"אני מבקשת ממך לזוז", נשמעה צעקתה של בחורה צעירה שישבה מול עמדת המחשב בלובי הראשי של בית ציוני אמריקה בתל אביב. היא צעקה על איש שהטה אוזן לעבר אחד החדרים המכוסים בווילונות, וניסה להקשיב וגם קצת להציץ במתרחש בפנים. "אבל הבת שלי בפנים", הוא ניסה לדבר על לבה של הקשוחה, שרגע לפני כן חזיתי בה פותחת שקית במבה בליווי פרצוף מתוסכל ושחרור אנחת ייאוש, תוך שהיא ממלאת את עמדת הממתקים המאולתרת בלובי.
 

"לא מעניין אותי שזו הבת שלך, אתה מפריע. בבקשה תזוז או שאקרא למישהו שיזיז אותך", היא ענתה לו תוך שהיא קמה ממקומה ומביימת תנועת יד סמי־ מאיימת כדי לגרום לו להתרחק ממה שהיה בעיניה שטח אש - חדר שבהצצה קטנה שהגנבתי אליו בלי להינזף, היו בו כמה מצלמות ונשמעו בו צלילי מוזיקה. 
 

הגעתי לבית ציוני אמריקה כדי לתת הרצאה על כתיבה בחדר סמוך. מצחיק שרגע לפני כן אמרתי לתלמידים שלי שהעולם הוא חומר הגלם הטוב ביותר לסיפורים. והנה, הגורל ארגן לי שכנים לחדר בדמותם של ילדי והורי הנבחנים החדשים ל"בית ספר למוזיקה" או משהו בסגנון. 
 

המפגש החזיר אותי באחת לגיל 9, אז החלום הגדול ביותר שלי היה לעמוד על במה ולהיות שחקנית או זמרת. אז קודם כל התלהבתי כאחרונת הנבחנות, אחר כך לא יכולתי להסיר את מבטי משתי ילדות קטנות שעמדו שם נחושות לעבור את הסינון הראשוני, אבל לא ממש יודעות לשיר. "אם את עוברת היום, זה אומר שאת הזמרת הכי טובה", אמרה אחת לשנייה. לא זה לא, עניתי לה בלב, וכמעט נפלט לי המשפט בקול, אבל אז הייתי חושפת את עצם הסתננותי האקראית לשם. והאמת היא שההורים בסביבה נראו כל כך מאיימים, שלא רציתי להתעסק עם אף אחד, אף שכולם היו מסכימים איתי.  
 

שני מספרים התנוססו על חולצתן. לאחר שאותה בחורה עצבנית ונוזפת שישבה מול מסך המחשב העבירה להן את המספרים כדי שידביקו על החולצה, ניטלה מהן הזהות והן הפכו לעוד מספר זיהוי (שאורכו כנראה מעיד על מספר נבחנים בלתי נתפס). הן נראו לי ממש רגועות ושמחות. מי שקיבלו את מרב הנזיפות היו דווקא ההורים, שעמדו בצד לחוצים כאילו כל חייהם וטיב הרכילות של שכניהם עליהם תלויים באודישן הזה. לא שזה מפתיע אותי. אמא אחת אף הגדילה לעשות ונזפה בילדה שפזלה לעבר בקבוק שתייה ממותק, הרי אסור לשתות משהו מוגז לפני שירה, ואיך היא לא חושבת שזה יהרוס לה הכל. כאקט של מרד הלכתי למזוג לעצמי סודה ולהגניב במבה מאחורי גבה של השוטרת בעל כורחה, שהייתה עסוקה בהדיפת הורים שניסו להציץ לחדר האודישנים. 

***

יש רגעים בחיים שבהם אני מצטערת שלא הבאתי איתי מצלמת וידיאו כדי לצלם סרט דוקומנטרי, והמעט שאני יכולה להתנחם בו הוא הראייה האבסולוטית שלי לניואנסים קטנים שאני נוצרת. כמו האב הנזוף שכרסם שקית ביסלי במהירות של שני ביסלי לחצי שנייה, או האמא שעמדה מעל הוופלות המצופות לקחה, החזירה, לקחה שוב ואז מלמלה לעצמה "לעזאזל". 
 
בכניסה לשירותים שמעתי ילדה שצועקת לאמא שלה מבעד לדלת הסגורה: "אני חושבת שעברתי". "למה?", שאלה האם בחשש, כאילו קיוותה בלבה שזו תהיה הרפתקה חד־פעמית. "כי רקדתי תוך כדי השיר, ונראה לי שזה תופס", ענתה הילדה, ורגע לפני שירדו המים ראיתי את האמא מביטה במראה ומגלגלת עיניים מלאות ייאוש. מבטינו נפגשו. הנהנתי קלות במבט של שותפות גורל, לא מהצד של ההורה אלא מהצד של מי שהייתה שם כילדה שתמיד פחדה שיצליח לה. זה לא קרה.
 
חזרתי ללובי שהתרוקן מאנשים. על השולחן נותרה צלחת אחת עם במבה שאליה הסתנן ביסלי אחד סורר. הנבחנות האחרונות יצאו מהחדר. חדר האודישנים היה ארוז ומקופל, והשוטרת עם המחשב שבדקה נוכחות ונאבקה עם ההורים נראתה מותשת. 
 
כשחזרתי הביתה נזכרתי שאותו גוש מעצבן המכונה "הורים" הם בעצם אנשים בגילי פלוס־מינוס, שגדלו במציאות לגמרי אחרת. מה שלא ממש מצליח להסביר את ההיסטריה. אני תוהה מה קרה לנו, לבני הדור שגדל בחוץ וחלקו הפך - אל תכעסו, אבל איך לומר - לנודניקים בלתי נסבלים. 
 
את החלום שלי להיות שחקנית או זמרת ניסיתי להגשים בגיל 10. ניגשתי עם חברה מהכיתה לבחינה לתחרות שירה אזורית בחולון. היו שם כמאה ילדים מבתי הספר בעיר שהגיעו בהסעות מאורגנות, וההורים שלנו בכלל לא הורשו להתקרב למתחם. היא עברה, אני לא. כיום שתינו עיתונאיות. לחיים יש תוכניות משל עצמם.