האירוויזיון, שעלה לנו 130 מיליון שקל, מאיים לעלות לנו הרבה יותר ביוקר: מתברר שחגיגת הקונפטי הבינלאומית הציתה את דמיונם של אנשי תקשורת בכירים, שבהשראתו "מעיזים לחלום". ומהו החלום הזה? אם תשאלו את רוגל אלפר, מבקר הטלוויזיה של "הארץ", החלום הוא הקמת מדינת תל אביב והיפרדותה כישות מדינית ממדינת ישראל, בנוסח הניסיון שעשתה קטלוניה להיבדל מספרד.

גם הדס רגולסקי כריסי, עורכת בכירה ועמיתתי היקרה מחדשות 2, הגיעה לאותה מסקנה. "מדינת תל אביב נראית הלילה ריאלית מתמיד מזה זמן", כתבה. "רגע לפני שפורצת מלחמת תרבות אפשר גם להיפרד. אפשר להקים את מדינת תל אביב ושגבולותיה יהיו פתוחים לכל מי שירצה לחיות במדינה ליברלית, שוויונית ופלורליסטית". 
 
אלפר, רגולסקי כריסי והאנשים הרבים שהדהדו את המאמרים הללו מרגישים כנראה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם, ושהמדינה רומסת את כל הערכים היקרים להם. כשאירופה כל כך קרובה והסכימה לעשות בצל קורתנו קרחנה במיליונים, למה לא להיפרד מהמדינה הלבנטינית והנגועה ב"כיבוש" וב"רמיסת שלטון החוק", ולכרות ברית נפשות תאומות עם הלהקה החביבה והמעודנת מאיסלנד?
 
לתחושה של אלפר, שהמדינה רומסת את הערכים היקרים לו, יהיו הרבה שותפים מכיוון בלתי צפוי: כל אדם דתי שראה את האירוויזיון, שהפקתו אחראית כנראה לחילול השבת הממלכתי הגדול ביותר בתולדות המדינה, ושיקרא השבוע את פרשת "בחוקותי", יתחלחל עד עמקי נשמתו. מהכסף שלו כמשלם מסים נגרם חילול שבת המוני לעיני כל, ומתחת למגן דוד, שר בחור בתחתונים וחזייה את הללויה, "הללו את האל". 


# # #
 
פרשת השבוע, "בחוקותי", קושרת קשר הדוק בין היכולת של עם ישראל לשבת בשקט ובבטחה בארץ לבין שמירת השבת. "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם; ‍ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו... ונתתי שלום בארץ". 
 
בפרשה מתוארים כל סוגי החורבן האפשריים, הלאומי והאישי, שמצפים לנו אם נחיה שלא על פי דרך התורה. אני ממש לא מצפה שכולם ינהגו או יחשבו כמוני, ואני גם מבינה שקיום האירוויזיון, שנערך במוצאי שבת, כנראה לא יכול היה לזוז ליום אחר. אבל, אנשי מדינת תל אביב: אתם מצליחים לראות את הוויתורים שאנשים דתיים עושים כדי שנוכל לחיות כאן יחד? 
 
האמירות של אנשי התקשורת מזכירות לי אמירות של אנשים מעטים בשולי הימין שדיברו על הקמת "מדינת יהודה" אחרי ההתנתקות. אמירות לא פחות מסוכנות. ההתנתקות הייתה רמיסת הערכים היקרים לציונות הדתית ברגל גסה, והתחושות היו של בגידה איומה.
 
במקום ערך ההתיישבות - עקירת יישובים (שלמרבה הזוועה תכנן מישהו לקיים אותה דווקא בט' באב); ובמקום ערך החקלאות והבנייה - הרס של החממות והרס הבתים (אפילו לא העבירו אותם לפלסטינים); במקום ערך שותפות הגורל - התנכרות למשפחות שחוו עקירה ולחקלאים שאיבדו את כל עולמם; ובמקום הערך של צה"ל כצבא הגנה לישראל - שימוש בפסיכולוגים מטעם הצבא כדי לסייע לחיילים להיות אטומים לזעקות השבר של המפונים. 
 
ובכל זאת, הציונות הדתית בחרה לזעוק זעקת שבר, לא לשבור את הכלים. ציבור שלם ממשיך לשאת בעול, לבנות יישובים חדשים ולקחת חלק משמעותי בצה"ל ובשאר מערכות החיים. 
 
אני לא פותחת תחרות מי חווה תחושות קשות יותר במדינה, ובחלומו של איזה ציבור נוצרו יותר סדקים עם השנים. אני רק מבקשת שתשימו לב שכולם מוותרים קצת כדי להיות חלק מהעם הזה. ביטויים מסוג "הקמת מדינת תל אביב", שנשמעים יותר ויותר לאחרונה, מייצרים מציאות מסוכנת מאוד ללכידות שלנו ולדמוקרטיה. כי הדמוקרטיה לא בנויה על השאלה אם ראש הממשלה ייחקר בזמן שהוא מכהן או אחרי כהונתו - היא עוסקת בקבלת האחר, עם המחיר שהוא גובה. פלגנות והיבדלות עלולות להביא לפירוק החלום הציוני.
 
ואם בכל זאת יחליט חוזה המדינה אלפר להקים את מדינת תל אביב, יש לי עצה מועילה בשבילו: לצעירים של היום, כמו לעפרה חזה בשנות ה־80, "אין ראש למילים ארוכות". לכן במגילת העצמאות של המדינה הצעירה אני מציעה להימנע ממשפטים מסורבלים כמו "בלי הבדל דת, גזע ומין", ולתמצת ל"בלי דת". הרבה יותר קליט, אם כי קצת פחות דמוקרטי. אבל לעזאזל הדמוקרטיה, סוף־סוף תרגישו שוב תחושת בית. אופס סליחה, תרגישו "HOME".

tguvot@maariv.co.il