כמה אכזבות יכול אדם לחוות עד שיגיד די? עד שיגיש את אחת מידיו בתנועת עצור ויחליט “לא עוד, זה לא לי!". אני מניחה שזה תלוי במידת נחישותו להשיג את מטרתו או להשיב אליו את כבודו האבוד. יש כאלו שההפסדים הם לא להם, אם סימנו מטרה, לא יוותרו עד שיתקעו בה דגל. לצערי, אני לא אחת כזו. בכל פעם שאני מציבה לעצמי מטרה, נמלאים מפרשַי ברוח של תקווה ונחישות, ובכל זאת, לאחר כמה מוקשים, מטר מקו הסיום, אני ממצה ומוותרת, או כי זה קשה מדי או אולי כי זה סתם הפסיק לרתק אותי.

שלוש שנים! לא יום אחד פחות, תסתכלו על מבחן התיאוריה שלי ותיווכחו. שלוש שנים אני מנסה להשיג רישיון אחד בתוך כרטיס קטן ובו כתוב שאני יכולה לנהוג כמו שאר האדם, שאני מספיק בוגרת, חדה ואחראית כדי להבין את חוקי ותמרורי הכבישים בישראל. זה התחיל כשהכרתי את גור, בעלי. “אין לך רישיון? איך זה ייתכן?", שאל בפליאה. עד אותו הרגע לא חשבתי שאני צריכה. ברוך בורא אפליקציית הזמנת המוניות, האשראי המאפשר וחוסר המחויבות שבלהחזיק מכונית, לשלם עבור ביטוח ולמלא דלק. אז עוד לא ידעתי אם אני מוכנה להתחייב לאהבה - אז להוסיף על זה עוד מחויבות?

“יש לי חרדת כבישים", תירצתי, “פעם אבי נתן לי לנהוג, הייתי רק בת 5 והתנגשתי בפח זבל, ירוק, גדול, נו, מהצפרדעים האלו", סיפרתי לגור והופתעתי מהמהירות שבה אני משקרת ועוד מפלילה את אבי על לא עוול בכפו. “מאז אני לא יכולה לאחוז בהגה, אתה מבין? זה סיפור שמלווה אותי עד היום". למזלי, בעלי חכם וכבר אז, בכישרון פלא, הצליח להבין שאני משקרת, שלף את הטלפון שלי מהמטען ואמר “קדימה, לגוגל, חפשי לך מורה נהיגה". חפוית ראש, מובכת ומובסת התחלתי לחפש מורי נהיגה בעוד בראשי שיננתי מילות פרידה מגור, כי עם אחד כזה, שיודע מתי אמת ומתי לא, איך אחיה? אני סופרת!

***

התקשרתי לכמה מורים. חלקם לא היו מוכנים לשוחח איתי לפני מבחן התיאוריה, חלקם צעקו על תלמידיהם ברקע “יא דביל, אתה לא רואה שאין לך פה ימינה?", וחלקם ייאשו אותי עוד בהתחלה כשאמרו “שתדעי שהמרחק בין טסט לטסט הוא לפחות שנה", כמו מתעקשים לא להרוויח כסף. “אתה רואה?", הצדקתי את עצמי בפני גור, “הם כנראה שומעים את חרדת הנהיגה שלי כבר בטלפון!". גור התייאש, קם והלך לחתוך לנו סלט פירות. “עשי מה שאת רוצה", אמר, “רק שתדעי, שבבוא העת, כשיהיו לנו ילדים יחד, את תהיי האמא היחידה בגן בלי רישיון, זה כל כך מסוכן".

הופתעתי שהבחור הנאה שאל מולי החליט שנתחתן ונביא ילדים לעולם ויותר הופתעתי מתעוזת האמהות בגן העתידי להביט בי בבוז. בי? במרסל מוסרי? זו שיש עליה ערך בוויקיפדיה מגיל 23? אין סיכוי. נתתי עוד צ'אנס וטלפנתי למודעה האחרונה שראיתי בדף ההמלצות למורי הנהיגה באזורי, “יוסי אור - מורה נהיגה" זה כל מה שנכתב שם. בלי המלצות מוגזמות ובלי ניסיון לפתות במחירי קבלנות או במכונית חדשה. “שלום, יוסי?", לחשתי, “שמי מרסל, מרסל מוסרי, ואני רוצה לעשות רישיון, אתה יכול לקבל אותי?". נשמעתי מיואשת. “מרסל מוסרי מ'מעריב'? מהרדיו?", שאל ומיד העברתי את השיחה לרמקול, שגור יראה שגם בעולם הנהיגה אני מוכרת. “כן, זו אני, ועוד לא עשיתי תיאוריה", הוספתי. “תעשי, זה מבחן שטותי ואני אחכה לך, עשינו עסק?", שאל. משהו בקולו היה אבהי, לא מלחיץ ולא רודף בצע.

"בסוף הצלחתי": מרסל מוסרי ויוסי. צילום  עצמי "בסוף הצלחתי": מרסל מוסרי ויוסי. צילום עצמי

שלושה ימים אחרי כן כבר ישבתי אצלו ברכב, כשטופס התיאוריה שעברתי בידי. “תגיד", התלהבתי, “כולם עוברים תיאוריה ראשונה, או שיש לי יכולות למידה פנומנליות?". יוסי צחק וביקש ממני להעיף את רגל שמאל מהברקס, כי איתה אנחנו לא עובדים. כך למדנו באינטנסיביות. עם כל שיעור בער בי הרצון לאחוז בהגה, להאזין לשירי ארץ ישראל ולהביט במרבדיה החלקים של ציון אהובתי. בוקר אחד, יומיים לפני הטסט הראשון שלי, ביקש ממני יוסי לעצור בצד. “למה?", שאלתי. “יום הזיכרון היום ותכף צפירה", אמר. עצרתי מיד בצד, אם אותתי או לא, זה לטור אחר. בצפירה יצאנו שנינו מהרכב, אני עומדת ומביטה על שאר העומדים, ויוסי נאבק בדמעותיו, על אף גופו הגדול, הסיר לאט את משקפיו הקטנים ומחה את הדמעות בחולצתו.

“אתה רגיש", אמרתי לו כשנמוגה הצפירה. “אחי קיבל דום לב", סיפר לי, “בדיוק באזור יום הזיכרון, נסע במונית שלו ופתאום אחז בלבו ומת. זמן ארוך ישב בתוך המונית מבלי שאף אחד יבחין", התפרק שוב. לא נסעתי, הרישיון לא עניין אותי וגם לא שולי הכביש המהיר שבו עמדנו, לרגע ראיתי מולי אדם, לא מורה. ורק המחשבה שבכל כמה שיעורים הוא עובר בכביש שבו אחיו חיכה להצלה ונפטר מבלי שזו תגיע, כאבה לי עמוק בבטן. לא עברתי את הטסט הראשון. למה? כי אישה בג'יפ התפרצה לי לכיכר ולא בלמתי.

גם את הטסט השני לא עברתי, למה? כי ברקע שמעתי את השיר “לו הייתי פיראט" ותופפתי על ההגה בלי להבחין בכך שהאור ברמזור התחלף לירוק. גם לא את השלישי, כי בכניסה לחניה פגעתי בראי של אופנוע.

ברביעי הייתי באופוריית הצעת הנישואים של גור וסיפרתי על כך לבוחן במקום להתרכז בנהיגה.

ובחמישי מישהו החליט לנסוע רוורס ברמזור, כשאני מאחוריו, איך אני אשמה בדבר, לאלוהים פתרונים.

בין לבין אני ויוסי התקרבנו. הוא נהפך לבן בית של ממש, בסרט החתונה שלי רואים אותו ואת אורנה אשתו עומדים קרוב לחופה ומריעים לי באהבה גדולה. בימי ההולדת שלנו אנחנו מברכים זה את זה. בכל שיעור שהיה לנו שיקרתי לתלמיד החדש והלחוץ שישב על ידי שכל עשרת השיעורים הראשונים בחינם וראיתי את יוסי מחליף צבעים, ו־20 פעם ביקש ממני לבקש מדידי הררי שימסור לו ד"ש ברדיו. אז דידי, אם אתה קורא את זה, לטיפולך.

***

בכל פעם שהגיעו תשובות הטסט התאכזבתי מחדש, ואף שגור הפציר בי לא להתייאש, חשבתי שאולי זה לא בשבילי. חמישה טסטים עם מרווחים ענקיים ביניהם, שלוש שנים של לימודים ועדיין לא מצליח לי. אולי אין לי קואורדינציה, הבנה או יכולת. באמצע גם רפורמת מבחני הנהיגה שונתה בתכלית. את הבוחנים עם הסיגריה ביד והקול העצבני והצרוד החליפו בבוחנים לובשי מדים, בידם טאבלט, והמקצועיות וההקפדה הדי מוגזמת הורגשו באוויר: הלחץ, הזיעה בידיים והרעידות ברגליים הופיעו בכל פעם שאמר לי הבוחן “בהצלחה" ולא, לעזאזל, לא הצלחתי.

בטסט האחרון הודעתי ליוסי שאם זה לא עובד, אני פורשת. אפשר לרצות להזיז קירות ואפשר גם להכיר במציאות, זה פשוט לא עובד לי. “אחרון וזהו, התפללתי עלייך בבית הכנסת", אמר לי בעוד אני שותה חצי בקבוק רסקיו בצ'ייסר. ואולי באותו היום נפתחו לי שערי השמיים, ומישהו שם למעלה שמע את תפילותיו של יוסי ואמר “מה יש לכם מלאכי החבלה? למה להכשיל אותה כל הזמן? איך היא תגיע לגן של הילד? במונית?", ושלח לי בוחנת יפה, חייכנית, חיובית, עם רעמת תלתלים ושם ערבי. כששאלתי מה הוא אומר, כי כבר לא היה אכפת לי לשבור דיסטנס, נצצו עיניה והשיבה: “ציוץ הציפורים. ואל תפחדי, מה שצריך לקרות יקרה!". אחר כך הדליקה לי את המזגן ולחשה “לאט־לאט, אנחנו לא ממהרות".

היא הייתה חמימה ורכה, וכשהצלחתי להיכנס לחניה קשה עזבה את הטאבלט ומחאה לי כפיים. כשהסתיים הטסט שאלתי אותה אם אני יכולה לצחוק או שאתחיל לבכות והיא השיבה “אסור לי לתת לך תשובה עדיין, אבל לדעתי, לא נתראה יותר". זה הספיק לי כדי לצאת באלגנטיות מהאוטו, לקחת את יוסי בשקט אל הצד כדי שהשאר לא ישמעו ורק אז לצרוח באוזנו שעברתי. שיש לי רישיון! אז הנה, הצלחתי, וכשאקנה רכב, בנסיעתי הראשונה אשמיע את “לו הייתי פיראט", אתופף קצת על ההגה ואחייך, וגם אם יצפרו לי וגם אם יקללו וגם אם אתקע בפקק הכי נורא באיילון, זה לא יזיז לי.

כי מתישהו כן יהיו לי ילדים עם הבחור ההוא ששכנע אותי להוציא רישיון, וכשאסיע אותם אל הגן כשהם אוכלים מתוך שקית במבה מקומטת, אספר להם שבחיים האלו צריך לאותת ימין ושמאל, כי זה מונע סכנות, לא להתרגז מכאלו המתפרצים לך לנתיב, בדרך כלל בנתיבים הבאים מישהו כבר יעצור אותם, לפעמים טוב לקחת קצת רוורס כדי למנוע סיכונים, והכי חשוב, תמיד, אבל תמיד להסתכל קדימה. כי האופק, הנחישות והדברים שטומן בחובו העתיד מצדיקים את כל האכזבות שבעולם, עובדה.