איך קרה שנתקענו עם הדרמה הזאת סביב הקמת הממשלה? הרי על פי תוצאות הבחירות, מלאכת ההקמה הייתה אמורה להיות די קלה. אבל הדרמה אינה משקפת משהו חדש, אלא מהווה מיקרוקוסמוס של המציאות: שתי בעיות קשות, שמרוב ספינים ומניפולציות אנחנו אפילו לא מתקרבים לפתור זו תקופה ארוכה.

הבעיה הראשונה היא חוק הגיוס. שם קוד בן שתי מילים, שלהוציא פוליטיקאים ערמומיים, ספק אם קיים אדם אחד שמבין את הסתעפויותיו ומלוא משמעותו. יש הטוענים שעצם הדיון סביב החוק הוא בלוף אחד גדול, כי מאחורי מילים כמו ״יעדים״ לעומת ״מכסות״, לדוגמה, מסתתרת אמת משורשרת שמשמעותה הפשוטה היא האפשרות להמשיך למשוך זמן ולא לגייס בני ישיבות. 
 

אז הנה תמצית המנהלים של חוק הגיוס: מימי קום המדינה השתרשה הנורמה שמי שתורתו אומנותו אינו חייב בגיוס. על הנורמה הזו נערמו תלי תלים של משפטיזציה מניפולטיבית במשך 70 שנה, ולכן עד היום אין פתרון. יותר מזה, חוק שאמור היה לגרום לחרדים רבים יותר להתגייס, לא רק שלא הגדיל משמעותית את שיעור התגייסותם, אלא מנע מהם לעבוד כדי שחלילה לא יעלה החשד שהם יוצאים מדי פעם מהישיבה. החברה הישראלית יצאה קירחת מכאן ומכאן: אין גיוס חרדים, וכדי לשמר את המצב ולסלול את דרכם לישיבות, גם אין לימודי ליבה, ולכן גם אין התקדמות מספקת עם הנוסחה הפשוטה שלפיה צריך לעבוד לשם הפרנסה. 
 

השוויון בנטל הוא כישלון חרוץ שנמשך כבר כמה עשורים, כל פעם בשם אחר. מדי תקופה מוכרים את השקר הזה לציבור, למרות שתוקפו פג כבר מזמן. המציאות שהשתרשה בארץ ישראל היא שחרדים אינם מתגייסים, נקודה. המציאות הזו מתקיימת גם אם בג״ץ יקבע שזה לא חוקתי, ואולי בכלל עדיף ככה, כי צה״ל מתקשה לשאת את שילוב החרדים בחברה הישראלית על גבו. הגיע הזמן להכיר בכך שהרעיון לגייס חרדים היה נחמד, אבל הוא לא עבד.

 אביגדור ליברמן. צילום: מרק ישראל סלם אביגדור ליברמן. צילום: מרק ישראל סלם

 

קשה להיות חילוני ולא להעריך את ניסיונו של ליברמן לשבור סוף־סוף את הפרדיגמה הזו, ומצד שני, אולי כדאי לחשוב על פתרון נכון יותר עבור החברה הישראלית. אם זה בסדר שערבים לא יתגייסו לצה״ל, זה בסדר שגם חרדים לא יתגייסו. אפשר ליצור שוויון בנטל בצורות אחרות, כמו חובת התנדבות בין אם בצבא ובין אם במסגרות אחרות, ולצדה תהליך של שילוב האוכלוסייה החרדית בלימודי ליבה ובשוק העבודה. הרעה החולה האמיתית היא העובדה שהחברה החרדית היא חברה נתמכת, שגדלה בקצב כפול משאר האוכלוסייה. במקום לפתור את הבעיה ההולכת וגדלה, כמדינה אנחנו מחנכים אותה להמשיך להיות נתמכת, ומתייחסים לזה כ״מחיר הקמת הקואליציה״. 
 

ופה אנו מגיעים לבעיה השנייה: מחיר הקמת הקואליציה ההולך ועולה בשיטת הממשל הנוכחית, שמשולם לקבוצות קטנות וסחטניות על חשבון הרוב. אתמול פורסם סקר מנדטים חדש, שבמסגרתו שוב ראינו שהמפלגות הקטנות בעידן הנוכחי הולכות על סיכון של הכל־או־כלום. סיכוי טוב שלא יעברו את אחוז החסימה ויישארו בחוץ, אבל אם יעברו - אין גבול למה שיוכלו לדרוש.

כך מפלגה של חמישה מנדטים דורשת את תיקי החינוך והמשפטים כדי לערוך מהפכות על פי תפיסת עולמה הקיצונית, מפלגה אחרת של חמישה מנדטים מונעת הרכבת ממשלה, ושתי מפלגות בנות שמונה מנדטים כל אחת - דורשות מבנה שהחברה הישראלית כבר אינה יכולה לתחזק, וקוראות לזה ״סטטוס קוו״. ומה נבחרינו עושים בעניין? לא כדאי שבמקום לרכוב על הבעיות ולנצל אותן, יתחילו לתקן את המצב במהלך של שינוי שיטת הממשל, למשל? נראה שהגיע הזמן.