זהו מאמר על נושא השנאה. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל צעדנו, אני ואשתי, ברחובות היישוב שבי ציון שמצפון לעכו ולפתע נתקלו עינינו בשלט המורה לעבר בית העלמין המקומי. בשלט נכתב שבבית עלמין זה קבורים שבעה לוחמים של אצ"ל שנהרגו בפריצה לכלא עכו במאי 1947. השלט הסביר כי הבריטים ניסו להעביר את השבעה לקבורה ביישובי הסביבה (של עכו), אך נתקלו בסירוב. היישוב היחיד שהסכים לקבור את חללי אצ"ל היה שבי ציון. מיהרנו לבית העלמין ובדרך הקצרה עוד הספקתי ללמוד כי היו לאצ"ל תשעה הרוגים בפריצה.

נכנסנו לבית העלמין ההומה. הראו לנו את החלקה הצבאית. נעמדנו מול שבע מצבות, כולן מכוסות בזרי פרחים אדומים־כתומים נפלאים וסרטים שחורים. הייתה זאת הפעם הראשונה שנודע לי הסיפור הזה על הסירוב של יישובי הסביבה לקבור אצלם גופות של חללים יהודים. גם דליה אשתי לא ידעה. הופתענו.

עיניי קראו את הכתוב על המצבות, ומוחי הלם בחוזקה וסירב להאמין: הכרתי את האיבה, את השנאה לאצ"ל ביישוב היהודי המאורגן שנשלט על ידי תנועות העבודה ובראשן מפא"י. חונכתי על כך. ידעתי היטב על הסזון, ב־1944־1945, שבו נחטפו אנשי אצ"ל על ידי אנשי פלמ"ח והגנה, הוכו וגם הוסגרו לידי הבריטים; ידעתי, כמובן, שהנהגת היישוב גינתה קשות את פעולת הפריצה של אצ"ל לכלא עכו לשחרור אסירי האצ"ל (דרך אגב, אבא של ציפי לבני היה בין המשוחררים שהצליחו להימלט). אבל לסרב לקבור אנשי אצ"ל מתים? לא לאפשר להביא יהודים לקבורה בגלל שהשתייכו לארגון שהנהגת היישוב התנגדה לדרכו? זועזעתי מול עומק השנאה שהייתה בימים ההם לחיים ולמתים של "האחר". לא שנאה של גזע. שנאה אידיאולוגית. מוחי התקשה להאמין.

הבטתי באשתי, ושנינו שתקנו, קוראים בשנית היכן נולדו החללים. ולפתע התחלחלתי. השנאה האיומה הזאת - היא גם כאן, עכשיו, 71 שנה לאחר הקמת המדינה. זאת שנאה מכלה בעלת חמש צלעות: שנאה אישית חולנית לבנימין נתניהו ולכל מי שתומך בו, ובכללם הנשיא טראמפ, שלעומתה השנאה בזמנו למנחם בגין נראית כבת שחוק של ילדים; שנאה עיוורת לשמאל, כוללנית, חסרת הבחנות, שנאה לכל מה שמריח כשמאל או תומך בשמאל; שנאה מטורפת למתנחלים באשר הם, אף היא כוללנית; שנאה לחרדים, שנאה לדת היהודית, שנאה הנקראת "הדתה"; ושנאה של מזרחים לאשכנזים. האחרונה היא שנאה שהולכת ופוחתת עם הזמן, והיקפה וחריפותה נשארים נחלת קבוצה קטנה באוכלוסייה. אולי דילגתי פה ושם על שנאות, ויסלחו לי הקוראים.

בשנאה, כמרכיב מרכזי בהוויה החברתית, הפוליטית והתרבותית שלנו, אני רואה שלוש סכנות מרכזיות: העיקרית והמסוכנת: פגיעה בסולידריות הלאומית שלנו, עד כדי סכנת אלימות המאפיינת מדינות אחרות. השנאה מולידה ייאוש ושאיפת נקם, ואלו מולידים רעיונות אלימים על "מאבק דמים" כמאמר אחד מבכירינו. השנייה, אובדן היכולת להבין נכונה את תמונת המציאות. השלישית, כתוצאה מכך, אובדן יכולת השיפוט הסבירה, ולכן נקיטת מהלכים שגויים או היתפסות לחזיונות שווא.
 

אין "פתרון בית ספר" לשנאה. יש רק להתפלל שלא תגלוש לאלימות. והנס הגדול שלנו הוא שחרף השנאה האוכלת בנו, המדינה צמחה, שגשגה, והרוב המכריע של אזרחיה מאושר לחיות בה. ואולי לא רק נס?