ישראל קמה ליום ראשון בשבוע חדש אחרי שעברנו שבוע שבו האירועים, הטילים, ההרג, ההתרגשויות, הכאבים והצחוקים מספיקים לשנים ארוכות במדינה שלווה יותר. לאחרונה ראיתי את סרטו של הבמאי הישראלי נדב לפיד, “מילים נרדפות”, ובו צעיר צרפתי אשר מנסה לכתוב ספר ולא מצליח לכתוב יותר מאשר 42 עמודים, ומקנא בצעיר ישראלי, גיבור הסרט, כיוון שלישראלי יש הרבה סיפורים ובחייו יש דרמות, בעוד לצרפתי אין נושאים. אני מוכן שענף הייצוא שלנו יהיה סיפורים, אבל יש לנו כבר מספיק, לא חייבים להוסיף חדשים. 
 
אנחנו מתחילים שבוע שבו אנחנו שוב מטפחים תקווה לתקופת שלווה ארוכה, אבל בעומק הלב יודעים ששלווה היא עדיין מאיתנו והלאה. כל מה שאנחנו עושים, זה למעלה מ־70 שנה, הוא להתקדם ולשגשג למרות שמולנו פראות אלימה אשר מגויסת לשנאה לא רציונלית; שנאה המזיקה לנו ומזיקה לשונאים שלנו. אנחנו מייחלים לשקט, הם רואים בשקט רעיון נואל, בגידה בדת ובלאום. 
 
חלק מהקוראים, במיוחד אם הם היו בשבוע שעבר בטקס זיכרון אלטרנטיבי עם 100 פלסטינים, יגיבו לתיאור זה של המציאות באמירה: אתה מתאר רק את חמאס. עם זאת, אזרחי ישראל צריכים גם לזכור שאת חמאס בחרו תושבי רצועת עזה ברוב קולות, למרות שהבוחר הפלסטיני ידע היטב שחמאס מאמין פחות שמטרות העם הפלסטיני הן איכות חיים, חשמל ומים באופן קבוע, ושאר שטויות אשר מי שמטרתו מלחמה באויבי האסלאם ופלסטין בז להן, ורואה בהן מכשול ורכרוכיות מזיקה. 
 

פחות זוכרים אצלנו עוד עובדה חשובה מאוד: הבחירות האחרונות שנערכו בעולם הפלסטיני קבעו שגם בגדה המערבית זכה חמאס לרוב. עברו כ־13 שנה מאז הבחירות האחרונות האלה, ובישראל עדיין לא ממש מפנימים שחמאס לא זכה ברוב רק ברצועת עזה, אלא גם ביהודה ושומרון. תזכורת: בפרלמנט הפלסטיני יש 132 מושבים. בבחירות שנערכו ב־2006 חמאס זכה בלפחות 77 מהם. זה כאילו שאצלנו מפלגה הייתה זוכה ב־70 מנדטים לכנסת. רוב מוחלט.

אזרחים באשקלון בעת אזעקה. צילום: רויטרס
אזרחים באשקלון בעת אזעקה. צילום: רויטרס


היו”ר של הרשות הפלסטינית נותר אבו מאזן בגלל שיטת הבחירות, אבל לא ראש הממשלה. לראש הממשלה הפלסטינית כולה, לא רק בעזה, נבחר ראש חמאס אסמעיל הנייה. שוב: הניצחון של חמאס היה לא רק בעזה. חמאס גרף, למשל, את כל המושבים של אזור חברון, וגם זכה בחמישה מתוך שישה מושבים בשכם. את ההחלטה הזו, לתת לחמאס להוביל אותם, קיבלו פלסטינים ביהודה ושומרון, לא רק בעזה.

במילים פשוטות: הפלסטינים בחרו חמאס. לא פעלה כאן דמוקרטיה בנוסח המערבי, שבו חיים זה בצד זה רוב (חמאס) ומיעוט (פת”ח, המתון יותר לכאורה ואשר אבו מאזן מייצג אותו). התחילה השתלטות אלימה. במקרה של רצועת עזה השתלטות אלימה מאוד, ובה חמאס הוציא להורג עשרות מנהיגי ותומכי פת”ח. חלקם בהשלכה מגגות. 
 
מיד לאחר הבחירות האלה שבו והדגישו בחמאס כי התנועה לא תתפרק מנשקה, וכי חמאס אינו מתכוון לשנות אף מילה באמנה הקוראת להשמדת ישראל. 
בעוד אני כותב את הדברים האלה אני שומע ברדיו את השיח הרגיל, הפעם זה אלוף במיל' גיורא איילנד משוחח עם רזי ברקאי בגלי צה"ל, ושוב מנסים לטפח את האשליות שאם תהיה לתושבי רצועת עזה רמת חיים גבוהה, תעסוקה, נמל - יהיה להם מה להפסיד, וכדברי איילנד, "האינטרס יגבר על האידיאולוגיה".

אולי אצלנו, אולי אפילו אצל חלקים מסוימים שאינם חמאס ברשות הפלסטינית. לא אצל חמאס. למעשה, מנהיגי חמאס כבר קיבלו מצב חלומי, לו זו הייתה מטרתם: שליטה ברצועת עזה, ישראל נסוגה לחלוטין, יישוביה הפורחים נעקרו באכזריות חסרת לב כדי שלפלסטינים יהיה שטח רצוף נקי מיהודים, הם קיבלו הכל פלוס. מרגע זה יכול היה מי שמנהיג את רצועת עזה לרוץ ולפתח אותה, לחדש את חממות המתנחלים, לבנות מתקני חשמל, מים, תעשייה, מדע, תיירות. איש לא היה עוצר בעדם. 
 
הם צוחקים לרעיונות שלום וטוּב כאלה. יש משהו חשוב הרבה יותר, גם אם המחיר הוא רעב ועוני: להרוג יהודים, בדרך להשמדת המדינה שלהם. ישראל עברה שבוע שהתחיל באזעקות אמת. נמצאתי ביישוב באזור דרומי כשנשמעה האזעקה הראשונה של הסבב הזה, אנשים עדיין לא מיהרו לרוץ למחסה. בהמשך השבוע התברר כמה הרג מגיע מרצועת עזה. השבוע המשיך בצפירות יום הזיכרון, והיה צריך להסביר למשתתפי האירוויזיון את ההבדל בין סוגי האזעקות, ובתוך מדינת האזעקות הזו הם נשארו. דוז פואה להם.