שליחיו של ראש הממשלה היו צריכים לתמרן כל הזמן בין לחץ כבד של חמאס, חתרנות של הג'יהאד האסלאמי, זעקת תושבי העוטף, נשק בלונים פרימיטיבי, שהשימוש בו מתוחכם, ודרישות בציבור ובשולחן הממשלה לחדש את החיסולים, ובכלל לראות דם. היה עליהם להלך בזהירות בין קטאר מצד אחד, שתרומתה למגעים מרכזית, לבין מצרים מצד שני - שתרומתה לא פחות חשובה - בעוד שתיהן לוחצות מאוד עליה, אבל אינן מדברות זו עם זו.
אל־זועבי, בת המשרק, יודעת זאת היטב ואינה מהססת לחסל חשבונות עם השייח'ים במפרץ. באחד הרגעים באותו ראיון היא נשאלה כיצד אירע שהעולם הערבי ירד מהפסים. "כל חיינו היינו מושבות כבושות", ענתה. "עכשיו יש לנו את ישראל, ואת הווהאביה, ויש נפט". הנה כי כן, רשימת הצרות העדכנית.
בעוד המגעים מתנהלים עם המשטרים, האזרח הפשוט במדינות הללו עוין את ישראל וחרד לגורל הפלסטינים. בארמונות השלטון בריאד, באבו דאבי, בבחריין ובעומאן מכבדים ישראלים, אבל ברחובות הסמוכים שמובילים אליהם, הישראלי היה ונשאר כפי שמתארת אותו הסופרת הירדנית.
התרעות פיקוד העורף