האם אלמו הוא מבצר אמיתי שבו נערך קרב גבורה בין טקסס למקסיקו? האם דייווי קרוקט וג'ים בואי הם אגדת עם או אנשים בשר ודם? הדו–קרב באו־קיי קוראל היה או לא היה? ווייאט, וירג'יל ומורגן ארפ ודוק האלידיי שלפו וירו שם? האם עבריין בשם ג'סי ג'יימס אכן נורה בגבו? האם פט גארט הרג את בילי הנער בסרט או בחיים? ומה בעניינם של באפלו ביל קודי, אנני אוקלי, השופט רוי בין, ג'ון ווסלי הרדין, בט מסטרסון וג'ורג' ארמסטרונג קסטר? ומעידן מאוחר יותר, מאשין גאן קלי, פריטי בוי פלויד, קלייד בארו, ג'ון דילינג'ר, מא ברקר, מלווין פרוויס, שריף ביופרד פאסר ובילי ג'ק?

רשימה ססגונית ולא אחידה אך קושיה היסטורית ראויה. הללו, אם היו, הם יוסף טרומפלדור, אלכסנדר זייד, אבשלום פיינברג ושרה אהרונסון האמריקאים, והם הונצחו באין ספור ספרים, סרטים וסדרות טלוויזיה. לארי ("יונה בודדה") מקמרטרי לבדו עשה עליהם קריירה והון עתק. את וודרו קול ואוגוסטוס מקריי הוא המציא.

בתצ"א טרם פענוח ובמבט כללי בלבד, מותר להספיד את המערבון, אולי הז'אנר האמריקאי התקף והמשפיע ביותר. ברקע נשמע בכיין של המקוננות. המערבון איבד את אחיזתו בטלוויזיה חוץ מכיסי התנגדות מעטים והופעות אורח מזדמנות ומרווחות היטב. מהקולנוע הוא הודח כמעט לחלוטין. יותר מאשר עושים היום סרטים על בוקרים, עושים סרטים על סוסים ורוכביהם, שעל חלקם אחראי רוברט רדפורד בקרב המאסף שלו. התפוקה המעטה של מערבונים זורמת ישירות לווידיאו, VOD ו–DVD, וחלק ניכר מהזמן ניתן למצוא בהם את פיטר פונדה, למי שתהה מה עלה בגורלו במלאת 50 ל"איזי ריידר"; את סם שפרד לפני מותו; לאחרונה גם את כריסטיאן בייל, דונלד וקיפר סאתרלנד, כריסטיאן סלייטר, ג'ון קיוזאק, טומי לי ג'ונס כשהוא משועמם, ביל פולמן המבקש להתנחל בתודעה כוולטר ברנן חדש, ביל פקסטון לפני מותו וכוכבים סקנדינביים שמנסים להחליף את מערבוני הספגטי בסמרגוסבורד.

קווין קוסטנר וטיילור שרידן מנהלים בסדרה "Yellowstone" "דאלאס" מודרנית. זה נחמד לבולמוס של חג, אבל לא "יונה בודדה". המרתקים יותר הם מערבונים קשוחים עם נשים בתפקידים ראשיים. נטלי פורטמן עשתה אחד. גם דמי מור וקייט בלאנשט. אין יפה יותר מאישה עם קת של ווינצ'סטר בשקע הכתף.

***

ב–31 במאי, יום שישי, ישודר ב–HBO פלא בריאה משונה, "Deadwood: The Movie" שמו. סדרה בשם "Deadwood" שודרה ב–HBO בין השנים 2004–2006, ולטעמי היא נכללת ברשימת עשר סדרות הטלוויזיה הגדולות של כל הזמנים, תלויה בניבים חדים וצהובים מישבנו של טוני סופרנו. באמצע קשת סיפורית בסוף העונה השלישית, החליטה HBO לבטל את "דדווד". מאותן עוויתות בלתי רצוניות בענף, הנעות מהיקף צפייה לא מספק לגחמות ניהול ומאבקי כוח. מופתע מכולם היה יוצר הסדרה והתסריטאי הראשי שלה דיוויד מילץ'. בעיקר משום שאינך מתנהל בקפריזיות מול מי שהיה הרוח החיה של "בלוז לכחולי המדים" ונשא על כתפיו את "שוטרים בכחול", שתי סדרות המשטרה הדפיניטיביות של ימינו.

לקרוא למילץ' פורץ דרך טלוויזיוני זה כמו לכנות את בן–גוריון "מי שרקד בכיכר עם הקמת המדינה". יחד עם סטיבן בוצ'קו (שמת בשנה שעברה), שהזמין את מילץ' לעבוד איתו, רמסו השניים את חוקי הטאבו בברודקסט, הכניסו מילים גסות, עירום חזותי ועלילות מעלות אדים. יחד הם חלשו על הטלוויזיה האמריקאית של שנות ה–80 וה–90.

מילץ' היה האינטלקטואל רב–המלל; איש אקדמיה בעברו שרוברט פן וורן, המשורר הגדול היה המנטור שלו בייל, ושבקיאותו בכתביהם של פוקנר, המינגוויי, הות'ורן, מלוויל, טוויין וג'יימס, השחיזה את הדיאלוגים שלו לתערים חדים בפי השחקנים הנכונים. היה זה אך טבעי שבטיסת הסולו שלו בחר מילץ' לכרות את העורק העשיר של אתוס המערב ובילה שנתיים בתחקיר העיירה דדווד, דקוטה הדרומית, הביצה האפלה של עידן "הבהלה לזהב". משכנם של בוקרים נטולי הדר, קשי יום, מלוכלכי פה ומבוססים בבוץ עמוק ברחוב הראשי: "מטר של בוץ, 20 ס"מ של שתן וצואה ועשרה ס"מ של זבל רב–תחומי".

מילץ' הוא מי ששם בפיו של אל סוורינג'ן (איאן מקשיין) - אולי הפושע המבחיל ביותר שבחזהו פועם לב חומל - מונולוגים מעלפים שנעו משייקספיר בגדולתו עד אחרון הנואפים. זה סוורינג'ן המגלה התחשבות נדירה בזונה המוצצת לו: "את לא חייבת לבלוע", הוא אומר לה, "את יכולה לירוק". לעתים רחוקות מקבל הצופה טלוויזיה מהממת בין העיניים (אגלה איפוק נדיר ולא אתייחס ל"משחקי הכס" או כפי שאני קורא להם). "דדווד" הלמה כמקבת. איפה עוד יכול היה כורה זהב מאוכזב לומר: "יכול להיות שדפקתי את חיי דק יותר מצואה שדרכו עליה, אבל אני ניצב בפניכם ללא כל חוב לאף בן אנוש מוצץ זין, עובד את חלקת הזהב שלי ולא את ממשלת ארצות הברית, ואף אינדיאני מזוין או כל אחד משמוטי הזין המוצצים המתחפשים לכורי זהב לא יעז לנסות לעצור אותי".

מוקף בעשרה תסריטאים לפחות, שכב מילץ' מול לפטופ פתוח בחדר הכתיבה שלו בלי לגעת בו והכתיב את התסריט לאנשיו, לרוב יום לפני הצילומים. טריקת הסדרה על אצבעותיו הייתה תחילת מזלו הרע המתמשך של מילץ', אבל HBO הבטיחה לו סיום הולם עם שני סרטים עתידיים. נגזר עלינו להסתפק בסרט אחד בלבד, 110 דקות, בהשתתפות הצוות המקורי חוץ ממי שמתו. זה קרה מהר יותר מ"ניוארק", סרט הסופרנוס שישודר בשנה הבאה. על פניו, יש למילץ' פחות זמן מאשר לדיוויד צ'ייס.

בעברו היה דיוויד מילץ' מהמר כפייתי, מכור למשככי כאבים (ויקודין) ונרקומן (הרואין). נשותיהם של מכורים נמלטות בדרך כלל על נפשן, אבל ריטה סטרן נשארה לצדו וגם ניהלה את התביעה נגד רואי החשבון של מילץ' שגנבו ממנו 17 מיליון דולר. גם ילדיו נותרו על כנם. בני הזוג מילץ' מכרו את הרכוש שהיה ברשותם, כולל נדל"ן יוקרתי, ועברו להתגורר בשכירות בבית צנוע בסנטה מוניקה. למרות נעילתה הצורבת של "דדווד", נחשב מילץ' ילד הפלא של HBO, שנתנה לו להתנהל על פי הכרתו.

מילץ' יצר את "ג'ון מסינסינטי", סדרה תמוהה על גולשי גלים ששרדה עונה אחת, ואת "מזל", סדרה על מהמרי סוסים עם דסטין הופמן, ניק נולטי ודניס פרינה, שנגדעה בדמי ימיה, אחרי שסוסים רבים מדי מתו במהלך הצילומים. סוסים עדיין מתים במסלולי המרוצים, אבל מילץ' נותר עם פיילוטים כתובים ולא מופקים על הנייר, שמועות על שיתוף פעולה עם ניק פיצולטו בעונה השלישית של "True Detective" (בה הוא חתום במשותף על הפרק הרביעי) ואבחנה רפואית מרסקת של אלצהיימר.

אלצהיימר יכול להגיע ללא הודעה מוקדמת. היסטוריה של התמכרות וסמים תומכת לחלוטין. מילץ' החל לשכוח סדר פעולות אלמנטרי. לא מצא את ביתו. הציג את התסמינים האופייניים למי שזיכרונם מתחיל להתערבל. סריקות מוח ובדיקות רפואיות הציגו סימוכין לחשד: אחד המוחות הפוריים והמבריקים בטלוויזיה האמריקאית החל מתקתק לאחור נגד הנצח ובסד מעיק של זמן אוזל. אחרי שתי סדרות שהוצאו להורג בסד"כ קצר ופרויקטים לא ממומשים על הנייר, דרש מילץ' מ–HBO את פירעון החוב ויצא להפיק את "דדווד: הסרט" שישודר הערב.

השנה היא 1889. דקוטה הדרומית ודקוטה הצפונית הופכות למדינות באיחוד. אל סוורינג'ן מנהל עדיין את הבר ובית הזונות Gem. סת' בולוק (טימותי אוליפנט אחרי שבע עונות מאלפות כמרשל ריילן גיוונס ביהלום "Justified") עדיין עצבני ואלים. טריקסי (פאולה מלקומסון על שובל תהילתה ב"ריי דונובן") עדיין בדדווד. וסנאטור הרסט (ג'רלד מקרייני) חוזר כדי לסגור חשבון מדמם ופתוח עם התושבים שגירשו אותו.

קשה היה לזהות שמחה בראיונות שהעניק מילץ' לקראת שידור הסרט. קשה היה גם לזהות רחמים עצמיים. מילץ' ורעייתו יודעים לאן מובילה הדרך, והוא מנצל את הזמן שנותר לו טרם שמוחו יבגוד בו, כדי לכתוב אוטוביוגרפיה וסקיצות לפרויקטים. זה האיש שלפני 30 שנה לקח אותו אחד מקרובי משפחתו לביקור אצל המאפיונר מאיר לנסקי במיאמי, בתקווה שלנסקי יהיה מוכן לשתף פעולה ולפתוח את סגור לבו. זה לא קרה, וכמו שמילץ' אמר, "לנסקי לא היה אומר לך ביושר מה השעה". אלצהיימר היא מחלה שנתיבה ומהירות התקדמותה תלויים בחולה. מילץ' מפוכח דיו לדעת שבסופה הוא יהיה סיעודי ומוחו כבוי. מוח שעל הסתלקו כדאי להצטער כבר עכשיו.

***

לפני הכל היה "Deadwood" ספר מאת פיט דקסטר, שקראתי לפני 25 שנה. אותם ימים היה לי קצת קרדיט כמליץ היושר של "יונה בודדה", שהוצאת מודן תרגמה לעברית. אבל "דדווד" נחשב גשר אחד רחוק מדי. מאז קניתי עותק לכל אהובי וחיכיתי למישהו עם החזון של מילץ'. בדרך שכנעתי את "מעריב" לשלוח אותי לדדווד, דקוטה הדרומית, שם נאמר על קווין קוסטנר, ההוא עם נוצות במוחו, שרכש נתחים גדולים מהגבעות השחורות של דקוטה במטרה להקים בהן דיסנילנד מערבוני בשם דאנבר.

לדדווד הגענו בלב החורף, אחרי שבכל שדה תעופה ובמטוסים, שהלכו ונעשו קטנים יותר חיכינו עד שאנשי צוות הקרקע הסירו את הקרח מהכנפיים. שהינו בבית המלון של קוסטנר. אכלנו סטייקים מדממים של באפלו. בוססנו בשלג ברחוב הראשי וסרנו לבית הקברות הישן על הגבעה לחלוק כבוד למתים.

וויילד ביל היקוק נורה בגבו ב"סלון מס' 10" בדדווד כשהוא מחזיק בידו קלפים בעת משחק פוקר. נאמר עליו שהרג מאה איש בחייו. שמו היה ג'יימס בטלר היקוק, ובערוב ימיו (37) היה כמעט עיוור וסבל מקריסת כליות. מה שמסביר את הפרקים ב"דדווד" שבהם מנסה סוורינג'ן "להעביר" אבן כליות הגורמת לו כאבי תופת או שייאלץ לעבור תחת האזמל בידו של דוק קוקרן (בראד דוריף), ומעדיף לפרוץ את החסימה תוך כדי צעקות המעירות את כל עובדיו בחוויה שאותה הוא מתאר כלידה קשה. שמו של היקוק נקשר רומנטית בשמה של קלמיטי ג'יין, שעבדה כאחות, כזונה וככורה ופיתחה מיומנות כאקדוחנית. לטענתה כי הייתה אלמנתו החוקית של וויילד ביל אין הוכחה.

אחרי טיפוס מאומץ בשלג העמוק הגענו ל"גבעת המגפיים", כך קראו במערב הישן לבתי קברות, ומצאנו את קברו הצנוע והנעול של היקוק. שלט העץ המקורי נגנב פולחנית, ופעם בשנה נאלצים פרנסי העיירה להציב שלט חדש במקומו כשהם משחזרים במדויק את הניסוח המקורי: "כאן קבור ג'יימס בטלר היקוק שנורה בידי המתנקש ג'ק מק'קול ב–2 באוגוסט 1876. ידידי, נשוב ונתראה בשדות הציד השמחים ולא ניפרד עוד לעולם". שלושה מטרים מאחורי קברו של היקוק נמצא קברה של קלמיטי ג'יין, שמתה כ–20 שנה אחרי מות אהובה והתעקשה להיקבר לידו. איפה שהוא בבית יש צילומים שלי בדדווד, מרכין ראש מעל הקבר. לא בא לי לחפש אותם, וממש לא אכפת לי אם הקורא מאמין לי או לא.

לא רק המיתות האלימות, השילוב בין דמויות מיתיות מהמערב ודמויות פיקטיביות, איכות ההפקה הגבוהה, העלילה הסוחפת, הכתיבה השנונה, הספרותית והמזוהמת, השניות המוסרית, הצגת "הבהלה לזהב" במלוא תאוות הבצע החולנית שלה, הרבדים הנרטיביים השזורים כשמיכה אינדיאנית, הדיאלוג החכם, השפה האותנטית, הליהוק המושלם, האלימות הבוטה, הגישה היעילה לסקס והצגת כור ההיתוך האמריקאי ברגעי רתיחתו, הם שהפכו את "דדווד" להרגל צפייה מרגש; אלא גם זרימתה הקולחת של סדרה שהתעלמה מתקינות פוליטית, שהשמידה במהלך עידן ארוך מדי את היצירתיות האמריקאית והציבה במקומה בבואה שקרית ומעוותת מציאות שהייתה נתונה למשיסת כוחות השוק ולקונצרנים הכלכליים השולטים בתעשיית הבידור.

"דדווד" בזה למוסכמות טלוויזיוניות ותרבותיות רבות כל כך בהיצמדותה העיקשת לאמת ההיסטורית, שהיא הצליחה לפלס את דרכה - כמו "הסופרנוס" ואולי יותר - אל לב המאפליה הפועם בחזה המציאות פורעת החוק והנפשעת שהיא החוויה האמריקאית כפי מסירתה. בעוד "הסופרנוס" נפלה על הצופה כרעם ביום בהיר כאשר עימתה אותו עם אלימותה הבוטה, שפתה הציורית ושחיתות המידות של המאפיה ופרצה את מחסום הקול של העשייה הטלוויזיונית, חלפה "דדווד" דרך החור שפרצה "הסופרנוס", הרחיבה אותו, פרמה את שאריות המהוגנות וחדלה להתחשב באופן טוטאלי במה שיחשבו ויגידו הצופים.

באחד הראיונות איתו אמר מילץ' שאף פעם לא האמין שמילותיו של פול סיימון "Hello darkness, my old friend", יהפכו למנטרה קיומית שלו, אבל זה מה שקרה לו במפגש עם המחלה. "זו הצטברות של עלבונות", אמר מילץ'. "בנוסף למה שקורה לך בשל השינויים הפיזיולוגיים, יש שינוי מהותי של הנפש. אתה מתעורר כל בוקר עם אינוונטר של היכן אתה היום, מה אתה מסוגל לעשות ומה אתה יכול לעשות".

כמו שאומר סוורינג'ן לזונה חדשה אחרי שטריקסי עזבה אותו לטובת גבר אחר: "אני רואה מה מוטל לפני ואינני עושה עצמי כאילו זה משהו אחר. זיינתי אותה וכעת אזיין אותך, אם לא תרגיזי אותי ותפתחי את הלוע שלך בזמן הלא נכון. הזמן היחיד שבו מותר לך לפתוח את הפה, הוא כדי שאוכל להכניס לתוכו את הזין שלי. חוץ מזה, תסתמי את הפה".