בשולי העיתון מצאתי ידיעה על פניית הרשות הפלסטינית למוסדות האו"ם כדי למנוע ממדינת ישראל לערוך חפירות ארכיאולוגיות ביהודה ובשומרון. בשולי האתרים מצאתי ידיעה כי בג"ץ דחה עתירת "עמק שווה", עמותת שמאל קיצוני, נגד המינהל האזרחי שאינו מוכן לפרסם את שמות החופרים בתל שילה, כדי שיוכלו לפעול להחרים אותם בקהילה האקדמית. 
 

בבית העלמין בכפר אדומים הובאו השבוע לקבורה עצמות אדם שהוצאו מבית קברות יהודי בן 2,000 שנה ביריחו העתיקה ופוזרו בשטח כששודדים ערבים, בחסות הרשות הפלסטינית, שדדו אתרים ארכיאולוגיים כדי לגנוב עתיקות ולמכרן. מאות אתרים ארכיאולוגיים נהרסים מדי שנה בידי שודדי עתיקות ערבים, ביהודה, בשומרון, בעזה - ולבושתנו גם בתחומי מדינת ישראל. אצלנו לפחות מנסות רשות העתיקות ומשטרת ישראל להילחם בשוד העתיקות. ברש"פ מעודדים אותם לעשות זאת כדי למחוק את העבר היהודי של ארץ ישראל.
 

אתמול חל ל"ג בעומר. בילדותי הרחוקה היינו מכינים קשתות וחצים, וסמל הגדנ"ע ז"ל היה חץ וקשת. זה היה שריד למנהג ילדי ישראל בגלויות, זכר למרד בר כוכבא. הקשר בין ל"ג בעומר למרד לא לגמרי ברור, ואינו מעוגן היטב בכתובים מימי המשנה והתלמוד. התירוץ המקובל הוא "אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולם מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה... כולם מתו מפסח עד עצרת" (יבמות דף ס"ב עמ' ב). התאריך המפורש, היום ה־33 לספירת העומר, לא מצוין כאן, אבל זה כאלף שנה קושרות מסורות את ל"ג בעומר עם מאורעות ודמויות מתקופת מרד בר כוכבא. על פי המסורת זה גם תאריך לידתו ומותו של ר' שמעון בר יוחאי, תלמידו המובהק של ר' עקיבא, המנהיג הרוחני של המרד, ומכאן ההדלקה המסורתית על קברו במירון. 
 

ואותם תלמידי ר' עקיבא שהיו לוחמיו של בר כוכבא לא במחלות מתו, אלא ניגפו בקרב, או בסדרת מפלות. ורק הצנזורה מול השלטון הרומי מנעה כתיבה מפורשת. ואפשר שגלגל המלחמה התהפך (זמנית) ביום ל"ג בעומר, והוא מציין ניצחון חשוב, שנשכח כי לא היה במרד הזה היסטוריון כיוסף בן מתתיהו בימי המרד הגדול. והושכח כי חכמי ישראל לאחר המרד גזרו עליו שיישכח, כדי לא להלהיב צעירים למרידות נוספות.

 מטבע מימי בר כוכבא. צילום: דוברות מתפ"ש מטבע מימי בר כוכבא. צילום: דוברות מתפ"ש

 

את המרד ההוא דיכאו הרומאים בעמל רב. יותר מעשרה לגיונות הובאו מכל רחבי האימפריה. אחד מהם לפחות (הלגיון ה־22) הושמד בקרבות וירד ממצבת לגיונות האימפריה, וגם הלגיון העשירי שחנה בירושלים הוכה קשה. וכשדיווח הקיסר לסנאט ברומי על תוצאות מסע המלחמה שלו - לא פתח במשפט המקובל "אם אתם ובניכם בריאים מוטב, אני והצבא בריאים". המרד ההוא הסתיים בנפילת ביתר. המעוז האחרון של בר כוכבא. יותר מחצי מיליון יהודים נהרגו, ויהודה חרבה, ואדריאנוס קיסר ניסה למחוק את שם יהודה מההיסטוריה ושינה את שם הפרובינציה מיהודה ל"פלשתינא". וקללתו זו רודפת אותנו עד היום.
 

אש המרד דעכה, הפכה לשרידי גחלים עוממות. אבל לא כבתה. ואולי זה טעמו של המנהג להדליק מדורות, לזכר "אש המרד". ילדינו כבר אינם מכינים קשתות וחצים. אבל במנהג המדורות אוחזים באדיקות גם בימינו. ויש בנו כאלו שאינם צמים ביום הכיפורים, ואינם מקפידים על איסור חמץ בפסח, אבל מקפידים לאסוף/לגנוב קרשים ולהדליק מדורה בל"ג בעומר, ומשתדלים שתהיה גבוהה מאוד, עד לשמיים, או לפחות גבוהה מהמדורה של השכנים/הכיתה המקבילה. 
 

וכבר רבים לפני הסבירו שהציונות אימצה את החג הזה לציון תחייתה של הגבורה הצבאית בישראל. ואם חכמי ישראל בדור שלאחר מרד בר כוכבא, ועל רקע החורבן האיום שבא בעקבותיו, גזרו "שלא לעלות בחומה" - כלומר לא למרוד בגויים - באו הציונים שעזבו את בית הכנסת ובית המדרש, שמאסו בציפייה פסיבית למשיח, והחליטו לעבור ביודעין על גזירת החכמים. ואם זו באה למנוע מרד נוסף ברומי, והייתה מסקנה טובה לשעתה, לאור יחסי הכוחות בין האימפריה הרומית בשיא כוחה ומה שנותר בארץ מעם ישראל - בא נביא ישראל בדור התקומה, המשורר אורי צבי גרינברג, וקבע: "אמת תורת בר כוכבא גם בנפול ביתר".

כי אסור להסיק מהכישלון ההוא כי עצם המרידה היא שגיאה היסטורית ואסור למרוד גם כשאלטרנטיבת החיים בגולה מסתיימת באושוויץ. רק חרדים קיצוניים ושמאלנים קיצוניים טוענים בימינו שעלינו להסיק מכישלון מרד בר כוכבא לא להתגרות באומות העולם - כוונתם כמובן אינה לוויכוח ההיסטורי אלא לוויכוח העכשווי: האם להיכנע לגויים, למסור בידם חלקי מולדת, להניח להם להקים מדינה במולדת שלנו - או להילחם. בהם ובתומכיהם.
 

פלא אמיתי הוא, נס ממש, שאחרי אלפיים שנות הימנעות ממלחמה, הליכה כצאן לטבח מפוגרום לפוגרום, משחיטה לשחיטה, מהשמדת שבטי היהודים בימי מוחמד בחצי האי ערב - לשחיטה הגדולה בימי מסעי הצלב - איך עוד נותרו בעם הזה גנים של גיבורים? הלא כל מי שהעז לקרוא למרד - נהרג, לפעמים הוסגר לשלטונות בידי אחיו, ורק אלו שמיהרו תמיד לברוח - שרדו. איך נותר בנו דנ"א של עולים בחומה? אוחזי אקדח ורימון בגטאות ופרטיזנים ביערות, עולי גרדום ולוחמים, ואיך הצמחנו שרי צבא מהוללים שכל העולם בא ללמוד מהם תורת שריון מודרנית, הלכות הפעלת חיל אוויר חדשני וכללי מלחמה בטרור?
 

את איגרות בר כוכבא, הרמטכ"ל האחרון של יהודה, מצא במערות מדבר יהודה יגאל ידין, מי שהיה (בפועל) הרמטכ"ל הראשון של צה"ל בימי מלחמת העצמאות. הוא גם היה מי שחפר את מצדה וחשף את האפוס הלאומי שלנו שם. באקלים היבש של המדבר השתמרו האיגרות. אבל את המבצר האחרון של בר כוכבא בביתר - עדיין לא חפרו. כפר ערבי, בתיר, שוכן לצד התל הנקרא "חרבת אל יהודי" עד עצם היום הזה. בבתי הכפר ניתן לזהות אבני גויל גדולות שהובאו אליו מביצורי העיר העתיקה שחרבה. אולי רק יסודות החומות נותרו באתרן, חללים תת־קרקעיים ומנהרות מסתור. האקלים שם שונה, לח הרבה יותר. ספק אם במעמקי התל השתמר ארכיון המרד בכדים חתומים עם מגילות ומכתבים. אבל ממצאים אחרים יימצאו בוודאי, ויסייעו לפענח את הסיפור הסתום של המרד הזה. 
 

הכפר שוכן היום בתחומי הרשות הפלסטינית, כי הכללת אתר האפוס הלאומי החשוב לא הייתה חשובה לאלו שחילקו את השטח ל־B ,A ו־C. ואף על פי כן - ניתן וצריך לחפור שם. חפירות בביתר ייתקלו בהתנגדות ערבית, וגם שונאי ישראל שבתוכנו, המתנגדים לחפירות ארכיאולוגיות אפילו בירושלים, כאלו החושפות את שרידי העיר בימי בית ראשון ושני (עמותות השמאל הקיצוני "עיר עמים" ו"עמק שווה" למשל) יעזרו לערבים, ויזעיקו את האו"ם ומוסדותיו. אבל ממשלת ישראל צריכה לקבוע את חפירת ביתר כמשימה לאומית, כמו החפירות במערות מדבר יהודה או במצדה. למצוא פתרונות, כמו הפקעה ופיצוי לבעלי הבוסתנים הנטועים על שרידי העיר, ולרכז בביתר מאמץ בטרם יגיעו שודדי העתיקות ותנופת הבנייה הערבית ויהרסו מה שעוד נותר שם... סודותיו של בר כוכבא טמונים שם. ביתר מחכה.