הנה הן עולות ובאות, הקריאות למרי אזרחי. בשלב הזה - בעיקר מעל דפי “הארץ”, בבלוגים, בטוויטר, בפייסבוק. התירוץ ברור: נתניהו הכריז מלחמה על הדמוקרטיה הישראלית. מחריב את שלטון החוק. מאיים להשמיד את בית המשפט העליון. חייבים לעצור את זה. כותב משה בן עטר, מי שהיה מנכ”ל המועצה הציונית בישראל (“הארץ”, 15 במאי): “ישראל הולכת לנו לאיבוד. לאופוזיציה אין מכשירי מאבק אפקטיביים... התקשורת מקורנפת... צריך לצאת לכיכרות... השינוי יכול להגיע מהפגנות ומרי אזרחי. אל תחכו לנס - צאו לקרב!”.
 

ואלדד יניב מצייץ (18 במאי): “ניסיון לחלץ את נתניהו מכתב אישום יוביל למרי אזרחי”. דימיטרי שומסקי (“הארץ”) בטוח בכך כבר זמן רב, ורוית הכט כותבת: “יידרש כאן מרי אזרחי” (“הארץ”, 17 במאי). ואם לפני חודש עמיתי בן כספית עוד הסתייג והציב תנאי: “...בהמשך, כשייאסר עלינו לשבת במסעדה בשבת, אפשר לשקול מרי אזרחי. דייה לשעה בצרתה” (“מעריב סופהשבוע”, 14 באפריל), הנה לפני ימים אחדים הוא מבין שכבר הגיעה עת הצרה: “אילו זה היה תלוי בי, שבירת הכלים של הקואליציה, בפקודת נתניהו, צריכה להיענות בשבירת כלים נגדית של האופוזיציה. בלי אלימות, בלי דיבורים על ‘מלחמה’, בלי הסתה, אבל עם מעשים. כל חברי האופוזיציה, מהראשון עד האחרון, צריכים להתפטר מהכנסת. לא רק הם, אלא כל מי שנמצא ברשימות המועמדים של כחול לבן, העבודה, מרצ והמפלגות הערביות. כל ה־120. במצב הזה, הכנסת תתרוקן ותמנה 65 ח”כים בלבד. רציתם את עריצות הרוב? קיבלתם. רציתם לפרק את מוסדותיה של הדמוקרטיה? קיבלתם” (“מעריב סופהשבוע”, 17 במאי). בקיצור: מרי אזרחי של הפוליטיקאים. משיח צדקנו יגיע קודם.
 

אבל לא רק פובליציסטים: כ־200 עורכי דין בכירים מתלכדים בקריאה ל”השבתת מחאה של מערכת המשפט כולה. זה בכוחנו: יש לנו את הידע ואת האמצעים ואנחנו לא צריכים טובות מאף פוליטיקאי... נעשה את זה בעצמנו”. (“כלכליסט”, 19 במאי). ראשי המערכת הפוליטית עדיין לא קוראים לילד בשמו. “אנשים יצטרכו לצאת לרחובות”, אמר יאיר לפיד ב־13 במאי, ובוגי יעלון הבטיח: “בשבוע הבא יוצאים לרחובות להציל את ישראל”. למה לא השבוע? הוא ריאלי: היה אירוויזיון. וכשהתראיין ברדיו 103FM לתוכנית של בן כספית ושלי, ענה לשאלה האם זה לגיטימי לצאת נגד מנהיג שנבחר בבחירות דמוקרטיות: “גם בטורקיה היו בחירות. גם חמאס עלה בבחירות”.
 

מה יש לי לומר להם? “הם חצו את הקווים!”; “צריך למנוע את הרצח הפוליטי הבא. היועץ המשפטי לממשלה חייב להסיר את חסינותם ולהעמיד אותם לדין בגין קריאה למרד”; “אם יישפך דם יהודי, זה יהיה על אחריותו של מי שקרא למרי אזרחי”; “אני קורא ליועץ המשפטי להתערב”; “מי שקורא למרי אזרחי מביא במו ידיו למלחמת אחים”; “בפעם הבאה שיחסמו כבישים במדינת ישראל נבקש דין וחשבון ממנהיג המרד”.
 

ולמה המירכאות? כי את כל הדברים הללו הטיחו בי כשקראתי לפני ההתנתקות למרי אזרחי לא אלים. והציטוטים, על פי סדר הופעתם, הם של מי שהיה אז יו”ר הכנסת והיום נשיא המדינה רובי ריבלין, מתן וילנאי, לפיד (טומי, האב), איתן כבל, רומן ברונפמן ולקינוח - פרופ' יולי תמיר.
 

אני מניח שכולם (למעט טומי לפיד ע”ה) יפרסמו בקרוב קריאות דומות כלפי כל אלו הקוראים למרי אזרחי, התפטרות המונית משירות המדינה, הוצאת העם לרחובות וחסימת כבישים. כיוון שבעלי הטורים אינם חברי כנסת, אפילו לא צריך להסיר מהם חסינות. אולי ראוי גם לצטט את ח”כ שלי יחימוביץ’ (מתנגדת עקבית למרי אזרחי) כשכתבה נגד קריאתו של בנט ב־2012 לסרב פקודה לפנות יישובים: “קריאה כזאת חותרת תחת היסודות הדמוקרטיים של המדינה, היא אנטי־ממלכתית ומערערת על החלטת ממשלה שנבחרה באורח דמוקרטי בידי העם. קריאתו נתפסת כקריאה למרי אזרחי” (הדגשה שלי. א”א). וגם ברק רביד צייץ בטוויטר מזועזע: “אייתוללה קיצוני ומסוכן”, כשהרב צבי טאו קרא למרי אזרחי “בגלל הפגיעה בערכי המשפחה” (17 במאי).
 

אתם יכולים להיות בעד מרי אזרחי או נגדו. אתם יכולים להיות בעד זכותה של ממשלה נבחרת לקבל החלטות - וגם לקבוע לה סייגים. רק אל תהיו צבועים. טוב?