לאי אלמוגים נידח באוקיינוס ההודי הגיע מאפריקה לפני למעלה מ־130 אלף שנים זן של ציפור, מין תרנגולת בר. בהיעדר טורפים, מניחים מומחי האבולוציה, איבדה הציפור את יכולת התעופה. ואז שקע האי בים, וכל הצומח והחי שעליו נכחדו. כמה עשרות אלפי שנים לאחר מכן, אולי בעקבות התפרצות געשית, צץ האי מחדש. בהדרגה התכסה בצמחים, ויצורים חיים חדשים הגיעו אליו. הציפור, רלית צחורת צוואר, שוב נדדה מחופיה הרחוקים של אפריקה והגיעה לאי אלדברה, ואז, במהלך נדיר בעולם החי, חזר התהליך האבולוציוני בדיוק על עצמו. היא איבדה את כושר התעופה. 
 

הסיפור המרתק הזה התפרסם בגיליון מאי של הירחון הזואולוגי של האגודה הלינאית של לונדון, ותקצירו הובא בידי אסף רונאל ב”הארץ”. כל המדענים האוחזים בתיאוריות האבולוציה, אפילו הניאו־דרוויניסטים שבהם, סופקים כפיים. איך ייתכן שאבולוציה חוזרת על עצמה בדיוק? זהו תהליך נדיר של “אבולוציה נשנית” - שבו מין ייחודי מתפתח באותה צורה פעמיים בזמנים נפרדים. באמת זן נדיר. עוף מוזר. אבל אינני זואולוג ולא חוקר מאובנים.
 

עמית סגל הביא בתחילת השבוע פרטים חדשים על “תוכנית המאה” של טראמפ. הוא ידע לספר כי בכוונת הנשיא לכלול בתוכנית הכרה אמריקאית בהחלת החוק האזרחי הישראלי על כל היישובים היהודיים ביהודה ובשומרון. הכרה כזו עולה בקנה אחד עם הקו שעליו הצהיר טראמפ כשהכיר בירושלים כבירת ישראל, ואחר כך בהחלת החוק הישראלי ברמת הגולן: להכיר במצב שנוצר ברבות השנים בשטח, במציאות שהתהוותה כתוצאה ממהלכי החקיקה של ישראל, מצעדיה המדיניים ומהשינויים הדמוגרפיים שחוללה ההתיישבות היהודית באזורים אלה. טראמפ מעריך כי ההתנחלויות ממילא יישארו בידי ישראל בכל הסדר שלום שיהיה (בניגוד לתקוות השמאל כי רבים מהיישובים ייעקרו ותושביהם יגורשו). הוא גם מעריך כי בכל הסדר עתידי היישובים הערביים העיקריים יהיו בשליטה ערבית: שכם ובית לחם, רמאללה ועזה יהיו חלק מהישות הפוליטית הפלשתינאית, בין אם תהיה זו מדינה או “משהו פחות ממדינה”. הצוות של טראמפ לא זיהה בקרב ההנהגה הישראלית הנוכחית התלהבות גדולה לחזור ולשלוט ברצועת עזה או לספח את שכם. 
 

בימין הישראלי מיהרו לברך. הערבים והשמאל הישראלי מיהרו לקלל. עתה רק נותר לקוות שגם נתניהו ישלים את חלקו במהלך ויחיל את החוק. אבו מאזן ידחה כמובן את התוכנית בחמת זעם, ולמזלנו לא יהיה מוכן לקבל גם מה שהתוכנית תיתן לו. ואיך כל זה קשור לציפור מהאי הנידח? בהיסטוריה של העם היהודי יש תהליכים החוזרים על עצמם במחזוריות גורלית. המאמינים נושאים עיניהם לשמיים ומבינים כי זה רצון אלוהי ישראל: גלות ראשונה למצרים ויציאת מצרים.

כיבוש הארץ וההתנחלות, המלוכה והריבונות - ואז חורבן ראשון וגלות בבל, ומקץ 70 שנה - שיבת ציון ובניין הבית השני, ריבונות ומלוכה בימי החשמונאים, מרד נגד הרומאים, חורבן וגלות שלישית, הפעם כמעט לאלפיים שנה, שיבת ציון בימינו והקמת מדינת ישראל, ממלכתיות שלישית, ובמהרה בימינו גם בית שלישי. כל אלו שאינם מאמינים בכוחו הפועל של אלוהי ישראל בהיסטוריה שלנו מתקשים להסביר איך חוזרת ההיסטוריה שלנו על עצמה, בניגוד לכל המודלים ההיסטוריים המוכרים. ארנולד טוינבי, אחד מגדולי ההיסטוריונים במאה ה־20 (ושונא ישראל מובהק), טען כי תרבויות צומחות, משגשגות מתנוונות ונכחדות. רק עם ישראל לא “התלבש” על התיאוריה שלו, ולכן הגדיר אותנו כ”מאובנים”. טוינבי, שמת ב־1975 זכה לראות בתחיית ישראל בימינו, ובהתרסקות התיאוריה שלו.
 

רק מי שאינו מבין, או מתעלם מהחוקיות ההיסטורית הנבדלת שלנו, מהיותנו זן נדיר ועוף מוזר - יכול היה להתבלבל ולהניח שממלכת ישראל השלישית תיעצר באמצע התפתחותה, תוותר על לב המולדת שלנו ותקים בו מדינה לאויביה. רק מי שמעולם לא היה לו, או שאיבד אי שם בדרך את “הביטחון בצור ישראל” שעליו חתמו כל פלגי העם במגילת העצמאות, יכול להיות מופתע ממהלך שיבת ציון בימינו והתפתחותה של מדינת ישראל. וכיוון שמעולם לא הייתה ממלכתיות יהודית בלא ארץ ישראל, ואין ציונות בלי ציון, החוקיות ההיסטורית, אם תרצו -”האבולוציונית”, של מדינת ישראל מחייבת בסופו של תהליך ריבונות מלאה בארץ ישראל. אבל ב”אבולוציה הנשנית” שלנו - הציפור שכבר כמעט שכחה לעוף, שוב פורשת כנפיים.