה".

התשובה לפנייה השנייה מביטוח לאומי בוששה להגיע. אסתר אושפזה שוב, ואברהם מצא את עצמו יושב לצדה עד שהחזירה נשמתה לבורא. כשחזר הביתה מצא מכתב של הביטוח הלאומי שבו מודיעים לו שמצבה של אשתו אינו כה קשה ולא מצדיק מתן סיוע של כוח עזר. אברהם הזועם ישב ליד השולחן והצית בידיו הרועדות את המכתב.

הייתה זו בת הדודה של אברהם שצלצלה אלי וסיפרה לי את הסיפור העצוב על אברהם, אשתו והביטוח הלאומי. פגשתי אותו פעמיים בדירה הצנועה, מדי כמה ימים הייתי מצלצל אליו ומפטפט איתו. הרגשתי שהוא מחכה לשיחה הזו, הוא היה מספר לי קטעים מתוכנית הרדיו שלי ומצחקק. השיעול שלו היה קשה, והוא היה נאנח מדי פעם בשל הכאבים.

במשך כמה שבועות אברהם לא ענה לי לטלפון. איתרתי את הטלפון של בת דודתו, ושאלתי אותה מה שלום אברהם. היא סיפרה לי שגם לה הוא לא ענה ואז, ביום שאחרי סדר הפסח, היא לקחה אוכל שהכינה ונסעה לביתו. היא שמעה את הרדיו מנגן מתוך הדירה ודפקה בחוזקה על הדלת, עד שהשכן יצא ואמר לה שגם הוא ניסה לדפוק בדלת כמה פעמים כי רעש הרדיו הפתוח הפריע לו בלילה, אבל לא נענה.

צלצלנו למשטרה, השוטרים הזמינו את מד"א ואת מכבי האש וכשהם הגיעו ופרצו את הדלת, נכנסנו וראינו את אברהם שכוב על הרצפה ליד השולחן בין שברי זכוכיות כשהוא אוחז ביד את תמונתה של אסתר.