יש סוגים שונים של חילול קודש. ההכרזה בשנה שעברה כי מל גיבסון חתם באחים וורנר לצלם רימייק של "חבורת הפראים", הוא אחד מהם. עבירה צורמת על טעם טוב, שיקול דעת ובגידה בהיסטוריה של הקולנוע ובמורשת של סם פקינפה, במאי הסרט המקורי. בהנחה שאינכם מחוברים כמוני ל"חבורת הפראים", שוו בנפשכם שמישהו היה מצלם גרסה חדשה של "הסנדק" או "האזרח קיין". היה מתעורר סקנדל עם חשש כבד לאבידות בנפש. "חבורת הפראים" הוא המערבון הגדול ביותר בהיסטוריה, ויסלחו לי קלינט איסטווד, סרג'יו ליאונה וג'ון פורד. הרימייק היה מרגיז אותי גם אילו נמסר לידיו של קוונטין טרנטינו. במיוחד טרנטינו. בתנאי לחץ קשים, הייתי שוקל את טיילור שרידן ומחליט לרדת מזה ולהניח להולכים.

פקינפה נהרג על "חבורת הפראים". הסרט היה שלוש שנים בהכנה, חודשים ארוכים וקשים בהפקה במקסיקו עם אחוות גברים קשוחה, קנטרנית וקשה לניהול. פקינפה הפך במהלכה משיכור לאלכוהוליסט, ובריאותו התרופפה. קריאה בספר חדש על "חבורת הפראים" העלתה כי בשל לחץ והיעדר זמן לטפל בעצמו, הסתובב פקינפה על הסט עם מקרה קשה של Piles (טחורים חיצוניים), דימום וכאבי תופת. מדובר במי שלבש מכנסי ליווי'ס לבנים וריחו הכריז על בואו (משהו מת? לא, זה סם). פקינפה לא היה רוצה שנפרכס את המציאות: הוא היה שיכור מר נפש, מהיר חמה והפרשן החשוב ביותר של ההיסטוריה האמריקאית דרך האספקלריה האלימה שלה. ללהק את "חבורת הפראים" כשלב נוסף בשיקום תדמיתו של מל גיבסון, זה יותר מחילול קודש; זו עבירה בין אדם ליהודי.

ספק אם היו ב–1969 שחקנים מקומטים, מהוהים, סדוקי עור וקשי עורף יותר מוויליאם הולדן, ארנסט בורגניין, וורן אוטס, בן ג'ונסון, רוברט ראיין, אדמונד אובריין, סטרודר מרטין, אל. קיו, ג'ונס ואלברט דקר. כל חובב מערבונים זוכר את מותו ההרואי של הולדן, מנוקב כדורים על מכונת הירייה בסצינת הסיום האורגיאסטית אחרי שהגנרל השמן מפאצ'ה קיבל את שלו. בחיים מת הולדן - השחקן המצוין שטיפח הזדהות גדולה עם דמותו של פייק בישופ - אחרי שמעד שיכור בדירתו, נתקל בראשו בקצה שולחן ודימם למוות שעה ארוכה, חלקה בהכרה.

בורגניין לעומתו מת בן 95 בשיבה טובה. אלברט דקר שהגיע לצילומים עם ילדה בת 13 שאותה הציג כאשתו, מת עירום באמבטיה בביתו, כשחבל כרוך סביב צווארו וגופו מכוסה במילים גסות בליפסטיק. לפתולוג לא נותר אלא לקבוע נסיבות מוות אוטו–ארוטיות. היו זמנים במערב. לכלוך מיותר ארוג ברקמת אחד הסרטים היותר ברורים ונחושים בתפיסת עולמם הנרטיבית והמוסרית. בעוד ש"בלתי נסלח" של איסטווד מתאר את שובו לחיי פשע של אקדוחן מזדקן שאשתו החזירה למוטב, "חבורת הפראים" נצמד לאמירה נחרצת: גברים אמיתיים מתים כפי שחיו. אין הנחות לפושעים. כמו חולה סופני שימיו ספורים, ארוכים ונטולי כבוד, מבקשת "חבורת הפראים" לעזוב את עולמה האלים במטח כדורים אחרון.

"יצירת מופת אמריקאית", כתב המבקר מייקל ווילמינגטון, "אחד הסרטים הגדולים שהופקו בהוליווד... למעטים שבאו אחריו, כולל כאלה שניסו לחקות אותו, אין תחושת טרגדיה, אובדן, עומק, מלנכוליה וליריות, או אכזריות והומור שחור כמו של ‘חבורת הפראים'". במסיבת עיתונאים אחרי פריוויו לתקשורת של הסרט, ביקשה עיתונאית לדעת מה טעם ראו לעשות את "חבורת הפראים"? פקינפה והולדן, שיכורים מאחורי משקפי שמש, שקעו נמוך בכיסאותיהם.

שורשיו של פקינפה היו בתיאטרון ובמערב. הוא אהב את התיאטרליות של טנסי וויליאמס והייתה בו גרנדיוזיות מעונבת של ג'נטלמן דרומי שנפגע תמידית מיהירותו של הצפון המנצח. הוא היה סנטימנטלי, רגשן ומאמין אדוק בנצחיותו של מאבק הטובים ברעים. עבודתו המוקדמת בטלוויזיה - הוא כתב תריסר פרקים של "גנסמוק" ויצר את הסדרות "האקדוחן" ו"איש המערב" - קיבעה את חשיבתו בדפוסים של טוב נגד רע. הוא חלם לביים את "המערבון הגדול" ומליצה אחת, מטווחת היטב, נחשבה בעיניו אמירה שלמה על מורשתו של המערב. עם שקית מטבעות זהב בכליהם, תמורה על הרובים והתחמושת ששדדו ומכרו לגנרל מפאצ'ה, יכולים הדספראדוס לפרוש איש לדרכו ולממש את חלומותיהם הכמוסים ביותר. אבל חברם הצעיר אנג'ל עומד למות בידיו של מפאצ'ה בעינויים קשים. שפת הגוף של הסרט עוברת שינוי דרמטי. במחיצת הזונה הצעירה מדי שאיתה בילה ועם הבכי של התינוק שלה מנסר באוזניו, יודע הולדן שהאופציה של נטישת חבר בצרה אינה קיימת. מהחדר השני נשמע ויכוח של האחים גורץ' על גובה האתנן שהם חייבים לזונות שלהם. הסרט משתתק לקול דממה דקה כאשר הולדן ניצב בדלת, מביט באחים ואומר: Let's go!. "למה לא", עונה וורן אוטס. בורגניין שיושב באבק ומגלף עץ, מחייך כאשר ניגשים חבריו לסוסים ובודקים חימוש.

פקינפה לא תכנן את הרגע הזה. הוא לא ידע כיצד לסיים את הסרט. אבל שש מצלמות מתעדות את ארבעת הפראים בצעדת המוות שלהם אל ההסיינדה שבה חוגגים כמאתיים חיילים מקסיקנים שיכורים בחברת יועציהם הגרמנים. זה לא פחות מאחד הרגעים האייקוניים הגדולים בתולדות הקולנוע. את הרגע הזה ניסו לחקות כל מי שצילמו את האחים ארפ ודוק הולידיי בדרכם לאו.קיי. קוראל ולא הצליחו. "כתבתי את הסרט", אמר התסריטאי וויילון גרין, "בשאיפה לראות מערבון שיהיה אכזר, מכוער וברוטלי כמו התקופה שבה התרחש, ושהאצילות היחידה בו תהיה נאמנות הגברים לזולתם".

***

"לרוב הבמאים יש כנפיים קצרות", כתבה מבקרת הקולנוע פאולין קייל ב"ניו יורקר". "הם אינם מגביהים עוף. מעטים בלבד נדחפים לממש את חזונם. סרטו של פקינפה נעשה כה גס ומחוספס, תיאטרלי וכפייתי, שבסופו החזון בלבד משל בו. דם רב הקיזה ההיסטוריה הארוכה שלו; היסטוריה של סרטים שחוטים וסרטים שיצאו להקרנה ללא הודעה מוקדמת. פיטורים ותיוג ברשימה שחורה בשל סרבנות, בגלל הפיכתו לרגזן וקשה עורף יותר. אפילו ‘חבורת הפראים', אפוס אימג'יסטי גדול שבו עלה בידי פקינפה - בפרץ עילאי של אנרגיה קולנועית - להפוך רומנטיקה שגויה להתעלות נפש, סרט בר השוואה בהיקפו ובעוצמתו הפואטית הטהורה ל'שבעת הסמוראים', אפילו הסרט הזה קוצץ וסורס".

הדברים הטובים והאוהדים שכתבה קייל על פקינפה מאפיינים מפגש מוזר וכמעט בלתי אפשרי בין המבקרת האמריקאית הגדולה ובין הבמאי המאצ'ואיסטי, משורר האלימות, המיזוגיני, השיכור ובעל יצר ההרס העצמי. הם נשמעים עמוקים ומרשימים פי כמה אחרי שקייל הודתה לפני מותה שאחת הסיבות העיקריות לפרישתה מכתיבת ביקורת הייתה חובתה לשוב ולצפות בכל סרט חדש של אוליבר סטון.

איפה שסטון ראה עצמו יורשו הבלתי מעורער של פקינפה והאלימות שגדשה את סרטיו ביקשה לחקות את פולחני הסלואו–מושן המדממים של אביו הרוחני; ראתה קייל ב"רוצחים מלידה" ותינוקות רוזמרי אחרים מניתוחיו הקיסריים של סטון, אלימות לשם אלימות ללא דחף אמיתי או תפיסה אומנותית שביקשה להוקיע הקזת דם באמצעות תחיבתה בלועו של הצופה. כוחו של "חבורת הפראים" בהקשר ההיסטורי: הוא צולם בשנה שבה נרצחו מרטין לותר קינג ובובי קנדי, שיקגו אירחה ועידה דמוקרטית אלימה, וצפון וייטנאם הכניסה מעט צניעות להתנשאות הצבאית האמריקאית באמצעות מתקפת טט שמוטטה את הקונספציה. זאת הייתה השנה של "איזי ריידר", "בוקר של חצות", "בוץ' קסידי והסאנדנס קיד", "המסעדה של אליס" ואחרים, ואלה שדדו את פקינפה באוסקרים באמצעות שירי נושא קליטים, כוכבים פוטוגניים כחולי עיניים וסטלנים מגעגעים כג'ק ניקולסון. לאפוס האמריקאי הגדול לא היה סיכוי.

***

חלפו כמה שנים מאז ניצבתי על השרפרף בחדר הטלוויזיה, אפי צמוד לקיר המערבונים וחיפשתי את "חבורת הפראים" בגרסת הבמאי בבלו–ריי שהשיבה אותו לאורכו האופטימלי (145 דקות) ואיתו שלושה סרטים תיעודיים ראויים. מצאתי בקלות. אני מוצא את הסרטים הקרובים ללבי בהפסקת חשמל בסופת שלג בידיים עטויות כפפות. ב"חבורת הפראים", כמו בסרטים אחרים, מתויק אצלי הרגע שבו אני נוהג להסיט את עיני מהמסך. זה לא תמיד הרגע האלים ביותר בסרט המאיים על אנינותי. זו יכולה להיות נשיקה חטופה שאיני שלם איתה, או מראה ג'ף דניאלס עירום בגרסת 130 הק"ג שלו ב"מגדל הנטוי" מקיים יחסים כמו כלב עם אחת ממאהבותיו, או החור המושלם הנפער בחזהו החלק של קריס קריסטופרסון כאשר ג'יימס קובורן יורה בו ב"פט גארט ובילי הנער", גם הוא מאת סם פקינפה.

ב"חבורת הפראים" זה גנרל מפאצ'ה המשסף את גרונו את אנג'ל, השחיטה המתניעה את סצינת הסיום האייקונית המכונה Bloody Porch (המרפסת המדממת), כי מה הם גברים בסוף דרכם ואחרי שמכוניות החלו דורסות את סוסיהם, אם לא מי שהגיעו לקיר המוות והם מעדיפים להטיח בו את ראשיהם מאשר להסתלק מהשואו–דאון המיתי כשזנבם בין רגליהם.

הכל ב"חבורת הפראים" נראה לי הפעם גריאטרי אפעס. ראיתי ראשים כרותים רבים מדי בשנים האחרונות מכדי להיזרק מהנוזל האדום הבהיר והשגוי אנטומית המציף את "חבורת הפראים". אינני זע יותר באי–נוחות נוכח טבח האזרחים החפים מפשע בתחילת הסרט, במה שאמור היה להיות מארב מתוכנן היטב בידי דיק ת'ורנטון (רוברט ראיין) והופך לירי ללא הבחנה. במהלך הצילומים דרש פקינפה שיטיסו לו אלפי נמלים אדומות ועקרבים, כדי שיוכל לצלם אלגוריה לטבח שבה מכרסמות הנמלים את העקרב וילדים מעלים את המורטל קומבט הזה באש, כאילו להצדיק את דעתו של דונלד טראמפ על מקסיקנים. בהשוואה לטרנטינו, שכל ירייה אצלו מסירה את מכסה הגולגולת וחושפת את המוח, ובוודאי לפולחן המוות המשפחתי ב"משחקי הכס", פקינפה היה פוסי.

האמת ששבתי ל"חבורת הפראים" במלאת לו 50 (תת–מדור שאני מבקש לקיים כאן) מתוך כוונה לעסוק בדקונסטרוקציה שיטתית. בעיקר משום שיש מקומות במהלך הסרט שהוא מקבל בטן ומתעצל להבריק. גיליתי שהסרט נותר שלם ואף יותר מזאת: בעידן שבו סכנת נפשות להיות גבר ונשים שולטות, "חבורת הפראים" מפנק באלטרנטיבה לגבריות שהוא מציג. אני לא בעד להתרועע עם זונות ונמנע מלקרוא לאישה כלבה גם אם ירתה בגבי, אבל היו ימים. סצינת הסיום לא איבדה מאיכותה האופראית, ובלט המוות האטי עדיין אפקטיבי, גם כאשר יודעים על אלפי הקפצונים (Squibs) שהוטמנו מתחת לבגדי השחקנים ושהתפוצצו בחדווה ואיתם שקיות אינפוזיה מלאות נוזל בצבע דם.

פייק בישופ (וויליאם הולדן) ודאץ' אנגסטרום (ארנסט בורגניין) ממלאים את ייעודם כגברים שלא נותרה להם משבצת לדרוך עליה ובוחרים לסיים את חייהם כפי שחיו אותם. לפעמים זאת הדרך היחידה לצאת מהמבוך שאליו נקלעים חיינו. לטעמי זה טוב יותר מאשר להתבטא בחריפות בטוויטר, להיאנח בקרעכצן עם טעם לוואי של וויסקי יקר, להסתייף עם הזולת ולאיים במילים קשות על יאיר נתניהו. הגישה כולה כי מוות הוא סוף העולם מאוסה בעיני.

פקינפה נולד ב–1925 ומת בן 59 ב–1984. גם אם מתעקשים וסופרים לזכותו ארבעה סרטים טובים בלבד, הוא השאיר אחריו פורטפוליו ראוי יותר משל אחרים, יתומים רבים וחקיינים חלולים דוגמת סטון וטרנטינו. המחשבה כי במלאת 50 שנה לרצח שרון טייט בידי צ'רלס מנסון וחבורתו ביים טרנטינו על זה סרט, מעוורת אותי למפרע.

כדי להגן על פועלו זקוק במאי טוב למעריצים. לג'ון פורד ואורסון וולס היה פיטר בוגדנוביץ', יותר מזדנב מבמאי. לקלינט איסטווד עזרו הצרפתים. להיצ'קוק היה טרופו. לפקינפה הייתה פאולין קייל (ולעתים רוג'ר איברט), אבל אהדתה אליו הייתה כה מפתיעה, שהיא לא תפסה אחיזה. גם שחקנים מרוצים יודעים לנשוף על הגחלת, בעיקר שלוהטות בה אבני הדרך החשובות בקריירה שלהם. אבל המשוב ההכרחי לפקינפה עלה לדיון שנים רבות מדי אחרי מותו.

סטיב מקווין, ששיחק בשניים מסרטיו, מת ארבע שנים לפניו. דסטין הופמן לא ידע לעכל את תפקידו ב"כלבי הקש". בוב דילן וקריסטופרסון, שהופיעו ב"פט גארט ובילי הנער", אינם ממהרים לשורר בשבחי הזולת ואף אחד לא סופר את אלי מקגרו. בראיון ל"פלייבוי" אמר פקינפה ש"במאי חייב להתעסק עם עולם שורץ בינוניים, תנים, צבועים, טפילים, מלחכי פינכה וסתם רוצחים". ואלה הנחמדים. פקינפה צייר את עצמו כמי שלא הצליח להיחלץ מציפורני מבקשי נפשו. הביאו לי את ראשו של סם פקינפה. "כשאתה עושה עסקים במיליונים", אמר, "יש לך עסק עם אנשים בשיא רשעותם. חיסול חשבונות במערב הפרוע לא מתקרב למלחמה שמתנהלת על כסף. יש בסביבה אנשים, תריסרים מהם, שהייתי פשוט רוצה להרוג". אבל הוא הניח להם להרוג אותו.

"פקינפה היה אחד האנשים התיאטרליים שחיו אי–פעם", ספדה קייל לבמאי המת. "סרטיו היו מחווה. הוא חשב כשחקן, במונחים של רושם. הפכים הקטנים שעליהם הגיב ונענה במערבונים הם מחוות של שחקנים, סכריניות המתעלה לדרגת אומנות באמצעות אצילותם של השחקנים עצמם. המראה של הגברים המרוטים שלו היה זיוף, אך פקינפה טיפח את העמדת הפנים של זונת הזונות. הוא השתעשע ברעיון שיש טוב בבני האדם ואחרי שבאופן בלתי נמנע בגדו בו בסופו של דבר ומעלו באמונו - הוא היה הרע שבבני האדם".