1. לפני כחודש הגיע הרמטכ"ל לשעבר רב־אלוף גדי איזנקוט לוושינגטון, וניכר שהוא נהנה משהותו שם. "אחרי חודש יש שינוי חד מהחיים שלי ב־40 השנים האחרונות, אתגר חדש, סביבה מסקרנת וגם מהנה", הוא אמר לי בשיחת טלפון ובהתכתבות בדואר אלקטרוני, בתשובה על שאלתי כיצד הוא מתאקלם במקומו החדש.

ב־15 בינואר 2019 השתחרר איזנקוט לאחר ארבעה עשורים בצה"ל. באפריל הצטרף למכון וושינגטון לחקר המזרח התיכון, שבו הוא נושא בתואר "עמית לנושאי צבא". מבין מכוני המחקר הרבים בבירת ארה"ב הוא נחשב לפרו־ישראלי מכולם. במשך עשורים הוא שימש אבן שואבת לבכירים במערכת הביטחון שעשו בו שנת שבתון במהלך שירותם או לאחריו. עמם נמנו הרמטכ"ל לשעבר משה (בוגי) יעלון, המשנה לראש המוסד רם בן ברק, ויורם כהן, לפני שמונה להיות ראש השב"כ. וזו רשימה חלקית.

ארה"ב אינה ארץ לא נודעת עבור איזנקוט. לא רק בגלל אשתו חנה, שנולדה בה והגיעה לאילת עם אביה (כשהייתה בכיתה י"א פגשה את גדי במועדון השייט. ב־1984, כשהיה בן 24, הם נישאו). הוא מכיר את ארה"ב גם משום שלמד כשנה, ב־1996־1997, בהיותו אלוף משנה, ב"וור קולג'" בעיר קרלייל בפנסילבניה. זו אקדמיה צבאית של צבא היבשה, המקבילה לבית הספר לפיקוד ומטה של צה"ל. עבודת המחקר שלו נשאה את הכותרת "ביטחון ישראל במאה ה־21: סיכונים והזדמנויות", ועסקה בהתפתחות האתגרים במזרח התיכון של אסלאם רדיקלי ואיומי טילים ורקטות. השהות בארה"ב הרחיבה את אופקיו וחשפה אותו לחשיבות השיח הציבורי בחברה דמוקרטית, ולהשפעתו על הצבא ומהלכיו.

בארבע השנים שבהן היה רמטכ"ל הזדמן לו לבקר עוד כמה פעמים בארה"ב כאורח של עמיתו, יו"ר המטות המשולבים גנרל ג'וזף דנפורד, שאף העניק לו את "אות לגיון ההצטיינות". איזנקוט הוא הרמטכ"ל ה־14 שקיבל את העיטור היוקרתי הזה.

במכון וושינגטון הוא חוקר נושאים שהעסיקו אותו בתפקיד הרמטכ"ל, "אם כי בלי האחריות הנלווית לכך". לאחרונה הוא התבשר כי שני מוסדות להשכלה גבוהה - אוניברסיטת בר־אילן והמרכז הבינתחומי - החליטו להעניק לו תוארי דוקטור לשם כבוד. "זה לא עניין של מה בכך שגולנצ'יק זוכה לכבוד כזה", ציין, וגם מבעד לאפרכסת הטלפון ניתן לשער כי על פניו עלה מן הסתם חיוך קל.

"קבלת התואר לשם כבוד היא ביטוי להערכה והוקרה לצה"ל כולו, על שנים שבהן מאזן הביטחון הלאומי השתפר מאוד בכל מדד", הדגיש, "וזאת בתקופה שצה"ל יזם פעילות רחבה לפגיעה בהתבססות האיראנית בסוריה, השמיד את המנהרות ההתקפיות של חיזבאללה ועל ידי כך סיכל את התוכנית הסודית ביותר של הארגון, שעבד עליה במשך יותר מעשור".

לרגל הענקת התארים, שלצערו ייבצר ממנו להגיע לטקסיהם, הוא הסכים להשיב על כמה שאלות. הוא מעולם לא היה איש של מילים גבוהות. שפתו "רזה", לא מתחכמת ומדויקת.

מהו לדעתך האתגר הביטחוני הגדול ביותר של ישראל בחודשים הקרובים?

"ההתמודדות בזירה הפלסטינית. הזירה הפלסטינית, בדגש על עזה, נפיצה מאוד בעת הזו. ובמקביל התאמת צה"ל לאתגרי העתיד בתוכנית הרב־שנתית (תר"ש) גדעון".


האם חזית סוריה וחיזבאללה נותרה אתגר גדול עבור ישראל, או שמא בגלל העיצומים והמצוקה הכלכלית, המעורבות האיראנית בסוריה מצטמצמת?

"לאחר 13 שנים של שקט, חיזבאללה הוא עדיין האיום המרכזי במעגל הראשון. מכאן שהאתגר הרב־זירתי מהווה אתגר גדול לצה"ל, ובראשו האיום האיראני הכפול - אפשרות חזרה לתוכנית הגרעין והמשך מאמץ התבססות ורצון להשיג הגמוניה במזרח התיכון".

ריבוי האתגרים בכמה זירות היה גם הנושא של הרצאתו הראשונה שנשא לפני כשבועיים במכון וושינגטון. לדבריו, "נושא נוסף שנמצא על סדר היום הוא כשירותו ומוכנותו של צה"ל למלחמה. בשנים האחרונות פועל הצבא בהתאם לאסטרטגיית צה"ל ועובר שינויים והתאמות לאתגרי העתיד ולכן חזר למתכונת אימונים מוגברת. מהיכרות קרובה עם מפקדי הצבא אני מאמין ומשוכנע ביכולת לנצח כל אויב ולממש את ייעוד צה"ל. אני מאמין במפקדים וברוח הלחימה בצה"ל".

איזנקוט סבור עוד כי אתגר נוסף של הצבא הוא "להקרין כוח, להרתיע ולספק חלון של שקט ויציבות לאורך זמן, ובמקביל לנצל את הזמן להגדלת היתרון האיכותי על אויבינו, בדומה לעשור השקט בין 1957 ל־1967. אני בטוח שאם נידרש להפעיל כוח, צה"ל ינצח".


מה המשמעות של הפעלת הכוח?

"להפעיל על פי צורך וסדר עדיפות, והאתגר הוא להפעיל אותו מול השחקן החזק (כוח קודס) בלי להתעלם מהשחקן החלש והמטריד, חמאס, שם התשובה והחלופות מורכבות. לאורך שנים נבנתה יכולת מרשימה שמאפשרת עליונות אסטרטגית ויכולת התמודדות ראויה לציון עם כוח קודס, חיזבאללה, דאע״ש ותפיסת הסיכול בזירה הפלסטינית. חצי הכוס הריקה היא שיש עדיין איומים ואתגרים רבים. אך צריך לראות גם את חצי הכוס המלאה. כמעט חמש שנים ללא מלחמה, כאשר צה"ל, השב"כ והמוסד פועלים במערכה בין מלחמות (מב"ם) ובביטחון השוטף (בט"ש) תוך מיצוי אינטרסים משותפים עם המדינות הסוניות המתונות".

על כמה שאלות סירב איזנקוט להתייחס בטענה כי "אלה שאלות כבדות", ובהן האם גם הוא, כמו לא מעט מחבריו לשעבר במערכת הביטחון, חושש לחוסנה של הדמוקרטיה בישראל. לדידו זו שאלה מהמגרש הפוליטי, שבו הוא אינו רוצה להימצא, לפחות לא בשלב זה. מכאן גם תשובתו לשאלה לגבי תוכניותיו לעתיד. האם יעבור לעסקים או לפוליטיקה, או שימשיך לעסוק במחקר? תשובתו לקונית: "התוכנית האישית שלי היא להמשיך במכון בחצי שנה הקרובה, לחזור לארץ ולהמשיך באתגרים חדשים".

משום שוויתר בסוף פברואר על חופשת השחרור שלו ועל התשלום הנלווה שהיה זכאי לו, ובשל הקדמת הבחירות לאפריל, לא חלה עליו עוד תקופת הצינון. הוא יכול עתה בכל רגע נתון להצטרף לפוליטיקה. אמש, בתשובה לשאלה אם חל שינוי בתוכניותיו בעקבות פיזור הכנסת, אמר: "אין שום שינוי, אני ממשיך על פי התוכנית במכון".

לעניות דעתי, איזנקוט היה אחד הרמטכ"לים הטובים ביותר של צה"ל. הוא אולי אפילו ראוי להימנות עם השלישייה הפותחת לצדם של משה דיין ויצחק רבין. אף שבתקופתו צה"ל פעל ללא הרף בפעילות מב"ם בעזה, בסוריה, ועל פי הדיווחים גם בסיני ובלבנון, הוא עשה הכל ואף הצליח לגרום לכך שפעילות זו לא תגרור את ישראל למלחמה מיותרת שאף לא אחד רצה בה.

הישגו הנוסף היה שעשה, בשם אמונתו בעקרון הממלכתיות, כל מאמץ לבלום, אם כי לא בהצלחה מלאה, את ניסיונות הימין (בעיקר) המתנחלי ורבניו לכפות על צה"ל את ערכיו. שיאו של המאבק של איזנקוט ברוח הרעה שניסתה לחדור לצבא היה כשהדף את הדרישות שלא להעמיד לדין את אלאור אזריה.

אף על פי שישראל נחשבת לחברה מיליטריסטית, ועל אף הצנחתם של קצינים בכירים רבים לכל תחומי החיים - פוליטיקה, כלכלה, אקדמיה - באופן די מפתיע, רק שלושה ראשי ממשלה מתוך ה־12 שכיהנו בתפקיד באו משורות הצבא: רבין הפלמ"חניק, אהוד ברק מסיירת מטכ"ל ואריאל שרון מחטיבת הצנחנים.

איזנקוט הוא איש ערכי עם עמוד שדרה מוסרי, בעל מצפון והשקפת עולם ברורה. הוא דמוקרט ופטריוט ישראלי. כולי תקווה שיחליט להצטרף לפוליטיקה, שמיום ליום משניאה עצמה על הציבור, ולתרום מכישוריו ומיכולתו לחברה ולמדינה, שכה זקוקות להם. אם זה יקרה, מי יודע, אולי יום אחד גם חטיבת גולני תוכל להתגאות בכך שמשורותיה צמח ראש ממשלה.

2. חוק חופש המידע נחקק על ידי הכנסת ב־1998, בתקופת כהונתו הראשונה של בנימין נתניהו כראש ממשלה. קדמה לחקיקתו ועדה ציבורית בראשות השופטת בדימוס ויקטוריה אוסטרובסקי כהן, שהוקמה כשלוש שנים קודם לכן ביוזמת שר המשפטים בממשלת רבין, דוד ליבאי.

הוועדה קבעה כי "הזכות לקבל מידע מרשויות ציבוריות היא אחת מזכויות היסוד במשטר דמוקרטי ותנאי בסיסי להגשמתו של חופש ולמימוש זכויותיו הפוליטיות והאחרות של האדם בכל תחומי החיים. נגישות רבה יותר למידע תסייע לקידומם של ערכים חברתיים ובהם שוויון, שלטון החוק וכיבוד זכויות אדם, ותאפשר גם בקרה טובה יותר של הציבור על מעשי השלטון".

זהו חוק חשוב, שנועד להציב את ישראל לצדן של דמוקרטיות אחרות. הוא קובע את זכותו של כל אזרח לקבל מידע מרשות ציבורית, באופן שיאזן בין החופש למידע ובין שמירה על ביטחון המדינה, הפרטיות ועוד. ואולם בפועל, אף שחלפו כ־20 שנים מאז, מציבות רשויות המדינה (משרדי ממשלה, רשויות מקומיות ותאגידים ממשלתיים), מי יותר ומי פחות, מכשולים בדרכם של עיתונאים ואזרחים מן השורה לקבל את המידע.

אלי בן דהן. צילום: פרטיאלי בן דהן. צילום: פרטי

הנה דוגמה אחת מני רבות: עמותת הצלחה פנתה בשנה וחצי האחרונות למשרד ראש הממשלה בבקשה לקבל את יומני העבודה של נתניהו, ואל משרד הביטחון לקבל את יומניו של אביגדור ליברמן, ולא נענתה. גם שר האוצר משה כחלון והשרים זאב אלקין ויואב גלנט התעלמו מהפניות.

הצלחה (או בשמה המלא - התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת) היא עמותה שהוקמה על ידי קבוצת משפטנים בשנת 2008. מטרותיה הן לקדם את המודעות להגינות ולשמירת החוק בתחומי הכלכלה והחברה, לקדם וליזום הליכים של אכיפה אזרחית נגד גורמים הפועלים נגד ההגינות הכלכלית, לארגן ולתמוך בהליכים משפטיים ומנהליים נגד אותם הגורמים, ולהגיש תלונות לגורמים המוסמכים על מנת להגביר את אכיפת החוק בתחומי הצרכנות, הכלכלה והחברה. בנוסף לכך העמותה, שחברי הוועד המנהל שלה הם עורכי הדין (ועיתונאים לשעבר) בן ציון ציטרין ואלעד מן, פעילה מאוד בחשיפת מסמכים על פי חופש המידע ובהגשת תביעות ייצוגיות.

גם כשפניותיה של העמותה כבר נענות, המידע חלקי ומצונזר, וכל פרט שיכול אולי להביך את הנושא במשרה הציבורית נמחק. הנה עוד דוגמה מובהקת ליחס המזלזל של משרד הביטחון בזכות הציבור לדעת: לאחר חודשים ארוכים ביותר הואיל המשרד להעביר לעו"ד מן את יומניו לשנת 2018 של סגן השר אלי בן דהן והמנכ"ל אודי אדם, שמתרחק מהתקשורת כמו מאש. רוב הפגישות שנרשמו ביומני השניים הושחרו. ממה שהותר שיגיע לציבור עולה שח"כ בן דהן הרבה להשתתף בחוגי בית פוליטיים, בריתות מילה, במסיבות בר או בת מצווה, הכנסת ספרי תורה וניחומי אבלים, נפגש עם רבנים וחברי כנסת מסיעתו הבית היהודי ומיעט לעסוק בענייני משרדו, וגם אז בעיקר באלה הנוגעים להתנחלויות.

מיומנו של המנכ"ל אדם עולה תמונה עוד יותר מרגיזה. ב־7 במאי 2018 השתתף בדיון שנמשך חצי שעה בנושא "מכרז קריית המודיעין" (העתקת כל בסיסי המודיעין לנגב - י"מ), ובהמשך יש השחרה לא מובנת. כעבור שלוש וחצי שעות נועד לשיחה עם "גורם חיצוני". מיד לאחר מכן נועד עם "יו"ר הוועד", וכאן שוב השחרה. כך שלא ניתן לדעת מי היה בן שיחו. וכך הלאה. בקיצור, דרך התנהלות שמעידה על זלזול והתחמקות מרוח החוק.

מן מדגיש כי "על פי ההנחיות של משרד המשפטים ופסיקת בית המשפט, היומנים צריכים להימסר באופן דיגיטלי שיאפשר חיפוש בהם. לא מפתיע, על אף זאת, לגלות שמשרדים רבים מוסרים קבצים סרוקים ומושחרים, שלא ניתן לחפש בהם ושהמחיקות אינן מוסברות כלל, או שניתן להן הסבר כללי קצר, כמו חשש לפגיעה בפרטיות או בביטחון המדינה או במדיניות בשלבי עיצוב".

לדבריו, "עניין בסיסי ומובן מאליו כל כך, של מסירת דין וחשבון לציבור על אודות האופן שבו מנהלים נבחרי הציבור ופקידיו הבכירים את זמנם ויומנם, מוסתר מהציבור. לגבי הבכירים שבשרים - על אף שבתי המשפט, ובהם בית המשפט העליון, כבר אמרו את שלהם על הצורך שבמסירת יומנים; על אף שגם היועץ המשפטי לממשלה הודיע את עמדתו ופרסם הנחיות שונות בעניין; על אף שיומנים של שופטי העליון נמסרו ופורסמו; ועל אף שגם שרים הנמנעים מלמסור כעת יומן, נאלצו למסור אותו בעבר - עדיין מתחמקים אותם בכירים ממסירת מידע אלמנטרי לציבור ובכך מונעים ביקורת יעילה על השלטון ושיח חופשי, המבוסס על מידע ונתונים ובכך פוגעים בעקרונות יסוד של הדמוקרטיה שלנו".

מן הוסיף: "העובדה שאת רשימת סרבני המידע בתחום היומנים, אך לא רק לגביהם, מובילים משרדי ראש הממשלה, הביטחון והאוצר היא עגומה ומטרידה ביותר. ראשי המערכת שאמורים לנהוג באחריות ובאופן שיאפשר את קידום הערכים הדמוקרטיים, פועלים להסתיר מן הציבור בזמן אמת ובכלל את העובדות הנוגעות להתנהלותם, לפעולותיהם, וכן, גם למחדליהם. במקרה כזה, כשראש הממשלה ושרי ביטחון מסתירים מן הציבור מידע רב, מתעלמים מבקשות או שדוחים אותן דחייה גורפת, מתבססת לגיטימציה רעה גם ברשויות אחרות, קטנות יותר ומסודרות פחות, המאפשרת התעלמות מלשון החוק וממטרותיו".

melmanyossi1950@gmail.com