אחרי הרבה מתח וחרדה בירוחם, נודע שעובדי פניציה לא יפוטרו ושהמדינה תזרים 15 מיליון שקל כדי להבטיח את המשך קיום המפעל, בעקבות הסדר שהגיעו אליו עם משרד הכלכלה והעומד בראשו, השר אלי כהן. המפעל, שגם ככה מתחרה בקושי בשוק הזכוכית העולמי, הגיע לכלל משבר בין השאר מכיוון שהשוק החרדי אינו מוכן לקנות בקבוקי זכוכית ליין אם אותם בקבוקים מיוצרים בשבת.



מצד חיי המעשה: המפעל בנוי על תנור אחד גדול הפועל ב־1,600 מעלות, ואין אפשרות לכבותו מרגע שמדליקים אותו ועד שהוא נופח את נשמתו. 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, 365 ימים בשנה, אש התמיד בפניציה בוערת.
 

מצד חיי הרוח: נרות השבת דולקים זה אלפי שנים, דורי דורות, וכידוע, יותר מששמרו היהודים על השבת - שמרה השבת על היהודים.
 
הדילמה כאן אמיתית וקשה: אי אפשר להכריח את הקהל החרדי לקנות כלים שמבחינתו אינם כשרים, ומצד שני, הפגיעה החמורה ביותר תהיה בפועלים פשוטים וקשי יום שיתקשו למצוא באמצע החיים ובדרום הארץ מקור פרנסה חדש. גם בפרשת השבוע אנחנו מצוּוים על שני הערכים החשובים האלה במקביל: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ (כלומר ואם ייפול אחיך - ש"ב)... וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ... וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ", וגם "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'".

מחאת העובדים בפניציה. צילום: יואב ארי דודקביץ', פלאש 90

 
בניסיון להגיע להסדר שימנע את סגירת המפעל כולו, ביקשו את הסכמת החרדים לכך שבשבת יופעלו המכונות רק בידי פועלים שאינם יהודים. המתווה הזה עדיין לא סוכם סופית נכון לשעה זו, אולם גם אם תושג הסכמה, המפעל ייאלץ לפטר מחצית מעובדיו, משום ששום עובד לא יסכים לעבוד רק בשישי־שבת.
 
קטונתי מלהכריע בסוגיה, אבל נזכרתי בסיפור שנתקלתי בו במסגרת העבודה על פרויקט "חכימא - סיפור חכמי המזרח". הוא אירע בתחילת המאה הקודמת באלג'יר. מספר המתפללים שהגיעו להתפלל בשבת בבית הכנסת של הרב יוסף גנאסיא בעיר קונסטנטין הלך ופחת, הרב שם לב שבכל שבת מגיעים פחות ופחות מתפללים, וכשניסה לברר מהי הסיבה - גילה שרבים מבני הקהילה החלו לעבוד בממשל הצרפתי במדינה ושעליהם לעבוד בשבתות.
המצב החדש ציער את הרב גנאסיא, והוא החליט לעשות מעשה: כינוס חירום של הקהילה. בני הקהילה הגיעו למפגש בחשש גדול וציפו שהרב יבקר בחריפות את ההולכים לעבוד בשבת.
 
בתום דברי הברכה, קם הרב ופנה אל בני הקהילה העובדים בשבת ואמר: "לכל הפחות אתם צריכים להתפלל בשבת בבוקר ולשמוע את קריאת התורה. על כן נקיים מניין בשעה מוקדמת בשבת, בעבור מי שהולך לעבודה, ואני אבוא להתפלל איתכם".
 
הרב גנאסיא, הקבור בדימונה, היה מגדולי חכמי אלג'יר. דיין, פוסק והוגה דעות - והנה הוא הופך עצמו לרב של מניין מחללי שבת. זה לא מפני שהוא עודד חלילה חילול שבת, אלא הוא הבין שלא יעזור לו לכעוס, להחרים או להרחיק את אנשי הקהילה. אם אין הם שומרים את השבת, לפחות יזכרו אותה, מפני ששני הדברים חשובים: "שמור וזכור".
 
"שמור" - הימנעות ממה שפוגע אקטיבית בשבת; "זכור" - עשיית מעשים המאפיינים רק את השבת בהשוואה לשאר ימות השבוע: קידוש, הדלקת נרות וכדומה. גם אם אדם איננו שומר שבת, אין זה אומר שאינו יכול להיות זוכר שבת (כך מפרש הרב בני לאו את פסיקתו של הרב עובדיה בהקשר הזה). נדמה לי שאם רוצים למצוא דרך הלכתית לפתור את המשבר בירוחם, טוב יעשו המעורבים אם ילכו לפסיקת חכמי צפון־אפריקה והמזרח, שהצליחו לא אחת לחבר בין ערכים סותרים באופן כזה שכולם הרגישו רצויים ושהם בבית. 
 
***

חצי גמר האירוויזיון. השירים התחרו ביניהם מי תפל ומטופש יותר. צילום: אורית פניני


ובעניין אחר. ביום שלישי התיישבתי לצפות בחצי גמר האירוויזיון יחד עם ילדַי, עד שהבנתי שהמשך הצפייה עלול לגזול את ילדותם בטרם עת. אם פעם הייתה אירופה שם נרדף לגינונים ולהליכות ויכולנו לשמוע את צירוף המילים "עידון אירופי", הרי לפחות לפי מה שנצפה באירוויזיון, את שמה של אירופה אפשר סופית להחליף ל"וולגריה".
 
ה"אומנים" התחרו ביניהם מי לבוש בחוסר טעם משווע יותר, השירים התחרו ביניהם מי תפל ומטופש יותר, וכל העסק היה בעיקר חסר נשמה ורגש. אז נכון, מבחינה טכנית ההפקה הייתה מרשימה פלוס, אבל כל מי שצפה בסרט "טיטניק" יודע שהספינה התנשאה לגובה המרשים ביותר רגע לפני שצללה למעמקים. 
 
מה שראינו על המסך הוא שקיעתה של תרבות המערב. אם לפחות נבין שזה מה שראינו, אולי ההון העתק שנגבה ממשלם המסים הישראלי ושהועבר לתאגיד השידור לשם הפקת יריד ההבלים הזה בכל זאת לא יהיה לשווא.
tguvot@maariv.co.il