הימים שלאחר פסח הם ימים דחוסים לעם היושב בציון. עוד לא נחנו מחג המצות ומחג המופלטה, ובאו עלינו בזה אחר זה יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות. ימי צפירות, טקסים, עצרות, מנגלים, דגלים, נאומים נמלצים. השנה התווספו להם שני אירועים כבדים - יום הבחירות לכנסת, שהן כבר מזמן מאחורינו, וליל הבחירה המוזיקלית שלפנינו, או מה שנקרא: האירוויזיון. ובתוך כל אלה נקלענו לשני ימי לחימה בגבול הדרום, כאשר ארגוני הטרור הרצחני הצטרפו ל”חגיגה”, כדרכם.

איזו עוד אומה יכולה לעמוד במכבש של אירועים לאומיים כה טעונים, לטוב ולרע, לכאב ולששון, שלופתים את האזרח היחיד באין מנוס ממעורבותו בהם? יש בהם הרבה מן החיוב לעם כשלנו, שביומיום הוא מפולג ושסוע. אלה ימים שבהם בכל זאת אנו מתאחדים במקצת, וצוברים חוויות משותפות למרביתנו. הצרה היא שלאחריהם אנו חוזרים לסורנו, שבים ומתנהגים כביום קטנות. צופרים, עוקפים, משמיצים, מגדפים, דוחפים, מתלהמים – עד לאביב הבא.

השבוע אנו עומדים בפני אירוע יוצא דופן, שהכל כאן מתגמד לעומתו – האירוויזיון. משעה לשעה גוברת ההתרגשות (בעיקר בתקשורת), גובר העיסוק (התקשורתי) בו, וכמעט כל תשומת הלב מתמקדת בו. זה יהיה סוף השבוע שבו ישראל תיהפך כביכול לבירה התרבותית של אירופה, ועיני מיליונים ברחבי היבשת ומעבר לה יצפו במה שמתרחש בגני התערוכה בתל אביב. בתוך כך יוזרמו למוחותיהם תמונות פסטורליות מהווי ארצנו ונופיה. ישראל ללא מלחמה וללא צבא, ללא מדים וללא דמים.

אבל עד שזה יהיה מאחורינו, לא יפוג החשש שמא בכל זאת דברים ישתבשו, ולא בגלל תקלות ארגוניות, כי אם עקב טיל כלשהו שיטייל לו מעזה אל עבר תל אביב, בניסיון לפגע בגדולה שבהצגות תבל בסוף שבוע זה. לאחר ההתגרות האחרונה, ישראל נמנעה מהנחתת מכה עזה מדי על עזה, בתקווה שחמאס והג’יהאד יואילו להפסיק תוקפנותם, לפחות עד יעבור זעם, או עד שייבחר השיר המנצח. ואכן, עד לרגע כתיבת שורות אלה, פרט להסתערות השגרתית על הגדר (שתחזור בוודאי גם ביום שישי הקרוב), עם הרוג ופצועים ערבים תורנים, שקט יחסי שורר בדרום. הפרחת הבלונים והצתת השדות נמשכות, אבל לא זה מה שיגרום לתגובה ישראלית שתביא לנקמה חמאסית, ולשיבוש האירוויזיון.

אז מה יש לנו? תחרות שירים בינלאומית נוצצת, שמשודרת לכל העולם, מיזם אדיר שמתרחש בישראל, בצל איומי טרור. בינתיים, המצב הביטחוני כאן פחות מעניין את סן מרינו או את מלטה למשל. נציגי המדינות הללו, על זמריהם ומלוויהם, עסוקים בחזרות ובהכנות אחרונות, בתקווה לכבוש את הפסגה ולהעביר בשנה הבאה את התחרות הזאת לבירותיהם. ספק אם הם יודעים וספק אם אנחנו יודעים - האם בעזה יש מי שזוממים לגנוב מתל אביב את ההצגה? אולי האיסלנדים יודעים, שהרי הם מתכננים לנצל את הבמה למופע פוליטי אנטי־ישראלי.

וכמעט שכחנו כי לסיטואציה חסרת התקדים הזאת נושאת באחריות אישה אחת. קוראים לה נטע ברזילי. דמות ססגונית, כמעט אלמונית עד לפני שנה, שכבשה את פסגת האירוויזיון אשתקד, וגרמה לכך שהאירוע היוקרתי והמאומץ הזה מתקיים ב־2019 כאן בתל אביב. שוב ושוב יושמע ויבוצע ה”טוי” שלה, שהביאנו עד הלום. אני לא מת על השיר המצועצע, בלשון המעטה. הוא לא ישראלי באופיו, אבל כפי שמסבירים “יודעי דבר”, זהו שיר אירוויזיוני, ועובדה שהביא לישראל, כלומר לנטע, את הניצחון בליסבון.

שירים ישראליים? רק בימים האחרונים, ימי העצב והשמחה, שמענו כמותם למכביר. הם הושמעו בטקסים, בערבי שירה ובאמצעי התקשורת. זוהי שירת הרבים הישראלית, אבל אין היא הולמת את רוח האירוויזיון, שבו שיר שמבוצע על ידי זמר או זמרת שמייצגים מדינה כלשהי יכול היה באותה מידה לייצג מדינה אחרת. אירוע תחרותי, שמטשטש את גבולות התרבות.

ככל שזה תלוי בהפקה הישראלית, זה יהיה אירוע גדוש עשרות אירועי משנה בכל רחבי העיר ללא הפסקה, שאמור להביא לנו מוניטין ותיירים. השאלה היא אם להפקה אחרת, זו שממוקמת מתחת לפני האדמה בעזה, יש תוכניות מסוג אחר. האם הם ינסו להשמיע את קולם, להפגין קבל תבל כולה את התמחותם בטרור, או אולי יאפשרו לנתיניהם - אם החשמל יספיק - לצפות אף הם באירוויזיון מתל אביב־יפו ה”כבושה”? האם “צבע אדום” יחריש את האירוויזיון? בימים הקרובים נהיה חכמים יותר. בהצלחה לקובי מרימי.

האירוויזיון: האם בעזה יש מי שזוממים לגנוב מתל אביב את ההצגה?

ככל שזה תלוי בהפקה הישראלית, יהיה אירוע אדיר שיביא לנו מוניטין ותיירים. השאלה היא אם להפקה אחרת, זו שממוקמת מתחת לפני האדמה בעזה, יש תוכניות אחרות