ניצחנו! המספרים מוכיחים: אצלנו רק ארבעה הרוגים, להם 20. "חיסלנו עשרות מחבלים", אמר בנימין נתניהו, "והפלנו מגדלי טרור". האם זו לא סיבה לחגוג בגאון את יום העצמאות? מעבר לחשבון המר של הרוגי חינם, מדיניות הזויה והרס הדמוקרטיה, יש לאזרחי ישראל המון סיבות טובות ואמיתיות לחגוג הישגים של 71 שנות עצמאות, ואז מגיע הצל. לא הגזען ההוא שמייצג את הקואליציה הנוכחית, אלא צלה המעיק של מדינת כל משחיתי האמת ונביאי השקר. הלוואי שניתן היה לברך ולהתברך בלב שלם בעצמאות מדינת ישראל ביום חגה, אבל זה לא מה שקורה לחלק גדול מאזרחי המדינה, וזה גם לא כתב חידה. 
 

כמו תמיד בימי עצמאות, אבל לא רק, צפה בשנים האחרונות, כמו עקצוץ מטריד, השאלה הקבועה והבנאלית: איך ניתן לחגוג עצמאות בלב שלם עם כל ההו וההא והטררם וההדהוד החלול שעולה מרצף הטקסים כאשר מעבר לפינה אנחנו, ושליחינו, דורסים אנשים כמוני כמוך. שרוצים עצמאות כמוני כמוך. עצמאות במובן הכי פשוט של המילה: להיות עם חופשי בארצו. ולכן הם יורים, כמוני כמוך, כשנלחמנו על העצמאות שלנו. 
 

לפעמים זה לא רק עקצוץ מטריד אלא אגרוף ישיר לקרביים. לא ממש בערב יום העצמאות? זה מה שמפריע? האגרוף בקרביים תקף מאותן יריות עד יום העצמאות ממש, שבו אנחנו הרי מפגינים איפוק אצילי (אירוויזיון!), אבל הטרוריסטים שמעבר לגדר לא מתחשבים בנו. שלא לדבר על הסגר הכללי המוטל על השטחים כדי שאנחנו נוכל לחגוג בכיף את העצמאות שלנו. אגרוף או עקצוץ - השיירה עוברת, הכלבים נובחים, השמש זורחת והצל הזה מאפיל. 
 

גם הירי בפלסטיני אזוק, גם הסגר המוטל על השטחים וגם האגרוף בבטן הרכה של השמאל הישראלי הם פועל ישיר ממלחמת העצמאות החדשה. גם אם נדמה למישהו שמלחמת העצמאות הסתיימה אחרי מלחמת השחרור ב־48', עבור רבים, רבים מדי, מלחמת העצמאות נמשכת ומתגלגלת מאז תקע הרב שלמה גורן בשופר על הר הבית ב־67', למרגלות הכותל המערבי (ראשית גאולתנו). פרופ' ישעיהו ליבוביץ', ניגודו הגמור של הרב גורן, היה אחרון או ראשון נביאי הזעם (תלוי אם אתה סופר את נביאי ישראל לדורותיהם או את נביאי הזעם היוצאים נגד הכיבוש המשחית מאז 67'). לייבוביץ' לא רצה להבין מה קדוש בקיר האבנים הזה, שניקז אליו את טראומת החשש לפני מלחמת ששת הימים ואת אופוריית הניצחון לאחריה. 
 

גדולים וטובים איבדו אז את עשתונותיהם לטובת מלכות ישראל השלישית והפכו ניצחון, שהיה לו פוטנציאל של השלמה אזורית, למלחמה אינסופית על ארץ ישראל השלמה מסיני ועד חרמון ומהירדן עד לים. מלחמות מאסף שהולכות ונמשכות עד עצם היום הזה, כאשר אנחנו שומטים אחיזה מסיני ועד חרמון כמאמר השיר (בחרמון נכזבה תוחלתנו כאשר אסד נשאר ואיתו התביעה על הגולן). כאשר ראש ממשלה, שיכור מצליחת מכשול הבחירות במרוץ ההישרדות האישי שלו, אומר שלא תוסר אף התנחלות ולא ניסוג משום מקום (נתניהו בנאום הניצחון שלו), הוא קובע שעצמאות ישראל תלויה במלחמה נמשכת והולכת ובמשטר כיבוש. לפחות מחצית מאזרחי המדינה אינם מסכימים עם רעיון העוועים הזה, ועכשיו לך תחגוג את יום העצמאות. 


פס הקול

 

אזרח שמסתייג מרעשי עצמאות ארץ ישראל השלמה ורוצה לחגוג, אמור להתגבר על המכבש הקקפוני של חגיגיות מתוזמרת ועל שכתוב ההיסטוריה שמותחת קו ישר בין משבר של מדינה שנולדה בדם, נוגעת לא נוגעת בקיום או בחידלון במלחמת העצמאות, ובין מדינה חמושה עד מעל לאוזניה, המתמודדת עם טרור ברמה של עקיצות יתוש ועם איום קיומי מפוברק לצרכים פנים־פוליטיים. והכל בצל ממשלת חטוף ואכול ככל אשר יעלה המזלג, בחסות מיסוך כבד של אחדות מזויפת. הדילמה של אותו אזרח היא איך לא להפוך את חגיגות העצמאות למסיבת הסיום של המדינה הדמוקרטית, ואם כבר לחגוג, אזי אם יחד או בנפרד מחגיגות העצמאות "שלהם". או כמו החרדים, שמאז קום המדינה משמרים את אמונתם ומחרימים את חגי ישראל הציונית.
 

אם לא יהיה כאן היפוך מגמה - או לפחות מיתון חריף בהשתלטות השילוש הבלתי קדוש הדתה־שטחים־שחיתות - לא ירחק היום שבו רבים וטובים יחרימו את הפרצוף החגיגי הרשמי של המדינה. כבר בימים האלה, חגיגות העצמאות בתל אביב החילונית ובשלוחותיה אינן דומות לאלו בירושלים הלאומנית־דתית ובשלוחותיה. אומנם פס הקול הוא עדיין שירי ארץ ישראל הישנה, אך ברקע, בצד שירי הפלמ"ח, שושנה דמארי ויפה ירקוני, מהדהד פס הקול של רעמי ההפצצות ברצועה ובעוטף. 
 

בעצם מי צריך שם מופעים כאשר מטוסי חיל האוויר שחלפו בגאון מעל יישובי ישראל ממשיכים - מטאפורית - ליעף מעל יישובי העוטף ועזה, מפחידים ילדים בשני הצדדים, אבל רק ילדי עזה יזכו לא רק לראות את המטס, אלא גם לטעום את נחת זרוענו הארוכה. במקום המצעד הצבאי, החזון היחצני בשירות פוליטי של נתניהו ורגב (שטורפד כבר בידי איזנקוט), היה לנו לקראת יום העצמאות מפגן כוח של ממש. מי צריך מטס חגיגי כאשר יעפי תקיפה של חיל האוויר מלווים בתמונות הרס? מי צריך פירוטכניקה של זיקוקי דינור כשיש לנו תוכנית ריאליטי של הפצצות בשידור חי? למה להיסחב לבסיסי השריון כדי לחזות בפלאי טנקים ממורטים כאשר טנקים חמושים נוהמים סביב רצועת עזה וגודשים את האוויר בציפייה להסתערות פנימה? 
 

אני מניח שפוליטית נתניהו לא רצה שכל הג'אז הזה ינוגן ביום העצמאות, זה רע ליחסי הציבור שלו כמגן העם, אבל מי שקובע את הלו"ז הוא חמאס, ושם החליטו שלעם ישראל מגיע מפגן צבאי בשידור חי. עצמאות כידוע נקנית בדם, ומלחמת העצמאות החדשה לא שונה. וכך, בעודנו שרים את שירי מלחמת העצמאות המקורית, התברר שאנחנו בעיצומו של אחד מאותם סיבובי מלחמת העצמאות החדשה. אומנם אף אחד לא מאיים עלינו (התגובה האלימה של חמאס היא בגלל לחצי המצור), אבל לטעמה של ממשלת ישראל הנוכחית, מלחמת העצמאות לא הסתיימה ב־48', והיא נמשכת עד עצם היום הזה. ועד שלא ישוחררו כל שטחי המולדת על פי המפה הקואליציונית, אנחנו נמשיך להילחם. ועכשיו, יאללה למנגל. תביא את האורנג'דה, משה.

tguvot@maariv.co.il