"מה, חיים שלי, מה?", שאלה כיפוש בחוסר סבלנות.
 
"פיטרת את הפסיכולוגית?", שאלתי בחזרה, "עשית מה שאמרתי, או שעוד פעם העברת עלי סיבוב כאילו אני אבק בבית?".
 

"חיים שלי אתה. הדגשתי בפניה את הנקודות שביקשת ממני. היא לקחה לתשומת לבה, אני הרגשתי את זה. סיכמנו שבפעם הבאה, שבה גם אתה תגיע ולא תבריז בתירוץ דבילי, נחשוב איך אנחנו מיישמים את התיאוריות למציאות. מתאים לך?". 
 
"כיפוש, חכי רגע, אני אחנה בצד, כי קיבלתי שפריץ דם למוח ממך, התעצבנתי, אני לא רוצה לעלות על איזה קטנוע בטעות. תקשיבי לי, ותפנימי את מה שאני אומר: זרקתי 5,000 שקל על הפארטיה הזו, והגברת עוד לא ראתה את הילד! מה אני נראה לה?! סוחר סמים או סרסור זונות? נגמר הקטיף, כפרע!!! לא בא אליה לשנייה לפני שהיא רואה את הצדיק. לא נפגש, לא חושב, לא מיישם. בגללך אני אגיע למרכז שיקום, ואצייר כבשים ופרחים. תעשי מה שאני אומר לך. לא נעים לך? אני בשיחה טלפונית של 40 שניות חותך את המפגע הזה". 
 
"מאמי, אתה עצבני סתם", היא שוב ניסתה להרגיע, "בטח איחרו לך עם הקפה והשייק פירות בבוקר, ואתה נופל עלי. אני הרי מכירה אותך. גם שלחת לי צילום של השולחן המטונף, וכבר ידעתי שזה יהיה יום של פרעות והתפרעויות. תירגע, בערב נדבר על זה. עוד לא קרה כלום. לאב־יו".
 
"כיפוש, הערב אין לי זמן, מפזרים את אגם הדרעק, חולירע יאסנה. אני צמוד למסך, כי אני מאוהב בהתאבדויות המוניות, מאז שנחשפתי לכומר ג'ונס", הגבתי, "אל תפריעי לי בזוטות כמו פסיכולוגית. אגב, מה את אומרת על ה־B.A ,M.A פ־ס־י־כ־ו־ל־ו־ג־י־ת, הגברת שרה? איך יצאה בזול? 55 אלף שקל במקום 390 אלף. שאפו, אין עליה. לא יודע מה יקרה קודם: צ'ק שלה על הסכום, או נחיתת בראשית 3 על הירח". 
 
"יופי, מאמי. אני רואה שחזרת לעצמך, ואתה מתעסק שוב בשטויות", שמעתי את החיוך בקולה של כיפוש, "יש לי עבודה, נדבר בערב. ביי". 

ניצלתי את ההזדמנות להתלונן. "אף פעם אין לך זמן בשבילי. בשביל כל גונבות הדעת שהלבשת עלי, את מוצאת זמן, רק להקשיב לי אין זמן". 

"בסדר, ביי". 
 
# # #
 
נסעתי לשחרר את הצדיק מהסטאלג, שנקרא בית הספר. הוא המתין ליד השער וצהל לקראתי. 
 
"מה נשמע, גיאצ'ו?".
 
"אבא, הייתי ילד מקסים היום, כולם אמרו", הוא היה מאושר, "מה אתה קונה לי?". 
 
"אין לי כסף, רד ממני. בקש מאמא".
 
"אבא, היא אמרה שאם אהיה מקסים שלושה ימים, אתה לוקח אותי לפיראט האדום, שמעת? בוא ניסע לשם". 
 
"ככה היא אמרה? בוא נתקשר ונשאל אותה".
 
"לא מתקשרים, אני נשבע לך שהיא אמרה", התעקש. 
 
"טוב, בוא נלך לאכול, ואחרי זה נראה", הגבתי. "אם תאכל יפה, אולי אני אשתכנע. וגם בפיראט העובדים בהפסקת אוכל, הם נחים".

"מתי נגמרת ההפסקה שלהם? תתקשר אליהם. עכשיו תתקשר". 
 
"די לשגע אותי. הם לא עונים כי הם בהפסקה, מה אמרתי לך?".
 
"אבא, או שאתה מתקשר, או שאני עושה בלגן ואתה תזיע ויהיו לך הרבה עצבים" (הילד מכיר אותי), "תתקשר וניסע עכשיו". 
 
"דיייי לאיים עלי!", הרמתי את הקול ונכנעתי: "אני מתקשר לאמא. כיפוש (באנגלית), הבטחת לו שאני אקח אותו לפיראט האדום?".
 
"כן. תקנה לו משהו קטן", השיבה.
 
הילד, שאינו מבין אנגלית, צרח רק "יס", כי הבין שמדברים עליו. "אמא, את הבטחת משהו פיצי, קטן או בינוני. אני רוצה בינוני", הבהיר. 
 
"כיפוש, תקשיבי, אני לחוץ בזמן. למה את מפילה עלי תיקים? אני אביא לך אותו למשרד, קחי אותו את, אני ממש לא בנוי לזה".
 
"למה אתה נלחץ? לכו לאכול, ואחרי זה תיקח אותו. אני מקציבה עד 100 שקל. שמעת, גיא? עד 100 שקל. ואם תעשה בלגן לאבא, הוא לא יקנה לך כלום. הבנת?". 
 
"כן, אמא", השיב הצדיק.
 
"יאללה, גיאצ'ו, בוא נלך לאהרל'ה, נאכל שניצל, ובדרך לעבודה אקח אותך לפיראט", אמרתי, "בסדר?".
 
"טוב, אבא. אני אוהב אותך". 
 
"עכשיו תהיה בשקט, קח את הטלפון שלי לשחק, ותן לי להקשיב לחולירות מאגם הדרעק", ביקשתי. ברקע השמיעו הקלטה של המנהיג החדש שלי, הראשון לשמו, איווט הקדוש, אב כל הדרקונים, לוחם הצדק הפואטי, שנלחם את מלחמתם של החילונים בהלכים עם השטריימל בראשות האדמו"ר מגור, ודייר מעלה המלך בבלפור, ביבי. 
 
"אבא", הטריד אותי הצדיק שלי, "האיש שמדבר הוא רוסי? הוא חזק? למה הוא לא אוהב את ביבי? אני שומע שהוא אומר נתניהו, אבל אני חושב שהוא כועס עליו". 
 
"גיאצ'ו, תשחק בטלפון, או שאני לוקח לך אותו. תן לי להקשיב".
 
"בסדר, אבא, רק תסביר לי למה הוא כועס". 
 
"באוכל אני אסביר לך", התחננתי, "תן לי מנוחה חמש דקות, פליז". 
 
# # #
 
האמת שפחדתי שאיווט יישבר מהלחץ העצום שהופעל עליו. היה ברור שהוא נהנה להיות האיש השנוא ביותר בימין העולמי. תשע שעות מאוחר יותר ינפק המלך שלנו, ביבי, את האתנחתא הקומית של המילניום, אחרי שאגם הדרעק התאבד. "אני אומר לכם, איווט הוא שמאל. אני מדגיש את זה, איווט הוא שמאל", אמר נתניהו, אז בלילה לבד על הספה, כשניסיתי לחשב בראש את המיליארדים של כסף ציבורי שהתאיידו באבחת שלוש הצבעות, שאלתי את עצמי איפה הטיפשורת שמקשיבה לשרלטן הזה, ולא מסוגלת לבנות משפט סדור פשוט: אדוני ראש הממשלה, האם כל אדם שאינו מסכים איתך ועם דרכך, הופך להיות אוטומטית שמאל? 
 
אבל זה רק אני אמרתי לעצמי. אז ראש הממשלה עוד הבטיח שיביא לאומה כל מיני ראיות על פעילותו של איווט: שמאלן, חתרן בלתי נלאה, פוטיניסט ועוד. קמפיין הבחירות הבלתי נגמר כאן החל חמש דקות אחרי חצות. ההבדל הוא שהפעם ביבי יזיע. איווט זה לא בובת־נחום־תקום כמו נפתלי הגבר, או מוישה כחלון שבחר בכיסא כאידיאולוגיה ושיקר לבוחריו. איווט היה שם כבר לפני כמעט 30 שנה, כשביבי רקם את מזימת המלוכה. 
 
אומנם סובייטים סולדים מהלשנה - יש להם קוד אחר - אבל אם איווט יתחיל לשיר, סבורני שיהיו עוד קצת תיקים, אולי עד 13 אלף לפחות. ואם ביבי לא יזהיר את בנו יקירו, הנסיך יאיר, שהתנחל כעלוקה על גבו הרחב של איווטוש הגבר, מדינת הקרקס שלנו תפסיק להיות סטנד־אפ־קומדי ותתמקד בלהיות סיט־דאון־טראג'די. 
 
אבל אנחנו עוד בצהרי יום.
 
# # #
 
"אהרל'ה, תביא לי שניצל לצדיק, עם צ'יפס לו, ופירה ברוטב בשבילי", חילקתי הוראות, "תארגן לי גם סלט ירקות קטן בצלחת גדולה עמוקה, כי תמיד נשפך לי".
 
"קוף, אולי תלך ותשאיר לי פה את הילד", הציע אהרל'ה, "אתה יותר פסיכי ממנו. מה, אני לא יודע שנשפך לך תמיד? תשאיר לי, ובעיקר תשתוק. גיא, מה עוד אתה רוצה? אל תקשיב לאבא. אני אכין לך הכל".
 
הילד ביקש פלאפל. "ממתי אתה אוכל פלאפל, גיא?", תהיתי, "זה מתובל, זה לא בשבילך".
 
אהרל'ה התעצבן שוב. "אולי תסתום את הפה כבר? הוא רוצה פלאפל, אני אכין לו", אמר, "מה אכפת לך? אם הוא לא יאכל, אז אני אוכל. תרגיע, הוא ילד גדול. גיא, בוא תבחר איתי מה אתה רוצה לשתות". 
 
"אהרל'ה, אולי תעסיק אותו בניקוי שולחנות, להגיש שתייה לסועדים", הצעתי, "שילמד מה זו עבודה, שלא יתבגר כמו יאיר נתניהו ויגדל להיות בטלן".
 
"קוף, אל תדאג. אנחנו עוד כולנו נעבוד אצל גיא", הוא השתיק אותי, "רק צא לו מהווריד, תן לו לגדול בכיף". 
 
הגיעו השניצל והצ'יפס. "גיאצ'ו, בוא תשב, אני אחתוך לך קטן. אתה רוצה קטשופ או חרדל?".
 
"אבא, אני רוצה שנאכל מהר־מהר, כדי לנסוע לפיראט. ואל תגיד לי רק עוד סיגריה. אתה מעשן הרבה ואני לא סובל את זה". 
 
"בסדר, הנה חתכתי לך יפה, תאכל ותשתוק". 
 
הגיעו שלושה כדורי פלאפל. "גיאצ'ו, לחתוך לך אותם? שיתקררו קצת?".
 
"לא, אבא, אל תחתוך. שניים לי ואחד לך".
 
# # #
 
הפרלמנט צפה בילד מנהל את הסצינה, והוחלט שאני חרדתי בגלל אמא שלי הפולנייה, והילד קולט שאני שבור. כרגיל, החלה שיחה מה יהיה, ואם יהיו בחירות. עובד - שיצא מבגדד לפני 60 שנה, אבל בגדד עוד לא יצאה ממנו - אמר שבחירות זה טוב, כי הימין יגדל לכל הפחות ל־70 מנדטים. חזי חרד נורא לגורלה של מפא"י, ובגלל החרדה הזמין שלוש קציצות קבב ופירה - אף על פי שכבר אכל ארוחת צהריים אחת. 
 
"מה יהיה, חזי?", עקצתי, "אחרי זה תספר לי אגדות שלפיהן בערב אתה אוכל סלט ירקות, גבינה כחושה, חביתה ושתי פרוסות לחם קל. רק בצהריים אתה אוכל 6,000 קלוריות". 
 
ופולו, שצפה בו אוכל לאט, רק הוסיף: "6,000 קללללל. אבל, חזי, תקשיב, יותר קל לבקש סליחה בסוף, מאשר רשות בהתחלה. בתיאבון שיהיה לך, אל תקשיב לקוף". 
 
"למה העין שלך בצלחת שלי?", חזי הרים את המבט מהצלחת ופנה אלי, "ואני כועס עליך שאתה אומר מפא"י. זו מפלגת העבודה, אין מפא"י יותר". 
 
"תגיד, אתה שפוי?", הגבתי בקול, "ממתי עבודה זה ערך שקשור למפלגה המטונפת הזו? מתי הם עבדו? הליכוד ב־40 שנה עוד לא הצליח ללמוד את שיטת הפתקים של המפא"יניקס".
 
וטעטע הוסיף: "אולי עוד 150 שנה הימין ילמד את השיטה. אולי. למה הם לא נתנו לי לבנות גם וילה ברמת אפעל? כי לא היה לי פתק מהמפלגה. הליכוד יודע לתת פתק רק בבת עין. הבנת, חזי?". 
 
ואז התחילו הדחקות על איוב קרא, שימשיך לקבל שכר ותנאים כשר, וגם על נפתלי ואיילת והקיבינימט הביטחוני־מדיני שהם עוד חברים בו, עד סוף השנה הנוכחית. והכי גרוע שמירי התרבותניקית נשארת בג'וב, ובגלל שיעלו לה העצבים על השריונים, היא תהרוס כל מה שזז.
 
# # #
 
הבעיה עם עובד מתבטאת במציאות שעל אף שהוא סלואו, הוא תמיד צודק. האיש אוכל פיתה עם חומוס בערך 37 דקות, מדבר לאט־לאט, ורק טעטע, שגדל איתו, זוכר מה הוא אמר במילה הראשונה, ודואג לזרז אותו קצת, כי הקהל עצבן. 
 
"ראיתי אתמול באל־ג'זירה שיהיו בחירות", פסק עובד. הוא הניח את הפיתה בצלחת לאט־לאט, והוסיף: "הם אומרים שזה מהלך מתואם עם טראמפ, כדי שביבי יגדיל את הבייס. אני מעריך שלליכוד יהיו 45 מנדטים". 
 
טעטע חייך ואמר: "תקשיבו לעובד. אתם זוכרים מה היה בבחירות של 2015, ואחרי זה טראמפ באמריקע. אתם זוכרים איך בכיתם וקיללתם אותו? כן, עובד, המשך בבקשה". 
 
אז הוא המשיך. "אז יש לנו 45. חרדים יהיו 15? כבר אנחנו בלוק. הלאה, איחוד ימין נגיד 7? בנט ואיילת שווים עוד 5 מנדטים? הנה אנחנו לקראת 75 מנדטים, וזה בתנאי שלא תרגיזו אותנו עם משפטים ובלגן, כי אז נהיה 80. הא, שכחתי. איווט לא עובר. אז תירגעו, אני מציע לכם להירגע". 
 
"תגיד, עובד, אתה באמת דפוק או סתם רוצה להרגיז אותי?", התעצבנתי על אמת, "מה עם כחול לבן, מפא"י, מרצ וערבים? יש רק 120 מושבים באגם הדרעק, חולירע יאסנה". 
 
"למה אתה מתרגז?", הוא שאל, "אני אומר לך את דעתי ואתה מתרגז. בסדר, כחול לבן בין 18 ל־22, מפא"י מתה, מרצ גונבת מהערבים 4־5, והשאר ערבים באמת, ונגמר. זהו". 
 
# # #
 
עובד הרים את הפיתה חזרה מהצלחת, וזה היה זמן לקרוא לצדיק, כדי שניסע לפיראט. 
 
"מה אתה רוצה לקנות, חיים שלי?", שאלתי ומיהרתי להבהיר: "אני לא קונה גיבורי־על, יש לך 50 בבית". 
 
"אני רוצה רובוט, אבא". 
 
"שכח מזה, זה עולה 400 שקל".
 
"אז רחפן קטן. פליז, אבא, ממש קטן, פצפון, שאני אטיס אותו בבית מחדר לחדר. והוא לא יזמזם, אבא. אני יודע שזה משגע אותך הזמזום, וגם את אמא. אני אשים אותו על שקט. פליז". 
 
"זה עולה 600 שקל", הגבתי, "זה שש פעמים 100. לך יש 100 אחד, ככה אמא אמרה. שמעת? אולי נקנה משהו של חשבון?".
 
הוא הזעיף פנים, נמתח בהתרסה, כיווץ את עיניו הכחולות, ואמר: "אני רוצה משחק! לא חשבון, לא ספר, שמעת?!".
 
הגענו לחנות. פגשתי כמה הורים כנועים ושבורים יושבים על הספסל בחצר ומעשנים, בעוד הצאצאים מתכננים את כיבוש כרטיס האשראי שלהם. יש הבדל כמובן בין אמהות שלוות, שאינן מרימות את העין מהסלולרי כאשר הילד מביא את השלל, ורק אומרות "לא. זה יקר ולא שימושי", לבין אבות נוטפי זיעה שרק שואלים "נו??? מצאת כבר???" כדי לסיים את הסיוט הזה ולהיעלם משם.
 
אני דווקא ניהלתי לוחמה בשטח בנוי לשם שינוי, והתרעתי בגיאצ'ו שגיבור־על לא יהיה. וכאשר התעקש, בחרתי אחד בצבע חרדל, רק כי היה במחיר מבצע של 69 שקל. "רוצה את הזבל הזה? אז יאללה, בוא", פסקתי.
 
"לא רוצה אותו. הוא גיבור רשע. אני אוהב רק גיבורים שטובים לאנשים, אבא, תבין כבר", הוא התגונן. 
 
אין, לילד יש נשמה גדולה. הוא מצא בט־מוביל של באטמן, ואמרתי לו "יאללה תעמיס", כי עלה גרושים. הוא היה מאושר, אז גם אני. 
 
# # #
 
כבר ערב, אבל אין חשיכה. אנחנו בימי אור ארוכים לקראת 21 ביוני, ודיירי אגם הדרעק בקרב מאסף. ביבי מציע לגבאי חמישה גוונים של מלכות, בתנאי שימכור את האג'נדה. אבל עם להקת עקרבים כמו שיש במפא"י, גם שמונה תיקים לשישה נבחרים לא היה עוזר. גבאי, כך התברר, התאבד פוליטית כבר בשש. עמית סג"ל יהיה נוכח גם בחיסול הרשמי שלו במרכז המפלגה. באוגוסט, לכל המאוחר, הנ"ל ז"ל פוליטית - כפי שקבע בזמנו פואד הצדיק. 
 
השעון תקתק, איווט צפה בחיקוי שלו ב"ארץ נהדרת", במקום להקשיב לנתן אשל, שגם הוא הקריב זמן, ובמקום לחפש איזו חצאית בסביבה, ניסה לסרסר את אדונו לכל מי שמעוניין. אבל אף אחד לא התעניין בסחורה. 
 
בחצות תם הטקס.
 
עכשיו ייזרקו כאן מיליארדים על סחורה פגומה, מרקיבה ומצחינה, שתרצה את אמון הציבור. הלוואי שיהיו 50% הצבעה. אני סיימתי איתם, לא יראו אותי יותר בקלפי. אבל אולי נשכנע את כיפוש לארח את איווט לחוג בית. יש משהו בגנגסטר הפוליטי הזה שאני מחבב. לא בשביל להצביע, רק לחבב. 
 
הקמפיין התחיל, ואני מקשיב לשפטל מתעלל במאזינים שעולים לשידור. "ישראל היא מדינה נפלאה, ואתה מטומטם וגם שקרן. הכלכלה צומחת, כל העולם אומר את זה", הוא הכריז, ואני חיכיתי שאולי המאזין כבר יגיד לו: הלו, הגירעון הוא 3.8% ואסור בכלל להגיע ל־2.8%. שתי מערכות בחירות בחמישה חודשים זה 5 מיליארד שקל, חולירע יאסנה. אבל המאזין דיבר איתו על קשישים שמחפשים אוכל בזבל. 
 
"אתה גם שקרן וגם טיפש", צורח אדון שפטל, "אין עוני בישראל. רמת הצריכה עלתה בפער ניכר. יש כאן כל טוב, אנשים מאושרים". 
 
בטח מאושרים, שפטל, כי זו מדינה קרקס, והליצנים תמיד משקרים. הנה, איווט זה שמאל. ביבי הרי אמר, ואני מחכה ששפטל (לי הוא מזכיר את ואריז, הלוחש של סרסיי), שאולי ימונה מתישהו לשר משפטים, ייתן את החותמת הרדיופונית.
 
אבל נרדמתי, אז סליחה.
tguvot@maariv.co.il