משה כחלון עומד לעבור את זובור חייו. כמעט שום דבר שיעשה, או יגיד, לא יכול להסביר את עוצמת הפליק־פלאק שביצע שר האוצר מול עינינו. הימים הקרובים יהיו לו קשים, כי כחלון, בניגוד לרושם הנון־שלאנטי שהוא מפזר, לוקח קשה את הביקורת. בעולם האגרוף היו מגדירים אדם שכמותו כמי ש"אין לו לסת". כלומר, לא יודע לספוג. השאלה היא אם יש לו חוט שדרה. 

מעשהו של כחלון גורם לי עצב מסוים, אבל את גזר הדין ההיסטורי עוד מוקדם לנסח. עמדו בפניו שתי ברירות: להצטרף לליכוד או להתנגד להקדמת הבחירות. אין דרך שלישית: התמודדות בבחירות חוזרות בכולנו משולה להתאבדות, בעיקר אחרי שהתעטף במרה שחורה ובאווירת ביטול עצמי מביכה.
 

לטעמי, הוא היה צריך לבחור באפשרות השנייה. להיות הילד הקטן שצועק "המלך עירום" ומצביע על טירוף המערכות שאליו סוחף את המדינה בנימין נתניהו. בלי ארבע האצבעות של כולנו, היה נתניהו מתקשה להעביר את הקדמת הבחירות. אמירה כזו של כחלון הייתה מייצרת, אולי, סחף גם בספסלים האחוריים של מפלגת השלטון, ואולי במקומות אחרים. הוא היה מציל אותנו מהאירוע המיותר הזה, ומאפשר לנשיא המדינה להטיל את הרכבת הממשלה על חבר כנסת אחר משורות הליכוד.
 

אבל כחלון בחר את האפשרות הראשונה. הוא העדיף להתפוגג לתוך הליכוד, מאשר להיעלם בבחירות. הוא מקווה שהכאוס הישראלי יבלע את החרפה הזו שהוא ממיט על עצמו, ובעוד שבוע־שבועיים, חודש־חודשיים, מקסימום שנה־שנתיים, ישכחו לו את זה. מה יש, גם צחי הנגבי ערק לקדימה וחזר. מה קרה? 

הוא טועה. המהלך שלו הוא מסוג המהלכים שלא שוכחים. כחלון היה הצוק האיתן שעמד על משמר הדמוקרטיה בארבע השנים החולפות. זו אינה קלישאה.

הוא זה שמנע הסתערות מוקדמת על מוסדותיה של המדינה, על ערכיה, על בית המשפט העליון ומטרות מסומנות נוספות של הימין הקיצוני. עכשיו, אחרי שחזרתו לליכוד אושרה, נשאלת שאלה אחת ברורה: האם, באותה הזדמנות, הוא גם מזדכה על עמוד השדרה הערכי שלו? האם הוא מאפסן את ההולוגרמה של מנחם בגין במחסן הגרוטאות?
 

כי יש אפשרות נוספת: כחלון יכול להגיד את הדברים הבאים: אני ליכודניק, נולדתי בליכוד ואני שב אליו. אני בגיניסט, בית"רי, איש ההדר והדמוקרטיה. אני לא ארים את ידי בעד הרס בית המשפט העליון. רוצים פסקת התגברות? בבקשה. ניכנס להידברות עם המוסדות האחרים, נקיים דיון, ונצביע על פסקת התגברות שפויה, מאוזנת, ברוח הצעותיהם של בני בגין או גדעון סער. פסקת התגברות שלא תפגע בזכות העמידה של העותרים לבג"ץ, לא תיגע בביקורת על החלטות מנהליות, ותצריך לפחות 65 תומכים בהתגברות החלטת הכנסת על בג"ץ. תודה, ושלום.
 

אם יחליט כחלון שהוא אומנם חוזר לליכוד, אבל עושה את זה עם עמוד השדרה הערכי שלו ועם המצפון הז'בוטינסקאי שאמור להיות לו ולכל חברי התנועה הזו, תיחשב חזרתו לליכוד כמהלך לגיטימי של מי שמנסה לשמור על חיותו הפוליטית. אם יתייצב, יחד עם שלושת ח"כיו, לשירות הוד מלכותה ויתגייס למשימת שריפת המועדון של כולנו לשם מילוטו של הנאשם מדין, יהפוך בן לילה למי שהמיט חרפה על עצמו ועל מעשיו, אנדרטה חיה, בועטת ויורקת של האופורטוניזם בשיאו. הכדור אצלך, משה.