האזרח המודאג כחלון

שר האוצר משה כחלון משקיף בדאגה על המתרחש בפוליטיקה. המצב גרם לו להתקף געגועים לראש הממשלה לשעבר אריאל שרון. בעוד שרון נלחם על הקמת מחלפים בצמתים, נתניהו נלחם על בניית גדרות ביטחון משפטיות שימנעו את העמדתו לדין.

בניגוד לבחירות הקודמות, הקלפים הפוליטיים התאכזרו אליו הפעם, בהתחשב במסע הפינוקים שהרעיף על הבוחרים בארבע השנים האחרונות. ועדיין מבחינתו אסור להרים ידיים, כי כשחקן נשמה כחלון ישחק לא רע גם עם 4 מנדטים. בזמנים נורמליים אי אפשר ללכת איתם למכולת. אבל הזמנים משתנים. עם ראש ממשלה לוחץ ולחיץ, כל ממזר מלך (לא כחלון). החרדים דורשים תוכנית מחיר למשתכן חרדית, הדתיים - תוספת לתקציבים, ליברמן - פנסיה מוגדלת לעולים ב־2.5 מיליארד שקל, ולמי לא נשאר? לכחלון!

וזה ולא כי הוא האחרון בתור לחלוקת הדייסה וכי אין לו דרישות תקציביות. למי שהספיק לשכוח, הוא נותר, בניגוד לכל הרכילויות, המבוגר האחראי. הוא ימתין ממש עד לרגע האחרון כדי לוודא את היקף המיליארדים שחולקו והנזק התקציבי שנוצר במהלך המו"מ הקואליציוני. אם יתברר שהכאוס הפיננסי גדול מדי, הוא לא יתנדב לנקות את מה שלכלכו האחרים, ויפר את התחייבותו לא להעלות מסים. רק בסוף הדרך, רגע שאחרי שליברמן יחתום, יחליט בהתאם לאילוצים אם לאייש את משרד האוצר.

נראה שמפלס החשק שלו לחזור לתפקיד במצב הנוכחי נמוך במיוחד. למרות זאת, כדי להישאר עם האצבע על הדופק הוא מגיע פיזית למשרד האוצר, מקבל דיווחים מראש אגף התקציבים שאול מרידור ומתואם עם המנכ"ל שי באב"ד. אגב, אפשר לאפסן את ההערכות לגבי עתידו של מרידור שפורסמו כאן לראשונה. מרידור מרגיע את כל מי שרוצה לשמוע. השבוע, בהלוויית אביו של מנהל רשות המסים ערן יעקב (אנחנו שולחים לו מכאן את תנחומינו), נצפה מרידור מסתודד עם ארז חלפון, לשעבר ראש לשכתו של כחלון. סביר שהם עסקו בענייני כלכלה ופוליטיקה בוערת.

בינתיים, עד לפתרון הפלונטר הפוליטי, המשק עבר לעמדת המתנה. כחלון מסרב לחתום על עדכון מחירי החלב של תנובה כפי שדרש בג"ץ. גם הטיפול בפנסיה, העלאת גיל הפרישה לנשים והקפאת הקיצוץ בזכויות הגמלאים לא יושלמו לפני השלמת מלאכת ההרכבה. לפי המפתח הפוליטי שנקבע (שני שרים לכל חמישה חברי כנסת), כולנו תקבל בנוסף לאוצר את תיק משרד הכלכלה והתעשייה שבראשות אלי כהן. מספר גורמים פוליטיים שמו עין על התיק שכהן הצליח להפוך אותו לנחשק.

ולהתפתחויות נוספות: אם יריב לוין ילך למשרד המשפטים, גדעון סער צפוי לקבל את תיק התיירות, והשבוע דובר על מינוי לשר להגנת הסביבה. מבחינתו, העיקר להישאר על הגלגל.

תיק כלכלי נוסף שעדיין מעורר סקרנות הוא משרד התקשורת. התיק מיועד לח"כ אמיר אוחנה, שהפך בשבועות האחרונים לדוד אמסלם של הקואליציה הקודמת. אוחנה מתכונן ברצינות לתפקיד והתחיל בלימוד מעשי דרך בכירים בענף. נזכיר שקודם לכניסתו לפוליטיקה אוחנה היה פעיל בשוק ההון דרך חברת אגוז הנפקות, במשותף עם בן זוגו אלון חדד. לא ברור מה יעלה בגורלם של מנכ"ל התקשורת החדש יחסית נתי כהן - שגויס על ידי שירלי שיף - ראש המטה ויד ימינו של שר התקשורת הקודם איוב קרא. גם מעמדה של שיף בסימן שאלה.

משק בעמדת המתנה

כולם ממתינים לממשלה החדשה שתוקם עד סוף החודש. הנגיד פרופ' אמיר ירון הוא אחד מהם. הוא מעוניין לדעת אילו צעדים פיסקליים תנקוט כדי לעשות מקצה שיפורים בתקציב 2019: האם המסים יעלו ותקציבי משרדי הממשלה יקוצצו בשיעור נוסף בגלל הסכמי הקואליציה הנדיבים להחריד? או שמה שהיה הוא שיהיה?

החלטת הריבית שתתקבל בשני הקרוב תביא בחשבון גם את מדד אפריל שפורסם שלשום ועלה ב־0.3%. נוצר הרושם שתוואי האינפלציה חוזר למסלול הנורמלי (האינפלציה בשנה האחרונה עלתה ב־1.3%), והעלאת הריבית היא שאלה של זמן בלבד. אבל חזאים כמו יונתן כץ מלידר, ד"ר גיל בפמן מבנק לאומי ועופר קליין מהראל ביטוח, שאת דעתם אני מחשיב במיוחד, מעריכים שתישאר ללא שינוי.

פרופ' אמיר ירון. צילום: אסתי דזיובוב/TPS פרופ' אמיר ירון. צילום: אסתי דזיובוב/TPS

אני מקבל את הערכתם, אף על פי שחוץ מהאינפלציה המשק חוזר לתוואי צמיחה, והרבעון הראשון של 2019 צמח ב־5.2% - נתון בהחלט מעורר השתאות. אבל סימני השאלה הכלכליים אינם מרפים. נתוני הצמיחה שפורסמו הושפעו לטובה מהזינוק ביבוא מכוניות בגלל העלאת המס הירוק. גם מלחמת הסחר בין ארה"ב לסין נמצאת בעיצומה והדיה לא שככו. בעקבותיה, אי־הוודאות גדלה, שוקי ההון מיטלטלים, מחירי הסחורות מתמתנים ואיתם הצמיחה. כל זה ימנע את העלאת הריבית בארה"ב, אולי אפילו יביא להורדתה.

וחוץ מזה, השקל ממשיך להפגין עוצמה מול כל הגדולים, ובהם הדולר והיורו. שקל חזק רע לתעשייה, והעלאת הריבית תהווה זריקת מרץ נוספת עבורו. כל אלה מעצימים את ההנחה שהנגיד ישאיר גם הפעם את הריבית ללא שינוי. החלטת הריבית הבאה תתקבל באמצע יולי. זה מבטיח ששוק הנדל"ן הערני ימשיך להתאושש, כפי שהתבטא מנתוני מכירת הדירות שפרסם הלמ"ס לחודש מרץ. הביקוש לדיור יעצים את מגמת עליות המחירים.




משפחה בהפרעה

אחת השאלות שמרבים לשאול את וורן באפט, הבעלים של תאגיד ברקשייר האת'ווי, היא מתי יתלה את המפתחות ויפרוש. בכנס באומהה נברסקה לפני שבועיים נשאל פעם נוספת, אבל התחמק. באפט, שחגג את ה־89, מתקשה להיפרד מעמדת הכוח, אף על פי שהשקעותיו כבר לא משהו. במהלך 2018 השקיעה ברקשייר 3 מיליארד שקל ברכישת 4.25% ממניות טבע. נזכרתי בהשקעה על רקע התרסקות המניה. שווי השוק שלה צנח ל־49 מיליארד שקל, והיא איבדה את הבכורה בין החברות בעלות שווי השוק הגבוה בבורסה. באפט איבד 900 מיליון שקל מההשקעה הכושלת בטבע, ולמרות אובדן מגע הקסם - לרגע אינו חושב לפרוש.

תופעת החברות "המשפחתיות" אינה זרה להנהלת הבורסה, שמאמינה בערך המוסף של ערכי המשפחה. ב־19 באוקטובר הושק מדד ת"א פמילי, הכולל רשימה של 27 חברות משפחתיות, שגובשה בסיוע פרופ' דן וייס ממרכז רעיה שטראוס לחקר עסקים משפחתיים. התשואה על המדד הסתכמה מתחילת 2019 ב־14.64%, תשואה סבירה אבל לא יותר מכך ביחס למדדים האחרים. בית ההשקעות מיטב דש ינפיק בקרוב את המוצר הפיננסי הראשון על המדד.

ועדיין לא בטוח שעסקים משפחתיים הם בהכרח איכותיים. יותר מדי אמוציות קיימות סביבם. מנהלי חברות משפחתיות בישראל, בדומה לבאפט, לוקים בתסמונת פיננסית המקשה עליהם להיפרד מעמדות הכוח גם לאחר שכבר ראו ועשו הכל. היציאה לפנסיה מבחינתם היא מילה גסה. הבעיה מתמקדת במנהלים מגה־ריכוזיים, כמו שלמה אליהו, בינו צדיק, יאיר המבורגר, לוי רחמני, שמואל דונרשטיין, יצחק תשובה ורבים וטובים.

הקלישאה המקובלת היא שהדור הראשון בונה, השני שומר והשלישי הורס. כדור המייסדים הם לא רוצים להוכיח שזאת לא סתם קלישאה, אלא המציאות בשטח. לכן הם לא מעבירים לאף אחד, כולל הילדים, את המפתח לבית העסק. אבל כל יזם והסיפור שלו וכל מקרה לגופו.

שלמה אליהו, שחצה את גיל 80 ונאחל לו אריכות ימים, מחליף מנהלים ויושבי ראש כאילו הוא מחזיק בשלט טלוויזיה, משוטט בנטפליקס ולא נרגע ממה שמצא. האחרון ששילם את המחיר היה דורון ספיר, שהתפתה לחשוב שאצלו זה לא יקרה. חבל. כי גם כשהוא כבר מנסה להעביר את המפתחות לילדיו, עופר וישראל, הוא מתחרט, ואלה נשארים מתוסכלים.

לוי רחמני, הבעלים של קבוצת הביטוח איילון, שנמצא בעיצומו של מאבק להישאר רלוונטי, לא מוכן להשתחרר מחברת הביטוח. הוא הספיק להרחיק את בנו, נגה, וכעת מנסה בכל האמצעים העומדים לרשותו להדיח את יו"ר הדירקטוריון שלמה גרופמן.

יאיר המבורגר עשה מהלך לא מוצלח של העברת את המושכות הניהוליות בהראל ביטוח לאחיינו בן המבורגר, שלא גילה עניין. גם לילדיו של בינו צדיק אין עניין להמשיך כבעלי הבית של הבנק הבינלאומי. אלעד, בנו של יצחק תשובה, התרחק מצלו הענק של אבא בקבוצת דלק לטובת עסק עצמאי. שמואל דונרשטיין הבטיח לפרוש בגיל 75 אבל לפני כן אמר שיפרוש בגיל 65, וזה לא קרה.

אבל יש כאלה שהצליחו להתנתק בזמן מעמדת הכוח ולהעביר את מקל מרוץ השליחים לממשיכי דרכם. דוד עזריאלי העביר את המושכות בגיל מאוחר יחסית לבתו דנה, שהשכילה להמשיך אותו לא רע. מיכאל שטראוס האגדי פרש לפני יותר מחמש שנים, לא לפני שווידא שבתו עופרה תהיה מסוגלת להתאים את מידותיה לנעליים הגדולות שהשאיר. גם סטף ורטהיימר העביר בהצלחה את העסק לבנו איתן, אבל זה קרה אחר שישקר כבר עברה לבעלות וורן באפט. יורשי האחים עופר נכנסו חלק יחסית לעסקים המשפחתיים שהותירו סמי ויולי. ליאורה קיבלה לניהולה את עסקי האב יולי (קניוני עופר מליסרון ובנק מזרחי טפחות) לאחר מאבק קצר עם אחיה דורון. אייל עופר ועידן עופר, ילדיו של סמי, עושים בסך הכל חיל בקבוצת כימיקלים לישראל ובלונדון.

ביותר מדי מקרים אחרים שבהם המייסדים לא השכילו ליצור דור המשך זה נגמר בבכי. מקרה בולט במיוחד היה אצל משפחת יבואני הרכב קרסו, עד שהשכילו למצוא מנהלים שכירים. לבעלי הבית, רבים מהם ידידי, שבטוחים שגם אחרי גיל 80 שום דבר לא יזוז בלעדיהם - מומלץ להרגיע. יש חיים גם אחרי העסקים, ומוטב שלא לסיים את הקריירה העסקית ולהתמוטט על כורסת המנהלים. העסק ילך לאיבוד, אבל גרוע יותר הוא לאבד את המשפחה.

בדיסקונט יש עם מי לדבר

אני זוכר, וזה לא היה כל כך מזמן, שדיסקונט נשרך אחרי המתחרים בעיתוי פרסום דוחותיו. הבנק לא התלהב לחשוף את חובותיו הבעייתיים, את יחסי היעילות האומללים ואת הבעיות ביחסי העבודה. הוא תמיד השתחל איכשהו בין הגדולים.

הראשון לפרסם היה תמיד מזרחי טפחות, שהתהדר בדוחות מצוינים. אבל לא עוד. בשנה האחרונה וברבעון הראשון של 2019 דיסקונט הוא הראשון לפרסם מבין חמשת הבנקים הגדולים. וכמאמר סלוגן הפרסום המיתולוגי, בדיסקונט יש עם מי לדבר. רווחי הבנק גדלו הרבעון ב־27% ל־405 מיליון שקל. היו זמנים קשים שבהם זו הייתה רמת הרווחיות של הבנק בשנה שלמה. הרווח מהווה תשואה של 9.6% על ההון, שהסתכם ב־18.1 מיליארד שקל. בעידן הריבית האפסית זאת תשואה מצוינת. הבנק יחלק לבעלי מניותיו דיווידנד של 15% - חלום ורוד עד לפני כמה שנים.

הדרמה הגדולה בדוחות נחשפת באמצעות פרסום הדוחות הנפרדים של הבנק (מה שמכונה "סולו"), ללא חברות הבנות. הרווח זינק ב־91% בהשוואה לרבעון המקביל ומהווה 58% מהרווח הכולל.

לדיסקונט יתרונות יחסיים מול המתחרים, שלטעמי אינם ממונפים מספיק. הוא נהנה מיציבות ניהולית, ולאחר שנים של זעזועים יחסי העבודה סוף־סוף תקינים. למנכ"לית לילך אשר טופילסקי אין שום תוכניות לערוק לניהול הפועלים, והיא אומרת את זה לכל מי שרוצה לשמוע. בניגוד ללאומי ומזרחי טפחות (שסגרו את הפרשה) ובנק הפועלים, דיסקונט לא הסתבך בפלילים בייעוץ המס ללקוחות אמריקאים. סיפורי הלבנות ההון עם האמריקאים נסגרו לפני 15 שנה.

יתרון מבני נוסף הוא המשך השליטה בוויזה כאל, בשעה שהפועלים נאלץ להיפרד מישראכרט ולאומי מלאומי קארד (כיום מקס). יש לצפות ולקוות שכאל תהיה רעבה דיה כדי למנף יתרון זה כמנוע צמיחה. הסכמי המועדון עם שופרסל ואל־על וכן הסכמי התפעול עם הבנקים הגדולים הם צעד בכיוון. במשכנתאות נשרך דיסקונט אחרי מזרחי טפחות, אף על פי שהוא גדול ממנו בבנקאות הקמעונאית. זינוק של 14.5% בהלוואות המשכנתה מראה שהבנק מנסה לצמצם פערים בזכות הגידול בהון.

למרות השיפור בהתייעלות (יחס יעילות של 66.2%) הבנק חייב לרדת ליחס של לפחות 60%. עדיין לא ברור מדוע דיסקונט צריך להפעיל בנפרד את המותג בנק מרכנתיל, ולא למזגו לבנק ולחסוך עשרות מיליונים שקלים בשנה. אם זה עבד מצוין בבינלאומי של בינו צדיק, מדוע שדיסקונט לא יעשה מהלך דומה? הפעילות בחו"ל (דרך אי.די.בי ניו יורק) עובדת לא רע, אבל הגיע הזמן לפריצת דרך בדמות הכנסת משקיע אסטרטגי (כמו שנעשה בלאומי) או הנפקה בבורסה. ייתכן שזה יקרה כשניו יורק ירוויחו 100 מיליון דולר בשנה.

הבנקים האחרים יפרסמו את דוחותיהם החל מהשבוע הבא. הם אולי לא יהיה טובים כשל דיסקונט, אבל בהחלט יהיה להם מה למכור. הבורסה הפורחת עבדה עבורם שעות נוספות. אם הריבית תעלה (מה שלא יקרה ברבעון השני) בכלל תהיה להם סיבה למסיבה, לא פחות מזו של חגיגות האירוויזיון.


האירוויזיון והיורו

בגמר תחרות האירוויזיון, שתתקיים מחר בגני התערוכה בתל אביב, אפשר להכריז שניצחנו. אבל מומלץ להירגע, כי מדובר רק בפן הכלכלי, או במה שמכונה ה"שואו ביזנס". התחרות היא לא סתם אירוע תרבותי אלא עסק לכל דבר. נטע ברזילי שהביאה את התחרות לישראל עשתה שירות מצוין לעסקים בכלל והפכה את עצמה לעסק קטן. כוכבת־העל מדונה הוטסה בעלות הנאמדת ב־1.3 מיליון דולר (במימון פרטי) והעצימה את החוויה.

עשרות גופים מסחריים מינפו בשבועיים האחרונים את האירוויזיון בחסות ישירה או כטרמפיסטים. חלקם מיתגו את המוצר תחת השם הבנאלי "דוז פואה". יש שיצאו בקמפיינים בשיתוף זוכי עבר כמו דנה אינטרנשיונל. המותג אירוויזיון נסחט עד תום על ידי אל־על, בנק הפועלים, נביעות, קסטרו, ב.מ.וו, גולף אנד קידס, קיל'ס, BBB, מקס ברנר, אבסולוט וודקה, קפה לנדוור, קניון רמת אביב, שרונה מרקט, טיב טעם ורשת ההמבורגרים מוזס.

מכיוון שמדובר בעסק כלכלי וראשי התאגיד נעדרי מקורות סיוע ממשלתי, הם חויבו לנהוג כבעלי עסק לכל דבר, וזה כולל גם את מחירי הכרטיסים. כל מקור הכנסה, כולל תמלוגים על פרסום, שיתופי פעולה ושמירה על זכויות השידור, ראוי ולגיטימי. אין סיבה שבית עסק שמקרין את התחרות למאות או אלפי אנשים יהיה פטור מתשלום תמלוגים. האירוע הופק על ידי תאגיד השידור "כאן" בעלות הנאמדת ב־130 מיליון שקל. אירוע כזה, המעניק יחסי ציבור טובים לישראל, המכונה וילה בג'ונגל, שווה כל פרוטה.

נטע ברזילי. צילום: אורית פנינינטע ברזילי. צילום: אורית פניני

ישראל זקוקה לשיפוץ דחוף בתדמיתה, והאירוויזיון מספק את הסחורה מבחינת אפקטיביות עשרות מונים מכל תשדיר שירות של משרד התיירות עם הדוגמנית שיר אלמליח או בר רפאלי. לישראל הגיעו אלפי תיירים הנחשפים לראשונה לא רק לחדשות הקסאם. הם חווים את הצד היפה של העיר ללא הפסקה, המסעדות, הים והמועדונים, ובעקבותיהם יגיעו החברים.

ולמרות כל אלה, מצער לגלות כי גורמים פוליטיים בירושלים השקיפו על התחרות משיקולי אגו או אינטרסים פוליטיים כאילו האירוע התקיים בקפריסין ולא בתל אביב. הם התייחסו לאירוויזיון כאל גטו תרבותי צר של מדינת תל אביב. יאיר נתניהו נזכר דווקא כעת להשמיץ את העיר העברית הראשונה ולבקר את הבתים המטים ליפול. וזה בדיוק מה שיש לו להגיד ערב התחרות על העיר הכי עדכנית בעולם. וגם עדיין לא נתפס איך מאירוע יוקרתי כזה, המתכתב רחמנא ליצלן עם התרבות האירופית, נעדרו (בינתיים) שרת התרבות מירי רגב ושר התיירות יריב לוין. האם ייתכן שהשתתפות אייל גולן הייתה עושה את ההבדל?

הרבה מדינות עם יחסי ציבור בעייתיים ועם משטרים טוטליטריים היו משלמות הון כדי להתחלף איתנו באירוע יחצני כזה. המדינות עם הכסף הגדול פורסות בהיעדר אירועים תרבותיים חסויות על מגוון אירועי ספורט בינלאומיים. באקו, בירת אזרבייג'ן, אירחה את מרוצי הפורמולה 1, וב־29 במאי ייערך בעיר משחק גמר הליגה האירופית בין צ'לסי לארסנל. קטאר תארח באופן תמוה את משחקי מונדיאל 2022. קטאר רחוקה מלהיחשב מעצמת ספורט, אבל כמעצמת נפט היא יכולה להרשות לעצמה לשפוך מיליארדי דולרים על מתקני פאר ואצטדיונים במסע לשיפור תדמיתה. יוון, שאירחה את המשחקים האולימפיים של 2004, שפכה את הכסף שאין לה והגיעה עד סף פשיטת רגל. ורק ישראל, שלא השקיעה אגורה, תהיה המרוויחה העיקרית.

תיירן מצטיין

במשרד התיירות מתייחסים לאירוויזיון כאל אחד המנופים החשובים לקידום התיירות לישראל. למרות זאת, מנכ"ל המשרד אמיר הלוי ושר התיירות לוין לא יגיעו לאולם. גם שרת התרבות מירי רגב תחרים אותו משיקולי אגו ודם רע. כעת כמעט ודאי שלוין לא ימשיך בתפקיד, ויוחלף ככל הנראה בגדעון סער. "עזוב אותי מהפוליטיקה. אנחנו בעמדת המתנה, ובמשרד יש תוכניות ארוכות שיוצגו לשר התיירות הבא, ולא משנה מי זה יהיה", אומר הלוי.


למרות חשיבות התחרות, משרד התיירות לא השתתף בתקציב ההפקה.

"אנחנו לא נותנים סיוע להפקות אלא תמיד מנצלים אותן כמינוף שיווק. זה ההסכם שהממשלה עשתה עם תאגיד השידור, והתרומה שלנו היא שיווקית בלבד. רכשנו את השימוש בזכויות של לוגו התחרות, כולל האפשרות לצילומי קליפים תמורת 3־4 מיליון שקל. האירוויזיון יסייע לנו לשיווק ישראל באירופה, ומדובר מבחינתנו באירוע עוגן שחושף 200 מיליון צופים באירופה לנופי ישראל. מדובר בקידום יוצא מהכלל למדינה, וחייבים שכל שנה יהיה אירוע עוגן, כפי שבשנה שעברה הייתה תחרות הג'ירו ד'איטליה".

איך בפועל תשווקו את ישראל דרך התחרות?

"כבר התחלנו בשידור הקליפ 'דוז פואה' המיועד לאירופה, שהוכן על ידי לשכת הפרסום הממשלתית, והוא יימשך גם אחרי התחרות. אנחנו ממנפים באותה הזדמנות את ירושלים ואת החיבור לתל אביב. הדוגמנית שיר אלמליח תמשיך להיות הפרזנטורית שלנו, ובתשובה לשאלתך, אין לנו תוכניות לעבוד עם בר רפאלי. הגעתי לחלק מאירועי הקדם שנערכו בשבוע האחרון וגם עקבתי אחרי התקדמות ההפקה. מבחינתנו זה פחות חשוב אם הגיעו לישראל במאי עוד 5,000 או 10,000 תיירים. מה שחשוב באמת הוא הפוטנציאל התיירותי העתידי, ואת זה מספק האירוויזיון בצורה יוצאת מהכלל".

אמיר הלוי. צילום: חן גליליאמיר הלוי. צילום: חן גלילי


מה מצב התיירות הנכנסת בעקבות האירועים בדרום?

"הרבעון הראשון של 2019 נראה מצוין. בחודש אפריל הייתה האטה מסוימת בגלל ירידה בהיקף הקמפיינים בשל בעיות תקציב. לא היו קמפיינים. אבל עיקר הבעיה הם הדיווחים על מחסור בתשתיות תיירות מכל הסוגים. בגלל האירוויזיון העלו מחירים ופחות קהל מגיע. עשיתי לאחרונה מפגשים עם מספר מארגני תיירות גדולים, והוסבר לי שהבעיה הכי גדולה היא זמינות המלונות. המלונאים מעדיפים ללכת על הקהל של הרגע האחרון ולא לסגור מראש עם קבוצות במחירים נמוכים יותר. זאת הסיבה שתמרצנו בישראל מלונות עממיים יותר דרך מענקים מוגדלים ב־10%. עשינו כנס משקיעים, והאולם היה מפוצץ עם 300 איש. יש בום גדול מאוד לא רק בתיירות לישראל, אלא בכלל התיירות העולמית".


מהם הנושאים והאתגרים העיקריים שתציג לשר התיירות הבא?

"הסוגיה הבוערת ביותר כעת היא סגירת שדה דב וההשלכות על העיר אילת והתיירות. הממשלה החדשה תצטרך להידרש לכך מיד עם הקמתה. שדה התעופה רמון מקשה גם כך על הקשר עם אילת. לעשות באותו הזמן שינויים נוספים ולהוציא מתל אביב את שדה דב - זה יפגע קשה מאוד באילת ויקשה על התאוששותה. חייבים למצוא כל דרך לפתרון לטווח ארוך. גורל השדה נמצא במגרש של חברי הכנסת החדשים. חוות הדעת המקצועיות שלנו קובעות שיש להשאיר את שדה דב בהתאם להצעה שגיבש ראש העיר רון חולדאי, ולבחון חלופות כמו הקמת שדה ימי. במצב הנוכחי להישען על נתב"ג בלבד, שגם כך מלא כיום ומחייב הגעה אליו באוטובוס, מוריד משמעותית את התמריץ והחשק לטוס לאילת. כבר עדיף לטוס לאחת המדינות בסביבה".


האם תמשיכו לסבסד טיסות של תיירים מאירופה שמגיעים בסוף לאחת המדינות השכנות?

"מדובר בפרסומים לא מדויקים, שכן מרבית התיירים מגיעים לאילת. פרסמנו את הנוהל לשנה הקרובה ונמשיך לתמוך בטיסות ב־60 יורו לנוסע. אחת ההחלטות שתובא לממשלה הבאה היא איך לגרום לכך ששדה התעופה רמון יהפוך לבינלאומי גם עבור טיסות מחו"ל".


אז מה המצב של המלונאות באילת נכון להיום? האם העיר כבר נפגעת משינויים?

"המלונאים אכן נפגעים, והם פרסמו מכתב דחוף הקורא להימנע מסגירת שדה דב ולצמצם את הזעזועים שכבר נגרמו בשל הוצאת שדה התעופה מהעיר. בקשר לנתונים עצמם, מאי־יוני הם לא עונה של תיירות חו"ל. אנחנו מחכים לנתונים המוסמכים שאפשר ללמוד מהם. גם לפני שיגיעו הנתונים, ניתן לקבוע שלהוצאת השדה מאילת ולביטול הטיסות משדה דב יהיו השלכות מדאיגות על היקף התיירות לעיר".


yehudasharoni10@gmail.com