אחרי שניערנו את הראש מהתדהמה, צריך לעכל תובנות ולהסיק מסקנות. קודם כל, בניגוד לתחושת החמיצות, למה שמכונה מחנה הימין יש רק להרוויח מבחירות חדשות. הוא איבד כ־7 מנדטים בסיבוב האחרון, וצ'אנס נוסף יכול רק להועיל. שלא לדבר על הדחייה הנלווית בתוכנית טראמפ, שגם היא לטובה. 

אבל דווקא מצביעי הליכוד קיבלו ביום רביעי תזכורת מטלטלת לגבי הקווים האדומים של ראש המפלגה הנערץ שלהם. אבי הימין החזק, זה שכבר הכתיר את אביגדור ליברמן כאיש שמאל, התחנן בפני אבי גבאי, עמיר פרץ, שלי יחימוביץ' וסתיו שפיר לתת להם הכל תמורת שלטון. לא רק שטיח מקיר לקיר של שרים, לא רק ויתור על התוכניות לתיקון הדמוקרטיה הישראלית; אלא גם ביטחון ואוצר בידי מפלגה שהיא אנטיתיזה אידיאולוגית לליכוד. לא שמישהו צריך להיות מופתע מהאיש שחבר לאהוד ברק ב־2009 והכניס את ציפי לבני ראשונה לקואליציה ב־2013. אבל למי ששכח - נתניהו סיפק תזכורת טרייה.
 

תוסיפו לכך את הסירוב של ראש הממשלה לרוב הדרישות האלמנטריות של הבית היהודי בתחום ההתיישבות ובלימת ההשתלטות של הרשות הפלסטינית. מה זה אומר לגבי הכוונות שלו לקראת תוכנית טראמפ, תסיקו לבד. 
 

דווקא על הרקע הזה הגיעה השבוע הצייתנות של חברי הליכוד לשיאים חדשים. רוקדים בדיוק על פי דף המסרים של לשכת ראש הממשלה, ללא שיקול דעת עצמי, ללא עמוד שדרה. אף שברור שלו אדם אחר היה עומד בראש הליכוד, הכל היה נראה אחרת. 
 

מנגד, דווקא בשבוע האחרון נחשפו הצבעים האמיתיים של המפלגה שצבעה את עצמה בכחול לבן. בעוד זו מנסה לשכנע אותנו שהיא לא שמאל ולא ימין, באה העצרת שכינסה במוצאי שבת, והבהירה שמדובר בקואליציית איימן עודה. עודה, שלא נתבלבל, הוא אויב של מדינת ישראל הציונית. הוא ודומיו - מרבית הפוליטיקאים של הציבור הערבי. ומי שכולל את עודה ברשימת הנואמים שלו, מי שרואה אותו כפרטנר לגיטימי, הוא אכן לא אלטרנטיבה להובלת המפעל הציוני.  
 

בכלל, אנחנו נמשיך להיות שבויים בידי החרדים, נתונים למשאים ומתנים קואליציוניים הזויים, כל עוד השמאל הציוני ומנהיגיו לא יזנחו את ההזיה הפלסטינית ולא יפנו כתף קרה לכל מי שאינו ציוני. החיבור לאיימן עודה מבשר דווקא את הכיוון ההפוך.
 

מה הניע את אביגדור ליברמן בימים האחרונים עדיין לא ברור. איש הרי לא יכול להאשים את האיש הזה בעקביות אידיאולוגית, וברור שההתעקשות על חוק הגיוס לא הייתה מגייסת ולו חרדי אחד. מדובר, למעשה, בחוק אי־הגיוס שהקרב עליו היה סימבולי בלבד, גם מצד הרבי מגור. 
 

אבל מתברר שדווקא הסימבוליקה הזו נוגעת בעצב דרמטי בחברה הישראלית. במהלך השבוע שמעתי כמה מצביעי ימין ששקלו להצביע לראשונה לליברמן בגלל העמדה התוקפנית שהציג מול החרדים. הם יודעים שמדובר באדם שהבטיח לחסל את הנייה בתוך 48 שעות ולא עשה כלום כשר ביטחון, אבל הוא נגע בזעם הכבוש נגד התנהגות החרדים, לצד תסכול עמוק מהאופן שבו המערכת הפוליטית שבויה בידיהם. דווקא הקרב הסימבולי נתפס בעיני רבים כחשוב בפני עצמו. 
 

מעניין, אגב, שבלשכת נתניהו לא העלו על דעתם לצאת במסע השמצות והתקפות נגד יעקב ליצמן, הרבי שלו והמפלגות החרדיות בכלל, שגם מבחינתם מדובר בהתעקשות חסרת משמעות. הנה עוד דוגמה להתקפלות האוטומטית של ראש הממשלה ומפלגתו בפני הקווים האדומים החרדיים, שמרתיחה אזרחים רבים, גם מהימין. קשה לתפוס איך הוסגר כוח פוליטי אדיר כל כך לידיים של מיעוט מתבדל, שחלק ניכר ממנו מתפרנס מאיתנו ומוגן על ידינו, בלי לתרום את חלקו. 
 

אם כי אסור לשכוח, מי שאשם בעובדה שישורון החרדי שמן ובועט הוא קודם כל השמאל הישראלי, זה שהצהיר כי בשביל "שלום" עם הפלסטינים אפשר גם ללבוש שטריימל ולחבר את כל תקציב המדינה לישיבות ולאברכים. עכשיו נראה שהרוח הגבית שקיבל ליברמן השבוע קשורה ישירות למיאוס מהאקסיומות הבלתי סימפטיות שהשתרשו בדור האחרון בפוליטיקה מול החרדים.

ליצמן. מי שאשם שישורון החרדי שמן ובועט הוא קודם כל השמאל. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

 

שווי שימוש

לפני כשבוע סתם בית המשפט העליון את הגולל על האפשרות להחדיר היגיון וצדק לאחד משדות הגזל הנצחיים של מדינת ישראל. ההכרעה השיפוטית ניתנה בסוגיה המכונה "שווי שימוש" - עוד מנגנון שבאמצעותו סוחטים אותנו במסים חסרי היגיון ופשר. בית המשפט העליון קיבל את הפרשנות של רשות המסים, שנועדה להבטיח כי מי שמעמיד רכב לרשות העובד שלו לצורכי עבודה ייענש על כך בעונשים כספיים קשים. פסק הדין לא מסתיר את העובדה שהפרשנות הזו יכולה ליצור עיוותים וחוסר צדק. אבל דווקא שופטי העליון קיבלו את הגישה שמעדיפה ודאות וגבייה נחרצת על פני מס אמת, כלומר - על פני צדק והיגיון. 
 

"שווי שימוש" הוא מס שגובה המדינה ממי שמעמיד לרשות העובד שלו כלי רכב לצורכי עבודה. החוק קובע שהעובד שואב הנאה מהרכב הזה, כי הוא יכול לעשות בו שימוש גם לצרכים פרטיים. לכן נקבעה נוסחה שרירותית של מיסוי שכנגדה נוהל המאבק.
 

עצם הרעיון של שווי שימוש אינו פסול. אם עובד מקבל מהמעביד שלו הטבה, אכן הגיוני למסות אותה בצורה סבירה. אבל שלטונות המס הלכו הרבה יותר רחוק. בפני בתי המשפט הובאו מקרים של עובדים שמקבלים טנדר לצורכי עבודה, שבאמצעותו הם מבצעים את עבודתם. ברור שאחרי יום העבודה ובסוף השבוע הטנדר משמש גם לנסיעות פרטיות, לכן התבקש למסות רק את השימוש הפרטי ולא את השימוש לעבודה. רשות המסים סירבה בכל תוקף לעשות כל הבחנה ומיסתה את כל ערך הרכב, כאילו משתמשים בו באופן פרטי טהור. ניסיונות לשכנע להשתמש בתוכנה שתבחין בין הנסיעות העסקיות לפרטיות, כשל. השלטונות מסרבים להכיר בתוכנות שנמצאות בשוק, כל עוד הן לא פועלות לטובתם.
 

אבל כאן לא נגמר האבסורד. פקידי המדינה קבעו מחיר גבוה לכל מכונית, שלא משתנה לאורך כל חייה. גם אם היא בת 10 ועשתה מיליון קילומטרים, עדיין תשלמו עליה שווי שימוש כמו על מכונית חדשה. למה? ככה.
 

התוצאה - מפח נפש, חוסר צדק וגזל. הישועה תוכל לבוא רק מכיוונה של הרשות המחוקקת, שתשרטט קו אדום ברור לגחמות הפקידים. כלומר, כן שווי שימוש, אבל רק על שימוש פרטי מובהק. בכנסת האחרונה איימו חברי כנסת על רשות המסים בשינוי החוק, אם זו לא תתגמש ותיישם נוסחה הגיונית. גובי המס צפצפו על המחוקקים ודחפו להכרעה בבית המשפט. אבל עכשיו, דווקא הכנסת חייבת לשים קץ לגזל שווי השימוש.
            

אגב, אין ספק שגם אם ישונה החוק יבואו הפקידים ויצביעו על החור בתקציב, כתוצאה מירידה בגביית המס. העמדה הזו נבזית במיוחד, כיוון שחור בתקציב אינו מצדיק שוד אזרחים. אבל אכן הגיע הזמן לשנות מהיסוד את צורכי התקציב, כדי שניתן יהיה להפסיק לגבות מסים לא צודקים ואנטי־פרודוקטיביים, ויש לנו הרבה משני הזנים הללו. וכדי לכסות את החורים העתידיים בתקציב צריך לוודא שלא ניאלץ לתמוך באוכלוסיות פרזיטיות, בעדים סחטניים ובמבנה משק מעוות.

tguvot@maariv.co.il