המלחמה של כולם: אתם צריכים להגיע מחר בערב לרחבת מוזיאון תל אביב. בואו ברכב, בואו ברגל, בואו באופניים, בואו בקורקינט, בואו ביחד, בואו לבד. בואו עם חברים, עם ההורים, עם הילדים, עם האישה, עם הבעל, עם הפיליפינית. בואו בריצה, בהליכה, עם הליכון או על כיסא גלגלים. בואו איך שאתם: בואו מימין, בואו משמאל, בואו מלמעלה, מלמטה או מהאמצע. העיקר שתבואו. זה קורה כאן, זה קורה עכשיו. אחר כך לא יהיו לכם תירוצים. כשתשאלו את עצמכם איפה הייתם כשזה קרה, תענו שהייתם. באתם. נחלצתם להציל את מדינת ישראל שהכרנו. תדעו שלא ויתרתם, שלא קיטרתם, שלא קיבלתם את הדין, שבאתם להילחם על הבית. זו אינה קלישאה. זו מלחמה על הבית.
 

זו אינה המלחמה של כחול לבן או של העבודה או של "השמאל" או של המרכז או של הליברלים או של השמרנים. זה לא קרב פרטי של גנץ, אשכנזי ובוגי או של עפר שלח, יאיר לפיד, אבי גבאי ואיציק שמולי. זו גם אינה המלחמה של דורית ביניש, דן מרידור ולימור לבנת. זו המלחמה של כל ישראלי שמאמין בחירות, שוויון, ערכי מגילת העצמאות ודמותה של ישראל כפי שהגו האבות המייסדים. של כל מי שלא מוכן לעריצות השלטון, שמכיר את המדרון החלקלק שאליו נידחק כשהכנסת תעמיד דאת השלטון מעל החוק ותשלול מבתי המשפט את האפשרות לבצע את תפקידם המקובל בכל מדינה דמוקרטית: ביקורת השלטון. 
 

זוהי מלחמתו של כל מי שלא מוכן שכנסת ישראל תהפוך לעיר מקלט לעבריינים. זוהי גם מלחמתם (כפי שמוכיחים הסקרים) של אנשי ימין, של הציונות הדתית, של הכיפות הסרוגות והשחורות, של מתפקדי הליכוד ושל מצביעיו. זוהי גם המלחמה של תומכי פתרון שתי המדינות והמדינה האחת. של תומכי ההתנתקות ושולליה. של אוהדי הפועל ומכבי (וגם בית"ר!). זוהי המלחמה של כל מי שחושב שישראל צריכה להישאר מדינה דמוקרטית. של כל מי שמביט צפונה, לטורקיה, ונחרד מול קווי הדמיון ההולכים ומתבהרים בין בנימין נתניהו לרג'פ טאיפ ארדואן. של כל מי שמאמין שצריך להגיד את האמת. של כל מי ששמע את ראש הממשלה מבטיח בקולו, פעם אחר פעם, לפני שבועות ספורים, שאין לו עניין לחוקק חוקים שיאפשרו לו להימלט מאימת הדין אחרי הבחירות. של כל מי שיודע שרגע אחד אחרי שהמהלך הזה יושלם, יאבד נתניהו את מעט האיזונים והבלמים שעוד נותרו בו.

"קווי דמיון" - רג'יפ טאיפ ארדואן. צילום: רויטרס

 

להפגנה הזו צריכים לבוא כל אלה שלא מאמינים שאביחי מנדלבליט, איש הימין, איש בית"ר, אלוף במילואים וד"ר למשפטים, מזכיר הממשלה של נתניהו, שמונה על ידי נתניהו, קשר קשר להדיח ראש ממשלה מכהן ומשרת את שונאי ישראל. להפגנה הזו צריכים להגיע כל אלה שלא מאמינים שסגן ראש השב"כ, איש הציונות הדתית הממלכתית והמתנחל לשעבר רוני אלשיך, שמונה על ידי נתניהו, ניהל מסע רדיפה נגד ראש הממשלה ומשפחתו. להפגנה הזו צריכים להגיע כל מי שלא מאמינים ששי ניצן, פרקליט המדינה, חניך בני עקיבא וישיבת "נתיב מאיר", נשבע להפיל את נתניהו. וגם כל מי שיודע שרז נזרי, המשנה ליועמ"ש, איש ישיבת "מרכז הרב" וישיבת ההסדר בחיספין, לא מנסה לתפור תיק לנתניהו. וכל אלה שיודעים שעשרות חוקרי להב 433 ועשרות הפרקליטים הכי בכירים במשרד המשפטים לא חברו יחד, בשירות ה"דיפ סטייט" הסמולני, לבצע הפיכה בישראל. 
 

להפגנה הזו צריכים לבוא כל מי שזוכרים שראש הממשלה הקודם, אהוד אולמרט, נשלח לכלא בעוון שחיתות והתפטר מתפקיד ראש הממשלה עוד בטרם הוגשו המלצות המשטרה נגדו. בהפגנה הזו צריכים להיות כל אלה שיודעים שפופולריות אינה מקנה לאף אחד חסינות פלילית, שאין קשר בין תוצאות הבחירות לחקירות ושלטון החוק. צריכים להצטרף אליהם גם כל אלה שיודעים שב־9 באפריל בנימין נתניהו ניצח בבחירות, אבל לא זוכה מכל אשמה בבית המשפט ואין שום קשר בין שני המסלולים האלה (בחירות והליכים פליליים). להפגנה במוצאי שבת צריכים להתייצב כל מי שקראו את חוק העונשין, סימן ה' (שוחד), סעיפים 290־297, שם נקבע במפורש כי שוחד אינו רק "בצע כסף". להפגנה הזו צריך להגיע כל בעל מצפון בישראל. 

מגה־התגברות

ההפגנה הזו מיועדת גם למי שסבורים (כמוני, למשל) ש"פסקת התגברות" במובנה המקורי היא רפורמה חשובה שצריכה להסדיר אחת ולתמיד את מאזן הרשויות בישראל. פסקת התגברות שפויה, שתתקבל בכנסת לאחר דיון ציבורי, חוקתי ופרלמנטרי. פסקת התגברות מהסוג שעליה דיבר השבוע (בכאן רשת ב') השר לשעבר בני בגין. הפסקה של בגין נחשבת מחמירה: יידרש רוב של 70 חברי כנסת כדי להפוך שוב החלטה של בג"ץ שפסלה חוק כנסת. בתוך 70 הח"כים, אומר בגין, צריכים להיות גם חברי כנסת מהאופוזיציה. בכך הוא מבטיח את העיקרון שהכנסת תגבר על בג"ץ רק תוך הסכמה לאומית רחבה. הרי לכם איזון ראוי.
 

אני הייתי מתפשר גם על רוב של 65 ח"כים לפסקת התגברות (פסקה בנוסח גדעון סער) ועל הדרישה כי בג"ץ יוכל לבטל חוק כנסת רק ברוב קולות של שני שלישים בתוך הרכב שופטים של תשעה מינימום. כך עושים איזון רשויות אמיתי, במדינה דמוקרטית. כך משאירים להסכמה לאומית רחבה אפשרות לגבור גם על בג"ץ, אך מותירים ביקורת שיפוטית על עריצות שלטונית אפשרית.

בני בגין ורה"מ בנימין נתניהו. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

 

את פסקת ההתגברות שתוארה כאן אפשר היה להעביר בעשור האחרון. מי שמנע את המהלך הוא בנימין נתניהו. בגופו. הוא אף התפאר בזה, בקולו, אין ספור פעמים. הוא לא הניח לקיצונים לערער את עצמאות בג"ץ והעלה על נס את גישתו זו בכל הזדמנות. פסקת ההתגברות שנמצאת עכשיו על הפרק היא פסקה אחרת לגמרי. רחבה בהרבה, טוטאלית, דרקונית. פסקה שמהווה זריקת רעל לכל העקרונות הדמוקרטיים והופכת את בית המשפט העליון לדחליל. מה קרה שנתניהו, שמנע עד עכשיו פסקה שפויה, תומך עכשיו בפסקה מטורללת? הצורך שלו להימלט מאימת הדין.
 

מה שקורה לנגד עינינו בשבועות האחרונים הוא המגה־דיל המושחת ביותר שנרקם בישראל מאז נוסדה ב־1948. הדיל הזה נכרת בין ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו למנהיג השוליים הסהרוריים של הימין הקיצוני (2 וחצי מנדטים) בצלאל סמוטריץ'. העסקה פשוטה: סמוטריץ' יעניק לנתניהו את חירותו ובתמורה יקבל מנתניהו את חירותנו. נתניהו ימשיך לטעון שהוא "אינו עוסק בזה", בעוד סמוטריץ' מגויס להצלתו. על הדרך, יתגייס נתניהו במלוא כובד משקלו לטובת כל יוזמות החקיקה של סמוטריץ' ויאשרר את ריסוקו הסופי של בג"ץ ואת שבירת המפרקת של הדמוקרטיה הישראלית. ככה פשוט. 

ככה נראה שוחד

ולחשדות בהרחבה: סמוטריץ' יעביר את החסינות וההתגברות, במובנה הרחב והמוחלט. ההתגברות הזו לא רק תאסור על בג"ץ לפסול חוק של הכנסת (שמנוגד לחוקי יסוד או ערכים דמוקרטיים בסיסיים), אלא תאסור עליו גם לפסול החלטות מנהליות של הכנסת או מוסדות שלטוניים אחרים. הפסקה תמנע מבג"ץ להתערב גם בהחלטה "מעין שיפוטית" של הכנסת, כמו הענקת חסינות לנתניהו. זהו הענף שעליו יושבת הדמוקרטיה. זהו המסד שעליו ניצבות זכויות האדם, זכויות הפרט, השוויון, חופש הדיבור ועוד. זוהי הביקורת על שרירותו של השלטון שקיימת בכל מדינה דמוקרטית באשר היא. רוב הזכויות שאותן השגנו ב־71 שנות קיומה של המדינה נשאבו מהעיקרון הזה. בלעדיו, נהפוך בן לילה לסין הקומוניסטית, ברית המועצות, טורקיה של ארדואן או קוריאה הצפונית של שושלת קים ג'ונג־און. 
 

אין כאן הגזמה. הדבר היחיד שמונע מהכנסת, או העירייה, "להשתגע" ולקבוע שכל הג'ינג'ים יושמו במאסר בית או כל השמאלנים יאושפזו בכפייה במחלקה הסגורה, הוא הידיעה שההחלטה הזו תעבור ביקורת שיפוטית. מאות חירויות וזכויות שנראות לנו מובנות מאליהן לא היו מתאפשרות בלעדי האיזון הזה בין דורסנות אפשרית של השלטון לבין שופטים בלתי תלויים בירושלים.

הרכב בג"ץ. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

 

זכויות הפרט, החירות, חופש הדיבור, אינן רק עניינם של שמאלנים ויפי נפש. להפך. בג"ץ הוא זה שהכשיר את הקמת ההתנחלויות. הוא זה שאישר את שיטת הפקעת הקרקעות על ידי המדינה ביהודה ושומרון שאפשרה את כל הטוב הזה. הוא מגן גם על שמאלנים וימניים, על אשכנזים וספרדים, על נשים וגברים, על יהודים וערבים. בג"ץ שמאלני? יכול להיות. עד שבאה איילת שקד והפכה את ההרכב, ביצעה מהפכה, מינתה מספר משמעותי של שופטים שמרנים ושינתה את פניו של בג"ץ. זה לגיטימי, זה דמוקרטי, זה בסדר גמור. מה שקורה עכשיו זה לא תיקון (נדרש) ימינה, זה ה־9D ההוא שראינו במערכה הראשונה. הטרטור שאתם שומעים ברקע, זה המנוע שלו. 
 

אם זה היה תלוי בנתניהו, הוא היה הולך רק על ההתגברות המנהלית. הוא לא צריך יותר ממנה. 65 האופורטוניסטים יצביעו בעד מתן חסינות, בג"ץ לא יוכל לפסול את החסינות הזו כפי שפסל את החסינות של ח"כ גורלובסקי בזמנו, אף על פי שאין עילה חוקית אמיתית להענקתה. אבל זה לא תלוי רק בנתניהו. ולכן, לראשונה בתולדותיו ובתולדותינו, הוא מקפל את כל ערכי הדמוקרטיה ונסוג מפניו של סמוטריץ', שפשוט מעוניין להשמיד את הביקורת השיפוטית ולקפד את ראשו של שלטון החוק. על הדרך הוא גם ממשיך לדרוש את תיק המשפטים. האמת היא שאם החוקים האלה יעברו, אפשר לתת לסמוטריץ' את תיק המשפטים, לבן גביר את ביטחון הפנים וליאיר נתניהו את תיק התקשורת ומינוי לכל ימי חייו לפוסיקט. זה לא ישנה שום דבר.
 

בצלאל סמוטריץ' סיפר בשבועות האחרונים, למי שסיפר, שהוא הפך לאחרונה לחבר הכי טוב של נתניהו. אם נמדוד על פי שעות שיחה, זה גם נכון. השניים יוצאים קבוע ומנהלים שיחות נפש. איפה האייפון של ארי הרו, כשצריך אותו. נתניהו ידע תמיד לנהל רומנים פוליטיים לוהטים עם אלה שנזקק להם במערכת הפוליטית, ולהיעלם מחייהם באותה מהירות שבה הגיע, בשנייה שבה הם הפכו ללא רלוונטיים. זה הולך לקרות גם לסמוטריץ', אבל לא רק לו.
 

הדיל הזה לא יכול להתגשם בלי שיתוף הפעולה המלא של עוד 63 חברי כנסת מהקואליציה. הם צריכים לזכור דבר פשוט: ברגע שבו תעבור פסקת ההתגברות המנהלית, נתניהו לא יהיה זקוק להם יותר. הם יהפכו לנמרים מנייר. הוא יהיה חסין, בן אלמוות. הוא יוכל להפקיע את כל ג'ל הגילוח בישראל. הוא יוכל לחפור במימון המדינה באר של שמפניה ורודה בבלפור. כל מי ששיתף פעולה עם כל זה, יישאר עם עצמו ועם בבואתו, הנשקפת אליו במראה.
 

רוב הח"כים שעומדים להצביע על התועבה הזו, יודעים את האמת. הם מריחים את הצחנה. הם מבינים את משמעויותיה. הם יודעים שזה לא עניין של ימין או שמאל ובכל זאת, הם משותקים מאימה ומהופנטים מריחם המשכר של הג'ובים, התיקים, הלשכות, המאבטחים ופטמות השפע של השלטון. הם עומדים למכור את נשמתם. בעולם האידיאלי, כדי להבטיח את עצמו מלא־מלא, כל מה שנתניהו צריך זה למנות 35 שרים, 18 סגני שרים, 8 ראשי ועדות בכנסת ויו"ר קואליציה. כך יימצא לכל אחד סידור עבודה. קוראים לזה שוחד.

כחלון והגמדים 

אין לי ציפיות מטיפוס כמו מיקי זוהר. האיש יכול לייצא זחיחות לחצי הכדור המערבי ועוד תיוותר בידיו כמות נדיבה לשימוש עצמי. גם לא ממירי רגב, שהודיעה בשבוע שעבר כי שיקרה לציבור בשידור חי "למען שלום בית בליכוד". בכל הקשור לחנופה לבני הזוג המלכותי, רגב היא פורצת גבולות אמיתית, שיאנית של כל הזמנים. גם לא מדוד ביטן, בקרוב נאשם בשוחד בעצמו, או שאר החשודים/נאשמים בכפוף לשימוע בקואליציה הבאה. הלחץ צריך להתמקד באלה שיודעים שנתניהו לא יהיה כאן לנצח. מתישהו יגיע גם "היום שאחרי". אנשים כמו ניר ברקת, גלעד ארדן, גדעון סער, אבי דיכטר, יולי אדלשטיין. אנשים שכדי לרשת את נתניהו, יצטרכו לחצות את קו השבר הגיאולוגי שבין ה"בייס" המיתולוגי לשאר הישראלים. הם לא יוכלו, כמו נתניהו, לפרק את הימין הקיצוני לגורמיו ולשתות את כל המאגר. הם יצטרכו להתייצב מול הציבור הכללי, במערומיהם. הם צריכים להרים רגע את המבט מסף רגלם ולהביט על התמונה הכללית, המשחירה והולכת מולנו.
 

מקום של כבוד בחבורה הזו שמור ליו"ר "כולנו" ושר האוצר, משה כחלון. הוא ושלושת ח"כיו, מייצגי עליבות הנפש באשר היא. ח"כ רועי פולקמן, הנמרץ והמוכשר, מי שסייע לכחלון לעמוד כחומה בצורה בקדנציה הקודמת נגד כל היוזמות המופרעות, התהפך. בהתחלה, טען שתמך מאז ומתמיד בפסקת ההתגברות. כשהונח מולו אותו סעיף בהסכם הקואליציוני שהוכנס לבקשת "כולנו", השולל מכל וכל פסקת התגברות, תיקן את עמדתו בתנועה והודיע ש"שינה את דעתו".

ח"כ פולקמן עם מפגיני "כחול לבן". צילום: תומר וינר

 

באמת, פולקמן? שינית את דעתך? שנינו יודעים שלא. טענה נוספת שלו היא ש"אנחנו לא רלוונטיים". למה? כי הם קיבלו רק 4 מנדטים. גם זו טעות עלובה. אתם כן רלוונטיים, פולקמן. המנדטים שלכם, כפי שמוכיחות הבדיקות, הצביעו לכם גם על יסוד ההנחה שלא תיתנו לקיצונים להרוס את המדינה ואת מערכת המשפט. עכשיו אתם מתהפכים על כל זה. לשם מה? בשביל ג'וב? כדי לאפשר לכחלון לזחול איכשהו בחזרה לליכוד? ומה עם המדינה? מה עם הדמוקרטיה? מה עם מה שיהיה כתוב בערך שלך בוויקיפדיה? הרי מספיק ש"כולנו" תודיע שאין לה כוונה לשתף פעולה עם הפיכת הכנסת לעיר מקלט ולא תצביע בעד התגברות מנהלית, כדי שהעסק יקרוס כמגדל קלפים. הרוב של נתניהו יצטמצם לח"כ אחד. הלחץ הציבורי יעשה את שלו. אבל אתם ממשיכים להתבטל אל מול השררה הדורסנית אף על פי שאתם יודעים מצוין את האמת.
 

בקמפיין הבחירות שהסתיים זה עתה השתלט משה כחלון על דמותו של מנחם בגין וניכס אותה לטובת "כולנו". מה היה בגין אומר לך עכשיו, משה? תשאל רגע את הבן שלו. איך העזת? ממה אתה מפחד כל כך? הרי אתה מבין מה קורה כאן. מי כמוך מבין את זה. אתה באמת מתכוון לשתף עם זה פעולה? אתה לא מתבייש? יש האומרים שכחלון נוקם בבג"ץ נקמה אישית. בית המשפט הפך עליו את השולחן בשלוש פרשות: מס על דירה שלישית, מחירי החלב והטבק לגלגול. אם זה נכון, זה עוד יותר מדהים: אתה באמת חותך לעצמך את האף, כדי להעניש את הפרצוף, משה? אתה באמת לא רואה את התמונה הגדולה?
 

באביגדור ליברמן אני לא תולה תקוות מיוחדות בסוגיה הזו. ליברמן סוחט מנתניהו בשבועות האחרונים כמות מוגברת של זיעה. למה? כי ככה הוא אוהב. אי אפשר לדעת למה חותר איווט. הנחת העבודה היא שברגע האחרון תימצא הנוסחה הגואלת שתאפשר לנתניהו לשלש את המרובע ולהקים ממשלה וליברמן יחזור למשרד הביטחון. אני מעריך שהוא גם ידרוש להיות מ"מ ראש הממשלה. זה הפרס הגדול האמיתי. נתניהו לא ממנה לעצמו מ"מ באופן עקרוני. זה עלול להיות מדרון חלקלק, נבואה שתגשים את עצמה. בסוף מישהו עוד באמת עלול למלא את מקומו. צריך לשים לב גם למערכת היחסים הקרובה בין ליברמן לאיילת שקד. גם בחזית הזו ייתכן שנרקם משהו. כך או אחרת, ליברמן הוא מחזיק המפתחות הפוליטי, לא המוסרי־ערכי, של הדרמה שלפנינו.
 

אסיר ברישיון

מאז הבחירות רווחת דעה שלפיה עוצמתו של בנימין נתניהו הפכה אבסולוטית. כוחו בלתי מוגבל. יש בזה משהו. האיש בלתי מנוצח, שרד מפלגה עם שלושה רמטכ"לים, השתלט על פוזת ה"מר ביטחון", יצא מהקבר בפעם המאתיים. יחד עם זאת, הוא גם נמצא היום בשיא חולשתו. אפשר היה לראות את זה בבירור בסאגת בחירת מועמד הקואליציה לתפקיד מבקר המדינה. התהליך הזה חשף את נתניהו כאחרון המגבונים הלחים של שלל הכוחות הפועלים בקואליציה. הוא נכנע כמעט ללא קרב. הוא אמר, כמה פעמים, במהלך הלילות הקובעים, ש"הם הרבה יותר חזקים ממני". כשאמר "הם", התכוון לשותפיו. הם אלה שהכתיבו את מהלך העניינים.
 

אם זה היה תלוי בנתניהו, מבקר המדינה הבא היה הפרופ' אברהם דיסקין. אגב, מינוי ראוי ביותר. דיסקין הוא אידיאולוג ימין, פרופסור למדע המדינה, אדם שפיו ולבו שווים. הוא גם מקורב לראש הממשלה. ככל הידוע, הוא גם אדם ישר. לא צריך הרבה יותר מזה לתפקיד. ועוד משהו: הוא איש בעל משקל. פיגורה. דמות שתמלא את תפקיד "מבקר המדינה", שאין ממלכתי ממנו.
 

אבל החרדים הוציאו על דיסקין פולסא דנורא. הלכו לו על הראש. גם אביגדור ליברמן התנגד. בשיא האירוע ביקש נתניהו מדיסקין לעזור לו לפרק את המוקש. ליברמן הודיע, באמצעות איש קשר, שאם דרעי יחתום, גם הוא יחתום. אין בעיה. ואז נקבעה פגישה משולשת אצל נתניהו, עם דיסקין ודרעי. הפגישה הייתה מקסימה, לבבית, מלאת חיוכים. מישהו שנחשף לתוכן האירועים מספר שדיסקין הסביר לדרעי שמסמך ההכפשות (שמונה עמודים) על אודותיו, ובו ציטוטים רבים נגד החרדים, הוא אוסף של דברים שהוצאו לחלוטין מהקשרם. הוא גם סיפק דוגמאות. דרעי נראה כמי שנחה עליו דעתו והודיע שהסיר את התנגדותו.

המו"מ הקואליציוני. צילום: יניר קוזין

 

בשלב מסוים, לאחר כחצי שעה, ביקש דרעי מדיסקין להשאיר אותו לבד עם ראש הממשלה חצי דקה. דיסקין יצא. החצי דקה צמחה לשעה. בסיומה דרעי יצא, לחץ שוב יד לדיסקין ואיחל לו בהצלחה. דומה היה שהכל נפתר. אבל אז נקרא דיסקין לפגישה עם השר זאב אלקין וראש הסגל אשר חיון. "זה לא ילך", הודיעו לו.
 

מכאן והלאה, נפתחה התרוצצות אימים מיוזעת. במקום לקיים הליך בחירה רגוע, מבעוד מועד, בחודשים שקדמו לדד־ליין, נקלע נתניהו, כרגיל, לתהליך כאוטי שבו האלטרנטיבות מתפוגגות במהירות והאפשרויות מצטמצמות. אני לא ממש בטוח שהציוץ ההוא של אלדד יניב מנע מעו"ד מיכל רוזנבוים את מועמדות הקואליציה. נדמה לי שבסביבת נתניהו הובן שמועמדותה לא תשרוד בשבועיים שנותרו עד ההצבעה. נשאר רואה החשבון האלמוני מתניהו אנגלמן. זה שאמר בראיון ל"ישראל היום" שהוא לא רוצה להיות ביקורתי (כמועמד למבקר המדינה). מי הביא אותו? בצלאל סמוטריץ'. הוא קיבל אותו מאחד מאנשיו של נפתלי בנט, שמינה אותו למנכ"ל המועצה להשכלה גבוהה לא מזמן. דרעי התגייס אף הוא בהתלהבות. גם אלקין. נתניהו הבין שאין לו את הלוקסוס להתעלם מכל זה ולהציג את המועמד המתאים באמת. הוא הבין את מגבלות כוחו. הוא הפנים שעד שתעבור חסינותו ותובטח חירותו, הוא בעצם אסיר ברשיון בידיהם של הסמוטריצ'ים.
 

השאלה שנותרה היא אם גם אנחנו נהפוך בקרוב לאסירים של בצלאל סמוטריץ'. אסור להשלים עם האפשרות שזה יקרה. הדמוקרטיה צריכה להתגונן. בחודשים האחרונים אני נשאל, אין ספור פעמים, בכל המדיומים האפשריים, "מה עושים?". איך אפשר לשנות את מציאות חיינו בארץ הזאת. איך אפשר לשמור על המדינה שהוקמה כאן בדם המייסדים כמדינה יהודית, דמוקרטית וערכית. אז הנה התשובה: מה שעושים זה באים להפגנה. אבל לא מסתפקים בזה. ההפגנה מחר אמורה להיות אירוע שישיק מחאה עממית נרחבת, מתמשכת, המונית, דמוקרטית, שוחרת שלום וחוקית. היא צריכה להיות יותר גדולה ועוצמתית ממחאת קיץ 2011, שהוציאה מיליוני ישראלים לרחובות. היא צריכה להבהיר למתנקשים בדמוקרטיה שהציבור לא ייתן לזה לקרות. ככה פשוט.