תחושת המחנק של הימים האחרונים כתוצאה מגל החום הכבד, האובך והרוחות מתוגברת בתחושת מחנק פנימית, שמלווה את אזרחי ישראל מאז הבחירות. תחושת מחנק של המחנה הגדול והרחב שרצה בסיום כהונתו של בנימין נתניהו, ורואה בכל מהלך שלו לבלימת המערכה המשפטית נגדו אסון מהדהד לנורמות הציבוריות ולדמוקרטיה.

יש גם תחושת מחנק של המחנה הגדול של האנשים שרצו בהמשך כהונתו של נתניהו, ומרגישים שתוצאות הבחירות לא מתורגמות להקמת ממשלה וכי אין הכרה כללית בניצחון. כאילו המערכה לא נגמרה. זה לא מקרי. 
 

המחנק הזה הוא תוצאה של תהליך דמוקרטי ציבורי מסוכן ומאתגר, כשראש הממשלה ייכנס לתפקיד עם מחנק אשראי כבד. הכוונה אינה למחנק האשראי הכספי האישי שלו, זה עניין פרטי שקשור לקמצנות ולבני דודים נדיבים; הכוונה היא למחנק באשראי הציבורי. נתניהו אומנם נבחר, אבל הוא לא מקבל באופן אוטומטי את תמיכת הציבור, שזה החמצן למהלכים מנהיגותיים. בחרנו ראש ממשלה באזיקים. אזיקי מדיניות הנובעים מהקשר שבין נתניהו לבין הציבור.
 

הציבור סומך על ראש הממשלה. לא רק תומכיו, גם מתנגדיו. הוא מוכר, הוא חלק מהנוף כאן במשך עשור. הוא לא חובב עימותים צבאיים, הוא אוהב נאומים וסיגרים, ויש לו אנגלית מעולה. הבעיה היא שהפעם, עוד יותר מהסיבוב הקודם, הציבור נותר חצוי ומריר. זה לא תמיד היה ככה. אפילו כלפי נתניהו. 
 

בבחירות הקודמות, מיד אחרי המערכה הפוליטית הסוערת היה איזה רגע ממלכתי, לאומי, ציבורי שבו גם מי שלא תמך בראש הממשלה קיבל בענווה, בצניעות ובמחויבות את הכרעת הרוב ונתן לראש הממשלה הנבחר אשראי ציבורי לפעול ולשנות. האשראי הזה הוא הכרחי. זו תמיכת הציבור החמקמקה, המחנה הגדול, הכוח שמאפשר לפוליטיקאים להוביל מדיניות וגם לתמרן ולבלף. 
 

אזרחי ישראל לא עושים עניין גדול משקר פוליטי. הוא מקובל כחלק מההתנהלות הישראלית השוטפת. גם כשיצחק רבין הבטיח לא לרדת מהגולן וניהל משא ומתן עם אסד על אפשרות של שלום; גם כשמנחם בגין הבטיח לעבור לגור באלי סיני ופינה אותה; גם כשאריאל שרון אמר שדין נצרים כדין תל אביב ועקר את גוש קטיף באבחה אחת; גם כשנתניהו הבטיח לפני עשור למגר את חמאס ועכשיו הוא מאפשר תשלום חודשי של דמי כופר לשקט יחסי. הציבור קיבל את זה. הוא סמך על המנהיג ונתן בו אמון ותמיכה, גם אם אחר כך באה האכזבה. 
 

הציבור הישראלי נותן אשראי גם כאשר בראש עומד מישהו שעושה הפוך ממה שהוא אומר, והפוך ממה שחלק גדול מהמצביעים רוצה, כי יש פה עסקה בסיסית שלפיה הנבחר יכול להוביל מהלך גדול יותר מהמחנה שלו. נתניהו הסכים לעסקה להחזרת גלעד שליט אף על פי שרוב בוחריו היו נגד. הוא נהנה מתמיכה ציבורית מאנשים שלא בחרו בו, כי הם תמכו במהלך הגדול או בסמל של אותו מהלך. כך היה עם הנסיגה מלבנון של אהוד ברק, מבצע חומת מגן של שרון, מלחמת לבנון השנייה ומבצע צוק איתן. זה נדרש בעיקר בעת משבר או שינוי כיוון במדיניות. זה מחויב המציאות בעת מלחמה או בעת מהלכי שלום חריגים. 
 

וכעת נתניהו באזיקים, כי הוא כבול למדיניות הסטטוס קוו. איש לא מצפה או מוכן לתפנית בכיוון של המדינה. הוא כבול כי הציבור המריר, הכועס והמיואש לא מוריד את הראש ומקבל את הכרעת הרוב בשתיקה. לראשונה הוא לא חורק שיניים אלא נוהם מבין שיניים חשוקות ואומר שהוא לא סומך על ראש הממשלה שיעשה את הדבר הנכון למדינה. נתניהו יתקשה להעביר כך למשל מערכה צבאית יזומה מול חיזבאללה. תהיה למהלך תמיכה, אבל היא תגיע עם תחושה הולכת וגוברת שההחלטה לשימוש בכוח לא נקייה משיקולים פוליטיים. מערכה בעזה היא שנויה במחלוקת, והעובדה היא שגם ההבטחה למיגור שלטון חמאס, שהינה חלק מהסכמים קואליציוניים בין נתניהו לאביגדור ליברמן, לא תורמת ביטחון ושקט לציבור חרד וחשדן. 
 

נתניהו לקח את האשראי הציבורי ששמור למנצחים ושחק אותו סביב התנהלות פוליטית ממוקדת ובוטה להבטחת מהלכי חקיקה שיאפשרו לו לדחות את העימות בבית המשפט ואת כתב האישום. אם הדברים החשובים לנתניהו הם פסקת ההתגברות, חוק החסינות, הגדלת מספר השרים בממשלה והכשרה ציבורית כוללת לקבלת מתנות נדיבות מחברים, אז כל מהלך שהוא יעשה מושפע מזה. 
 

נתיב מילוט אישי

בעוד חודש אולי יהיה ברור יותר מה כוללת "עסקת המאה" של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. האם היא כוללת רק חבילה כלכלית אזורית, האם היא רק נותנת הכשר להתיישבות יהודית ביהודה ושומרון או שהיא ממשיכה באופן יצירתי ואוהד לישראל את רעיון החלוקה וההפרדה. כי אם נתניהו ירצה או יחשוב שזו הזדמנות היסטורית לגיבוש קואליציה במזרח התיכון אל מול האיום האיראני ובמחיר של קבלת תוכנית שלום שכוללת הכרה בישות המדינית של פלסטין - הוא יזדקק לאשראי ציבורי. מי שבחר בו עשוי להיות כה מאוכזב, עד שהוא ישאל את עצמו אם נתניהו מנהיג את ישראל לדרך חדשה או שזה הכל חלק מאותו נתיב מילוט אישי.
 

בינתיים במפרץ הפרסי גובר הסיכוי לעימות רחב. הוא כבר מתקיים. איראן מתגרה בארצות הברית ופועלת נגדה. וושינגטון מאיימת במילים שלא נשמעו זמן רב ובמקביל שולחת עשרת אלפים חיילים למזרח התיכון. בישראל שומרים על שתיקה אבל עוקבים בדריכות. אולי זה הרגע, אולי זו ההזדמנות: עימות צבאי כשטראמפ וג'ון בולטון בבית הלבן. ישראל נערכת במקביל למערכות משנה בעזה, בגולן ובלבנון עם הארגונים שנתמכים על ידי איראן. אולי זה הרגע לפירוק חיזבאללה מנשקו, גם במחיר כבד. 
 

האם נתניהו מרוקן מאשראי ציבורי יוכל להתייצב מול הציבור בישראל ולומר לו שאין ברירה? שצריך לחרוק שיניים, למחות דמעה ולשלם מחיר כבד בעימות עם האסלאם הקיצוני. האם לכל פעולה שלו לא תתלווה מיד תחושה שהכל נעשה למען עצמו, למען משפחתו, למען משפטו? 
 

העם אמר את דברו בקלפי, אבל לא הפנים שזה נגמר. הכל עוד באוויר. יש הפגנות, יש מחאות, יש חילופי האשמות - ומעל הכל תחושת מחנק באשראי הציבורי, אשראי שנתניהו יכול להחזיר רק אם יוכיח במעשים ובאופן נקודתי שהוא חזר כדי להיות ראש הממשלה של כולם, ולא לשמר רק את תומכיו ואת אנשיו.

tguvot@maariv.co.il