ביוני 2015, כשנה לאחר תום מבצע צוק איתן, נערך בקיבוץ כפר עזה אירוע "קונצרט ללא גבולות - זיכרון ותקווה בלב העימות". בהזמנה שהוציאו המארגנים הובטח שחלקו הראשון של הערב יוקדש ל"אבל: הרקוויאם של מוצרט וקטעי קינות (יהודית וערבית) כתפילת אשכבה לכל קורבנות המלחמה האחרונה, ישראלים ופלסטינים".

ערב הבחירות האחרונות תקף ראש הממשלה בנימין נתניהו את רמטכ"ל צוק איתן בני גנץ על כך שכיבד את הקונצרט בנוכחותו, ואף ישב בו באופן בולט בשורה הראשונה. בכלי התקשורת, בתגובה, פרשו מטרייה אווירית בניסיון לגונן על גנץ. "נתניהו משקר כשהוא אומר שהטקס היה גם לזכרם של מחבלי חמאס", טענו, "זה היה טקס זיכרון לקורבנות החפים מפשע של המלחמה".

כל צד יכול היה לגייס הסבר שיוכיח את צדקתו. מצד אחד, המילה "חמאס" אכן לא הופיעה בשום מקום. מצד אחר, כשמדובר על תפילת אשכבה "לכל קורבנות המלחמה", קשה לבוא בטענות למי שלוקח את זה עד לחללי ארגון הטרור.

אני, אגב, הולך כאן עם גנץ. עד הסוף. אני לא נותן ולו אחוז אחד של סיכוי שהרמטכ"ל לשעבר היה מגיע לאירוע שהוגדר כאירוע זיכרון למחבלים. אלא מה? אחרי שאמרנו את זה, צריך גם להגיד שקשה להיזכר בעוד דוגמה בהיסטוריה שלנו שבה שנה אחרי מלחמה שהוא עצמו הוביל (זוכרים שהוא התגאה במחבלים שהוא הרג?), מגיע רמטכ"ל לערב ששם את הקורבנות שלנו ואת הקורבנות של האויב באותה מדרגה, ומספיד לצד קורבנותינו גם את קורבנותיהם.

נכון, אין לנו עניין להרוג סתם את מי שלא מרים נגדנו נשק, אבל יש הבדל בין רצון לא להרוג סתם חפים מפשע לבין השתתפות פעילה באירוע זיכרון למי שהוא אזרח של ישות מדינית שמבקשת את השמדתנו. מדינת חמאס היא מדינת אויב, ותושבי המדינה הזאת בחרו בארגון טרור להנהיג אותם. 

למה נזכרתי בסיפור הזה דווקא עכשיו? משום שהשבוע התברר שגנץ לא לבד. במהלך סבב הלחימה שעברנו, ראינו ושמענו כמה כלי תקשורת מעלים לשידור תושבים מעזה, כדי לשמוע מה עובר עליהם בימים הקשים האלו. מדובר בטירוף של ממש ובבלבול מוחלט. כי עם כל הכבוד לנטייה העיתונאית הבסיסית הטבעית שלנו להיות ניטרליים ולשמוע תמיד את שני הצדדים, במשחק הזה אנחנו לא אמורים לשבת בעמדת השופט. הקבוצה שלנו רצה על הדשא ואנחנו מעודדים אותה, ורק אותה.

נכון, כבר אמרנו, אין לנו עניין לגרום סבל מיותר לאזרחי האויב, אבל מי שיש לו פנאי בימים של מלחמה, כשמאות טילים מעזה עפים על ראשינו, להתעניין בשלומם של אזרחי האויב, מצוי בבעיית זהות עמוקה. אני עוד זוכר את הסיטואציה ההזויה מימי עופרת יצוקה, שבה צבא ההגנה לישראל חשד שמתחת לבית החולים שיפא מתחבאים ראשי חמאס, ותחנת הרדיו הצבאית שלו ראיינה במקביל את מנהל בית החולים כדי לשמוע כמה קשה לו.

כשהרקטות מעזה נורות לעבר יישובינו, לי לפחות אין עניין לשמוע כמה קשה לאויב. בשביל זה יש לו את תחנות הרדיו שלו. אותי מעניינים תושבי שדרות. אותי מעניינים הילדים בקיבוץ נחל עוז. אותי מעניין משה פדר, שנהרג מטיל שנורה לעברו. כזה אני. קרוב אצל עצמי, ואצל עמי. משהו, חייבים להודות, השתבש אצלנו עם השנים.

תארו לעצמכם, רק לדוגמה, שבמהלך מלחמת יום הכיפורים הייתם רואים את תושבי דמשק עולים לשידור בטלוויזיה הממלכתית שלנו בעוד אביגדור קהלני וחייליו נלחמים בעמק הבכא. מסוגלים לדמיין משהו כזה? תארו לעצמכם שב־48', בעוד המלחמה ניטשת בכל הגזרות, היינו מלווים עם המצלמה שלנו את הערבים שנאלצו לעזוב את בתיהם, במלחמה שהם עצמם הכריזו עלינו, כדי להביא לציבור הישראלי את מצוקתם. יכולים להעלות על דעתכם משהו כזה? ברור שלא. כי פעם, עוד לפני שזה הפך לססמת בחירות, היה ברור: ישראל לפני הכל.

 

2. שלוש פעמים קראתי את הטור שפרסם ח"כ יאיר לפיד ב"מקור ראשון" בשבת שעברה כדי להיות בטוח שאני מבין מה בדיוק היה חשוב לו כל כך להגיד. "לטוב ולרע, בצלאל סמוטריץ' הוא הדימוי של הציונות הדתית היום", האשים יו"ר יש עתיד. "זה מה שאומרים עליכם כשאין אף כיפה בסביבה: אתם סמוטריץ'".

"בסוף", המשיך, "בבית של כל חילוני יש טלוויזיה, וזה מה שהוא רואה בטלוויזיה שלו. את סמוטריץ'. את 'מצעד הבהמות'. את הטענה שמפקדי צה"ל הם שמאלנים וש'את מחיר הדמים משלמים היהודים'. את ההתנחלויות המבודדות, את הסיפוח, את השוביניזם. את 'מגיע לעם ישראל שנקבל יותר תקציבים לחינוך' (ממי? מהפריפריה? מהעניים?). את ההודעה שאשתו לא רוצה ללדת ליד ערבייה, את חוק החסינות ופסקת ההתגברות וההתגייסות המוחלטת לטובת ענייניו הפליליים של נתניהו... סמוטריץ' הוא הפעולה הפוליטית הכי רלוונטית. לפיכך הוא השתלט על התודעה. זה מה שאתם אומרים על עצמכם".

לפיד, ולזה נגיע בהמשך, מחפש גשר. כך לפחות הוא טוען. פעם, הוא מלין, הציונות הדתית הייתה ראויה להיות הגשר הזה. היום היא כבר לא. למה? כי סמוטריץ'.

# # #

מי שרוצה להבין את התורה של לפיד על רגל אחת, תורה שהיא סלט גדול שלתוכו מכניסים את כל מה שלא אוהבים, יכול להסתכל על האופן שבו הוא שם בשורה אחת את פסקת ההתגברות, יוזמת חקיקה שיש עליה ויכוח פוליטי־משפטי לגיטימי, עם ההודעה של סמוטריץ' שאשתו לא רוצה ללדת ליד ערבייה וכיצד הוא מעמיד באותה מדרגה את ה"שוביניזם" עם "ההתנחלויות המבודדות". בהתנחלויות המבודדות האלה, החוקיות למהדרין, שהוקמו בידי ממשלות ישראל, גרים לפחות מאה אלף אזרחי ישראל. אח שלי הוא אחד מהם. האם אחי ראוי מבחינתו של לפיד לאותו יחס שראוי לו מי שמפלה נשים לרעה רק משום שהוא מתגורר בבית אל?

לפיד. הטשטוש כאידיאולוגיה. צילום: תומר נויברג, פלאש 90

אבל עזבו את זה. זה בקטנה. בואו נלך לעיקר. והעיקר הוא שלפיד מסתכל על הציבור הדתי־לאומי בכלל, ועל הציבור המתנחלי בפרט, כמי שאין לו בחייו דבר לבד מקידום מיזמים פוליטיים ומחקיקת פסקות התגברות. ההיכרות המועטה מדי שלו עם מתנחלים שאינם הרב שי פירון מביאה אותו לראות בהם אנשים שקמים בבוקר, מצחצחים שיניים מתנחליות, אוכלים ארוחת בוקר של מתנחלים, עובדים בעבודות של מתנחלים ועם לילה עולים על יצוע המתנחלים שלהם וחולמים על זמביש ועל תקציבים. משכך, עם עולם התוכן הזה, ברור שאם הם הצביעו לסמוטריץ', אין כבר על מה לדבר איתם, וודאי שהם אינם יכולים עוד לשמש גשר.

# # #

למה מתגעגע לפיד? קודם כל לימי בורג העליזים. "בתחילת הדרך, הדימוי של הציונות הדתית היה יוסף בורג. יותר מפא"יניק ממפא"יניק", הוא נזכר בערגה. וכשלפיד מתגעגע לימי בורג, ולהגנתו ייאמר שהוא לא היחיד, אתה מבין שזהו געגוע לימים שבהם הציונות הדתית הייתה שעשוע בלתי מזיק. ימים שבהם אפשר היה לזרוק לה כמה עצמות, להכניס לה לחשבון הבנק כמה מיליונים, לשמור לה את תיק הדתות ולשלוח אותה לשחק בחוץ עם החברים, כשהמפא"יניקים בסלון מנהלים את המדינה.

ובכן, הימים האלה הלכו לבלי שוב, ועל כך מגיע קרדיט גדול לנפתלי בנט, שהיה בין מבשרי הבשורה. בנט - שבו ראה לפיד אח לרגע - הכריז שאנחנו כאן כדי לשים יד גם על ההגה, ושאנחנו לא מוכנים עוד לשבת כמו נוסעים מסכנים ליד הנהג, וסמוטריץ', במובן הזה, ממשיך את הקו.

אבל לא רק לימי בורג מתגעגע לפיד. הוא מזכיר את ימי גוש אמונים, "קבוצה מרתקת", כפי שהוא מכנה אותה, וחוזר בגעגוע אל עצרת ההמונים ההיא בכפר מימון, ערב ההתנתקות. "הרגע המופלא, החד־פעמי, שבו המדינה נוהגת בדורסנות, והציונות הדתית עושה בתגובה את אקט האהבה ההמוני הנשגב ביותר - סולחת לה בשיא המשבר העמוק ביותר שחוותה מולה". הו, כמה אהובים היינו אז, כשאנחנו במצב צבירה של קבוצה מובסת, כנועה, לא מתנגדת, לא נלחמת, כזו שאפשר להתעלל בה.

# # #

כשלפיד מבהיר לציונות הדתית שהגיע זמנה להחליט אם פניה "לקיצוניות או לקירוב לבבות" ומסיים ב"אני פה, מחכה" להחלטה, הוא קודם כל משדר אדנות של מי שמרגיש שהוא הוא הסיפור. זה הוא הממתין על הגשר. זה אנחנו - מאות אלפי בני הציונות הדתית - שצריכים להחליט מה אנחנו מוכנים לעשות כדי להסתער בתשוקה על ידו המושטת לשלום. אבל לא רק תחושת אדנות יש כאן. יש כאן בעיקר חוסר מודעות עצמית קשה מאוד של לפיד לכל מה שקשור למותג "יאיר לפיד". כי לפיד, למרבה הצער, באמת למרבה הצער, הוא פחות או יותר האיש האחרון שיכול להסתכל בראי ולראות משהו שנראה כמו גשר.

כי מי שכתב על עשרת אלפים תושבי גוש קטיף, אזרחים שומרי חוק שהמדינה החריבה להם את הבית על הראש, שכל זה נעשה רק כדי ללמד אותם שיעור בצניעות, לא יכול להיות גשר לכלום. כי מי שבוחר פעם אחר פעם לסכסך את אזרחי ישראל אלה באלה לא יכול להיות דבק לדבר וחצי דבר. לפני חמש שנים היה זה לפיד, מי שרואה בעצמו האחראי על החיבורים בחברה, שהסביר כי "איפשהו, בין איתמר ליצהר, קבור הכסף שיכול היה לשמש לנו לכיתות קטנות יותר, לשירותי בריאות טובים יותר, לצמצום אי־השוויון בחברה הישראלית וגם לכיפות ברזל ולטילי חץ 3 ולהתעצמותו של צה"ל".

לקחת קבוצה מופלאה שיש בה לוחמים וקצינים וחללי פיגועים ולדבר עליה כך - זה לא משהו שמתחרז עם גשר. לקחת יישוב שמחזיק בשיא הישראלי לתרומות כליה - מפעל התנדבותי מופלא של אנשים שמוכנים לתת מגופם למען אנשים שהם לא מכירים, בלי לשאול אותם אם הצביעו לכחול לבן או ליהדות התורה - ולהפוך אותו לאשם בכל תחלואי החברה, זה להיות הכל חוץ מגשר. לקחת משפחות שאספו אל ביתן שניים, שלושה וארבעה ילדי אומנה, לקחת אנשים שמקדישים את זמנם למלחמה באלימות במשפחה ובפגיעות מיניות, לקחת מי שעומד בראש מיזם שמסייע לנוער בסיכון, ולהסית נגד כל אלה כך - זה להיות מפוצץ הגשרים הכי גדול בעולם.

ולהטיל על ראשם של כל אלה, הם ושכניהם וחבריהם ליישוב, את האחריות לכיתות הגדולות, ולשירותי הבריאות הגרועים, ולאי־השוויון בחברה הישראלית, ולכך שאין לנו די כיפות ברזל, זה הפלגנות והסכסכנות הגדולות ביותר שאפשר להעלות על הדעת. כל האנשים הטובים האלה, יאיר לפיד, לא מתאימים להיות גשר בגלל בצלאל סמוטריץ'? אתה רציני?

אבל זה לא נגמר פה. כי ללפיד יש בעיה גם עם הברית שכרת סמוטריץ' עם החרדים. ואתה קורא את זה ושואל את עצמך, רגע, החרדים הם לא חלק מהחברה הישראלית? איתם לא צריך גשר? עם מי בדיוק אתה רוצה להקים את הגשר הזה, יאיר לפיד? רק עם אנשים שחושבים בדיוק כמוך? עם אלעזר שטרן ועם חילי טרופר? גשר זה לא העניין הזה של חיבור דווקא בין שניים שלא נמצאים באותו מקום?

והנה כאן מגיעה התובנה הבאה. מקריאה של הטור וממעקב אחר הקריירה הפוליטית של לפיד, נראה שיותר מכל לפיד מחפש את הטשטוש. נוח לו להתחבר אל דתיים מטושטשים, משום שאלה לא מפריעים לו. נוח לו לזרום עם ימניים מטושטשים, כי איתם קל יותר לעשות עסקים. נאמן לדרך הזאת, הוא הקים מפלגה מטושטשת אידיאולוגית אחת, שחברה לאחרונה למפלגה מטושטשת אידיאולוגית אחרת. וכשכולם מטושטשים, אין בעיה לבנות את גשר הטשטוש. משהו בגישה הזאת, בכל הכבוד, עקום מאוד. גם משום שראוי להעריך יותר את מי שלא מטשטשים ולא מעמעמים ויש להם תפיסת עולם. גם כי זו חוכמה קטנה לכרות ברית אחים עם מי שקרוב אליך. מאתגר וחשוב הרבה יותר לכרות אותה עם מי ששונה ממך וחלוק עליך.

# # #

"אם הציונות הדתית היא סמוטריץ', אז היא כבר לא מתווך הוגן בין העולם החילוני והדתי", מסכם לפיד. "אם סמוטריץ' הוא שמוביל אותה, הציונות הדתית היא שבט. כמו כל השבטים היהודיים, השבט הזה יהיה סגור, פיקח, חשדני, מתפרנס מיצירת בריתות. זה באמת מה שאתם רוצים להיות? השבט של סמוטריץ'?".

לי, יאיר, אין בעיה עם סמוטריץ'. אני יודע איפה אני מסכים איתו. אני יודע איפה אני חלוק עליו. אבל העניין הוא שכשאתה מסתכל על הציונות הדתית ורואה את סמוטריץ' ורק את סמוטריץ', לטוב או לרע, יש לך בעיה במשקפיים. הציונות הדתית אינה רק סמוטריץ', ואינה רק הרב רפי פרץ ואינה רק אלעזר שטרן. הציונות הדתית היא קבוצה ענקית ורבת פנים, שחולקת ומתווכחת ומגוונת, ובניגוד לכל מיני גופים פוליטיים ששנינו מכירים, היא אינה רואה בחילוקי דעות עבירה מדאורייתא, אלא ברכה גדולה.

הציונות הדתית היא המכינות הקדם־צבאיות המופלאות, וההתיישבות המבורכת ביהודה ושומרון, ובנגב ובגליל ובעיירות הפיתוח. הציונות הדתית היא בני עקיבא, והיא אלף ואחד ארגוני צדקה וחסד ומעורבות בחברה ובקהילה. הציונות הדתית היא זו שרואה במדינת ישראל "ראשית צמיחת גאולתנו" וזו שקוראת הלל עם ברכה, בלי תנאים, בכל מזג אוויר, תחת כל ממשלה, לפני ההתנתקות, וגם אחריה.

אני לא כותב את הדברים מתוך יוהרה אלא מתוך גאוות יחידה ומתוך שמחת ההשתייכות. וכן, בכל המיזמים הללו אנחנו הגשר. אנחנו גשר עם חילונים, אנחנו גשר עם חרדים. לא בכנסת, לא בפוליטיקה ולא בפסקת ההתגברות. בחיים עצמם. בצבא. בעבודה. בקהילה. בבית המדרש. בישיבה. הרבה מאוד שנים אנחנו על הגשר הזה. עם דתיים וחילונים, עם אזרחים מימין ומשמאל, שכורתים מדי בוקר מחדש ברית אחים. ואתה, יאיר, אינך איתנו על הגשר הזה. ואתה חסר.

kalman.liebskind@maariv.co.il