בנימין נתניהו כבר קבע את הטון של מערכת הבחירות החדשה. אחרי שביצע המתת חסד אכזרית ומהירה של הכנסת ה־21, בלי שיהוי ושיקול החל במתקפה חזיתית ממוקדת ואישית נגד אביגדור ליברמן. הוא אשם, קבע נתניהו, הוא מנע את הקמת הממשלה. ומיד הוסיף מסקנה נחרצת: ליברמן הוא שמאל, כי הוא הפיל ממשלת ימין. המסר היה אלים, מלוכלך ובוטה, וחלחל מהר מאוד למטה.



כמה רגעים אחרי שנתניהו סיים את דבריו, שמענו את כל שרי הליכוד מדקלמים את הפתוות נגד ליברמן. מיקי זוהר הרשה לעצמו לחשוף שכל ההצעות שהוגשו למפלגת העבודה היו שקריות ונועדו לייצר ספין ולחץ על ישראל ביתנו. בצלאל סמוטריץ' קבע שליברמן, שבגד במחנה הימין, הוא אדם שלא עשה כלום בחייו. והבן יקיר לי יאיר צייץ "סקופ" שב־2009 ליברמן דרש מאבא שלו שימנה את יהודה וינשטיין ליועץ המשפטי לממשלה כדי שיסגור את התיקים נגדו. כמה שעות אחר כך וינשטיין הכחיש את דבר ההבל. בתגובה אנשי ליברמן יעצו למטה הליכוד למנות פסיכיאטר מומחה, ואנשי נתניהו ניסו לכבות את הדליקה באמצעות הבהרה שיאיר היה תלמיד תיכון באותה תקופה והוא מתבסס על דיווחי התקשורת. 
 
זה היה רק הפתיח, כי יריב לוין האשים את ליברמן בכך שהוא היה חמדן בתיקים ועקשן במכוון. ליברמן מיהר להחזיר ללוין וכינה אותו שקרן, וכולנו נצמדנו למחול הקללות, כי הוא יצרי, מרתק ומגעיל - בדיוק כמו שאנחנו אוהבים. 
 

זה יהיה הפסקול של מערכת הבחירות השנייה השנה, והוא ככל הנראה יאטום את אוזנינו ויקהה את מוחנו ויסחף את חושינו. אף על פי שבשלב הזה אנחנו צריכים לעצור ולהציב דרישות בכמה עניינים קטנים. כציבור אנחנו צריכים לדרוש מהנבחרים שלנו לשנות כיוון. אנחנו צריכים לומר להם: בגדתם באמון שלנו, לקחתם את ההכרעה שלנו בקלפי וזרקתם אותה לפח, מעלתם בדיל שלפיו אנחנו בוחרים ואתם מרכיבים ממשלה. ולכן, אם אתם רוצים לזכות באמון שלנו מחדש, יש לנו כמה תנאים. 
 
התנאי הראשון הוא חוק הגיוס, הכשל הפוליטי הנקודתי. עלינו לדרוש מהפוליטיקאים לבוא עם תוכנית. מהלך כולל שבו יש תשובה לבעיה, לא רק ססמאות. הבעיה היא שאין שוויון בנטל. החרדים, שמספרם הולך וגדל ושייצוגם בכנסת הולך ומתרחב, לא יכולים גם לתבוע פטור גורף משירות המדינה על פי חוק, גם לקבל הטבות וגם להיות שותפים בקבלת ההחלטות. 
 
לא יכול להיות ששרים חרדיים ישבו בקבינט או בממשלה וייתנו קולם בעד מלחמה עם איראן, כיבוש עזה או עוד מערכה שמסכנת חיילים, בעוד שרוב המצביעים שלהם לא נותנים כתף וההימור המדיני שלהם נוגע רק בחייהם של אלה שאותם הם לא מייצגים. 
 
היעד הראשון והמרכזי צריך להיות שילוב של יותר חרדים בשוק העבודה, שיהיו יצרניים יותר ונתמכים פחות ויוכלו לחיות בכבוד וגם לשלם מסים. היעד השני הוא שוויון בנטל. הוא לא חייב להתחיל ולהיגמר בגיוס לצבא. אם צה"ל הוא הבעיה, אז בבקשה, קדמו תוכנית חלופית: שירות קהילתי בבתי חולים, במשטרה, במכבי האש, בשירותי הרווחה. כולם חייבים לתת משהו. צרו מסלול חלופי לשירות צבאי. 
 
במקביל יש לתגמל את המשרתים בצבא כדי לאזן את אי־השוויון. צריך שזה ייעשה בהידברות, בהסכמה, בהבנה. זהו האתגר הגדול עבור שני הכוחות החילוניים הכלל־ישראליים: הליכוד וכחול לבן. ואתגר גם עבור החרדים עצמם. אתם לא רוצים לשרת? בסדר גמור. מה אתם מציעים, חוץ מפטור גורף לכל לומד?

נתניהו עם אסתר חיות וחנן מלצר. תמונה מתעתעת. צילום: לשכת ראש הממשלה

 
לבצר את הדמוקרטיה 


הנושא השני שדורש טיפול שונה הוא האיזון בין הרשויות והקריאות לשינוי מערכת המשפט. לגיטימי לבקר את ההתנהלות הקיימת, אבל לא לגיטימי לנגח, לתקוף ולהוביל מהלכים משני מציאות רק מתוקף הכוח הפוליטי הנקודתי. התמונה של נתניהו עם בכירי העליון, השופטים המכובדים אסתר חיות וחנן מלצר מתעתעת. היא אפשרה לנתניהו להראות שהוא רוצה בהידברות, אבל היא גם הזדמנות להליך שונה, מכבד והדדי של דיון אמיתי בצורך לאיזון ולשינוי. זה מה שהפוליטיקאים חייבים להציג לנו בסיבוב הנוכחי.
 
התנאי לכך הוא ניתוק מוחלט מהעניין האישי של הפוליטיקאים, במיוחד של ראש הממשלה. ההצבעה הקרובה לא יכולה להיות משאל עם בשאלה אם נתניהו חף מפשע או מושחת. הוא חף מפשע, נקודה. הוא נחשד בחשדות חמורים, נקודה. אבל המקום היחיד שבו החשדות האלה אמורים להתברר הוא בבית המשפט ובהליך חוקי. 
 
שינוי המערכת לגיטימי, כל עוד הוא לא נועד לכופף את הכללים עבור אדם אחד. נטל ההוכחה הוא על הליכוד, אבל גם על המפלגות האחרות. הן צריכות להציג  את הדרישות האמיתיות כדי לבצר את הדמוקרטיה ולשפר את הקשר בין רשויות השלטון. 
 
גם בענייני ביטחון דרושה מהפכה. נמאס לשמוע את הססמאות הריקות מתוכן: לספח, להיפרד, להילחם, לעשות שלום. זה רדוד ועלוב. כולם רוצים שלום, כולם מוכנים להילחם עבור הביטחון. אנחנו מבקשים תוכניות מפורטות, חזון ויעד, מטרה ודרך, בכל אחד מהנושאים שעל הפרק: תוכנית לעזה, תוכנית לפלסטינים ביהודה ושומרון, תוכנית לעימות עתידי עם איראן ומהלכים לביצור הגבולות. 
 
כמו כן, עלינו לדרוש מהפוליטיקאים שלנו תוכנית כלכלית. נייר בסיסי שמראה מה יש ומה אין, מאיפה ייכנס ועל מה נוציא. לא חייבים ספר תקציב, אבל נייר משקיעים בסיסי נדרש. בנוסף, יש מספיק זמן להציג תוכניות מפורטות לשינוי ולשיפור בתחומי הבריאות, החינוך והרווחה. מה באמת צריך לעשות. איך יהיו יותר מיטות בבתי החולים, מה עושים עם המחסור ברופאים, איך מטפלים ברמת השירות, מה עושים כדי לצמצם את העוני. 
 
כל מה שכתבתי עד כה הוא פרטני, טרחני ומורכב. אבל אם לא נדרוש את הדברים הללו עכשיו, באופן גורף ובלי הנחות, יהיה לנו קשה להתלונן אחר כך על שיח רדוד ועל התמקדות בטפל. אפשר לסכם שמי שמבקש מאיתנו אמון חייב להוכיח אמינות. בינתיים הם הוכיחו את ההפך. כל הבטחה היא בסיס לשינוי, מכל אמירה אפשר לסגת או לעשות את ההפך בלי לשלם מחיר. 
 
אנחנו אחראים למצב הזה שבו אין תג מחיר לשקר, להונאה ולזגזוג. אנחנו יכולים לשנות את המשוואה. אנחנו צריכים להתלכד ולדרוש תשובות, תוכניות וחזון. אם לא נעשה את זה, נסתפק בעוד סיבוב של תוכנית ריאליטי יקרה שבה נדע רק מי זכה ומי הודח - כאשר ברור שהמפסידים הם רק אנחנו.