יש לנו הרבה כינויי גנאי למי שפועל באופן לא צפוי, קיצוני, אכזרי, נחוש ואלים. אנחנו נהנים להסתייג ממנו באמצעות דיבורים שיש בהם שילוב של פחד, יראה, הערכה ותיעוב. משוגע, מטורף, לא רואה בעיניים, פסיכופט ושרוט, הם חלק מהביטויים הרכים שאפשר להדפיס בעיתון, ובכל זאת יש אצלנו גם נימה של הערצה, התפעלות והתרגשות מהמהלכים של הבלתי צפויים. כל זה מגיע לשיא של התרגשות וציפייה כשיש התנגשות של שניים כאלה - אז יש באמת משחק. 

בעולם הטלוויזיה אנחנו רואים את זה בסדרה כמו "משחקי הכס", שבה אף אחד מהמנהיגים כמעט לא חף מטירוף, או בתוכניות ריאליטי שונות. בפוליטיקה שלנו יש לא מעט כאלה, אבל מעל כולם יש אחד: אביגדור ליברמן. שר הביטחון לשעבר, ואולי לעתיד, שמצליח לשמור על הרושם שהוא תמיד יכול לעשות משהו בלתי צפוי. לא ברור למה הוא נכנס לממשלה, לא תמיד ברור למה הוא עוזב אותה, לא ברור מתי הוא סתם מאיים, כמו על איסמעיל הנייה, ומתי זה רציני, כמו בימי הקמת הממשלה הקודמת שבה הוא נשאר בחוץ וגרר את בנימין נתניהו לקואליציה צרה של 61 ח"כים, שהייתה תלויה באורן חזן. 
 

נתניהו באופיו הוא הרבה יותר מחושב, פחות נועז, פחות כוחני, אבל בנקודת הזמן הזאת נתניהו פועל כמו שלא פעל מעולם. הוא מונע מיצר הישרדות, מוצף בתחושות קורבנות ורדיפה שאותן מלבה סביבתו הקרובה. הוא באמת נלחם על חייו. הולך על הקצה. הולך עד הסוף עם ענייני החקיקה של נתיב החסינות והולך עד הסוף עם ממשלת ימין. אין לו מרווח תמרון לממשלה מרכזית כלשהי, והוא מוצא את עצמו ראש בראש מול ליברמן, שוב. 
 

בלי ליברמן לנתניהו אין ממשלה. ליברמן מבין את מצבו של נתניהו והוא משחק עם זה עד הסוף. אמינותו נשחקה ונפגעה בתפקיד שר הביטחון. הנייה עדיין מחייך, חמאס ממשיך לשגר בלוני תבערה, קטאר מזרימה כסף לעזה ואף אברך לא חושש שהוא ייקרא לשרת בצה"ל. ההתנגשות הזאת כאילו צפויה מראש. הרי תהיה בסוף ממשלה, נתניהו יהיה חייב להתגמש או לשקר לשותפות האחרות, אבל מול ליברמן יש עוד שחקן שפועל בדיוק באותה צורה. יעקב ליצמן. 
 

סגן שר הבריאות כבר הוכיח שהוא לא מהסס לעשות בדיוק מה שליברמן עושה: ללכת עד הסוף בלי להתפשר, בלי לראות בעיניים. להתפטר, לחזור, לתמרן ולצפצף על כולם. זה מה שהופך את משחקי הכס או הכיסא מעור צבי למרתקים. אבל מעל כל היצרים מרחף בכל זאת כלל חשוב: גם המשוגעים והבלתי צפויים הם בסוף רציונליים במידה מסוימת. לכן ליברמן לא חיסל את הנייה, לכן הוא נכנס לממשלה. לכן ליצמן חזר, ולכן כנראה תהיה ממשלה, לא בביטחון של 100%, אבל בוודאות גבוהה. הסיכוי הקטן שמישהו ייסחף אחרי הרטוריקה של עצמו, אחרי האיומים וההתחייבויות, וימצא את עצמו בסחרור - הופך את זה לדרמה.

חמנאי. מכונת המלחמה האמריקאית יכולה לרסק תוך זמן קצר את מתקני הגרעין שלו. צילום: AFP

 

לא רואים בעיניים 


אבל מה שקורה בישראל הוא כמו מחזה של תיאטרון פרינג' נידח אל מול הפקת הענק שמתרחשת בימים אלה בין שני בלתי צפויים אחרים: נשיא ארה"ב דונלד טראמפ והמנהיג הרוחני של איראן עלי חמנאי. גם כאן מדובר בשני שחקני נשמה שעונים על כל ההגדרות שהצגנו בהתחלה. הראשון חיסל את רפורמת הבריאות של ברק אובמה, העביר את שגרירות ארה"ב לירושלים, קרע לגזרים את הסכם הגרעין שעליו חתם אובמה עם איראן ומאיים על סין בסנקציות כלכליות. מולו ניצב המנהיג העליון של איראן, שאותו כינה נתניהו "שועל שרוט". מנהיג מתוחכם, אכזר ובלתי צפוי. הוא הוביל מהלך להדחתו של אחמדינג'אד כדי לסלול את הדרך להסכם גרעין, שאפשר לאיראן לשמר את הידע והטכנולוגיה שהשיגה. הוא תומך בחות'ים בתימן, באסד בסוריה, בחיזבאללה, בג'יהאד האסלאמי, ופועל בדרך עקלקלה וכוחנית לחסל את אחיזת דאע"ש תוך ניצול המערב. 
 

חמנאי לא רואה בעיניים, הוא ניצל את הבלבול בארה"ב אחרי פיגועי התאומים כדי לאפשר לאמריקאים לחסל את יריבו סדאם חוסיין, הוא שיחק עם אירופה ועם סין, והוא לא מפסיק עם התנהגותו הפרועה. הוא שיקר לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, בנה בונקר להעשרת אורניום וממשיך לרצוח מתנגדי משטר והומואים. האנשים הקרובים לו, כמו מפקד משמרות המהפכה, מאיימים שארצות הברית תשלם מחיר יקר. 
 

טראמפ שלח נושאת מטוסים למפרץ הפרסי, וחמנאי הורה על תגובה: חוליות טרור תקפו ארבע ספינות במפרץ, חוליות אחרות חיבלו במתקני הנפט של סעודיה, ועוד חוליות מחפשות יעד פיגוע שקשור לאינטרסים אמריקאיים בעולם. שני המנהיגים לא צפויים עד הסוף. לכאורה הם לא מחפשים מלחמה. ארה"ב פועלת תחת ההנחה שאחרי המלחמות באפגניסטן ובעיראק האמריקאים לא מוכנים לעוד סיבוב. כל סיבוב. טראמפ רוצה לבודד את איראן ולא להיות מבודד בעצמו. הוא רוצה לחץ על טהרן שיביא אותה אל שולחן המשא ומתן בתנאים טובים יותר, להסכם נוח יותר. 
 

חמינאי מבין שעימות ישיר עם ארה"ב עשוי לגרור אותו למלחמה אזורית שבה אין לו שום סיכוי. מכונת המלחמה האמריקאית יכולה תוך זמן קצר לרסק את מתקני הגרעין שלו, כולל הבונקר המפואר בפורדו. עימות מזוין עשוי להביא אותו למצב שממנו הוא מנסה להתחמק עשרות שנים: איום ישיר על המשטר. אז בשני הצדדים בונים על כך שהשכל הישר, אם יש עוד דבר כזה, יגרום לצד השני לעשות הכל כדי לא להגיע לעימות כולל. אבל עד אז כל אחד מעלה את ההימור ומחזק את תדמית המג'נון שלא חושש ללכת עד הסוף. 
 

בירושלים, אומרים לי חברי קבינט, שותקים ומחכים ומקווים. הם מקווים שחמנאי יעשה טעות, שילך עד הסוף, שיברח לו אירוע שיחייב את טראמפ להגיב. סיבוב אלים כזה שישאיר את איראן בלי כמה אתרי גרעין גלויים - זו משאלת הלב הישראלית. רק תקיפה אמריקאית תשמר הרתעה ארוכת טווח שתמנע את בניית התוכנית מחדש, והיא גם תחסוך לישראל עימות ישיר בעתיד.
 

המחיר לישראל זניח. איראן חטפה כל כך הרבה מכות מישראל לאחרונה, שיש לה כל הסיבות לנקום, לתקוף ולהגיב. העובדה שהיא לא עשתה זאת מראה שאין לה יכולת מספקת. העימות הפוליטי הקטן מתקיים כמובן תחת הרושם של העימות הפוליטי־צבאי הגדול. בקיצור: המצב שיגעון.

tguvot@maariv.co.il