"הדברים אינם כפי שהם נראים", זה מה שאמר לי איזה גורו רוחני שפגשתי לפני כמעט 25 שנה ממש במקרה, כשהייתי נערה אבודה ששוטטה בנחלת בנימין בתל אביב באחד מלילות חמישי, אחרי בילוי במועדון ועם שני חברים שהיו אבודים בעצמם. אותו גורו, שאף התהדר בתואר שאותו קיבל באשרם הודי, ישב על מרפסת באוהאוס פתוחה ועישן ג'וינט טרום ימי חוק אי־ההפללה, וניגן בגיטרה. הימים של אחרי רצח רבין התכתבו, כמו שאוהבים לומר, עם תחילת עידן הדלי ועם הגילוי של אנשי העולם החומרני, שאולי יש משהו מעבר לכסף, עבודה, בית, סקס. 
 
מאז תקופת בן־גוריון, שעמד על הראש, לא הייתה עדנה כל כך גדולה לסדנאות מדיטציה ויוגה כאמצעי להתמודד עם המציאות הדי עגומה דאז. אלא שכמו בכל מהפכה, תמיד ההתחלה קצת קיצונית, אנשים נדחקים לקצה השני של המתרס ועוברות כמה שנים עד שנוצר האיזון המיוחל. 
 
זו אולי הסיבה שבעטיה אנשים שחזרו משבועיים ברישיקש, בסוף שנות ה־90, כבר הרגישו מספיק חופשי ללכת יחפים ברחובות אלנבי ולייצר כרטיסי ביקור במכונות האוטומטיות של פעם עם התואר "גורו ומאסטר ב... מעביר סדנאות". בדיזנגוף סנטר ישבו במעברים כל מיני פותחים בקלפי מודעות, ובר אחד קטן בפלורנטין ביסס את הקונספט שלו על טוסטים של נוטלה, שטיחים בעבודת יד וכל כרכי ספר הזוהר ליד הנרגילה (אנשי "קרן אור", איפה אתם? השמיעו קול!).
 

יש רגעים בחיים שבהם את מוצאת את עצמך פועלת ללא מחשבה אלא מתוך דחף בלתי ניתן להסבר, או כמו שאוהבים לכנות זאת היום: "זרמתי". אז זרמנו שלושה חברים בלילה אחד עם יותר מדי אלכוהול ורק כמה חודשים ספורים אחרי גיל 18, למרפסת הבאוהאוס המתפרקת בנחלה. מיד בודדו אותי מחברַי והכניסו אותי לחדר מלא פופים ענקיים וכריות. "תרביצי לו", אמר לי הגורו והביט בי נבוכה עומדת מול פוף אימתני מלא בקלקר. "תרביצי לו, תצעקי עליו, הם לא פה והם לא שומעים. תרגישי חופשי להתעצבן". 
 
לקח לי כמעט 20 דקות להבין שהוכנסתי בעל כורחי לסשן טיפול בחוסר היכולת שלי לכעוס על הזולת ולצעוק עליו, אבל "זרמתי". זרקתי כריות, צרחתי לתוך ערימת קלקר עטופה בבד אדום והרגשתי משוחררת כמו שלא הייתי מעולם. כשיצאתי היו חברי "המתוקנים", אלה שיודעים להביע רגשות כמו שצריך, כבר עמוק בתוך סשן נשימות "אום". 
 
שלא תבינו לא נכון, אני חיה חיי רוח ובעד יוגה, חיוביות ומחשבה חופשית, אבל נגד פוזה. לכן תמיד כשיש אנשים שנושמים יותר מדי בקול וה"אום" שלהם בדיוק נוגע בטון המדויק באוקטבה, זה מצליח להביא לי את הסעיף, גם אם זה תהליך נשימתי חשוב בתרגול. 
 
"אבל תביני", ניסה לומר לי הגורו שקלט את חוסר המנוחה שלי, "הדברים אף פעם אינם כפי שהם נראים". חשבתי קצת, ועל אף שהבנתי שאני חייבת לתת למילים הללו לחלחל מבעד למחסום הקבלה של דברים שאני לא יכולה להבין, אבל חייבת להפנים כדי לחיות טוב יותר, כעסתי על היומרה שהוא יודע טוב יותר ממני על עצמי. הוא ישב במרפסת המחורבנת הפריבילגית שלו מהבאוהאוס, ובמחי ג'וינט ושרוואל שמוריד צבע בכביסה, חשב שהוא מציל עוד נשמה בעולם כשהוא מכניס ילדה לחדר מלא פופים כדי ללמד אותה לכעוס. 
###
הייתי אז רק בת 18, וזה היה שיעור חשוב. אבל כמו שאי אפשר לזרז אהבה אי אפשר לזרז תהליכים. לקח לי אולי עשור ללמוד לכעוס באמת ועוד עשור נוסף כדי ללמוד לשלוט בכעס שיצא מכל פרופורציה אפשרית. כתבתי את זה פעם, אבל זו הזדמנות נפלאה להזכיר שוב את אלי החבר של סבא, שלימד אותי לספור עד עשר באצבעות מתחת לשולחן, לפני שאני הופכת אותו על הבנאדם שיושב מולי. וזה קרה ולא פעם.
 
כבר אפשר לשבת איתי בבתי קפה ללא חשש מ"קפה על מכנסיים". ואם יש דברים שמצליחים להכעיס אותי היום, הם לא שרוואלים ואנשים שנושמים בקול רם באמצע שיעור ויניאסה והורסים לי את השקט הנפשי של שישי בצהריים - אלא חוסר צדק, טיפשות ויד קלה על המקלדת. אני מוצאת את עצמי לאחרונה מעורבת יותר מדי בוויכוחים לא לי, בזמן שאני יושבת עם הטלפון על החלון הפריבילגי שלי בצפון הישן של תל אביב ומנסה לחנך אנשים שדוהרים בחיים, כמו סוס עם שתי רטיות מצדי העיניים. 
 
אני יודעת שאני לא יכולה לשנות את העולם. וגם אם זו אמירה יומרנית מדי לבן אנוש כלשהו לרצות "לשנות את העולם", זה עדיין מטריף לי את השכל. אני לא עושה מספיק, ואני גם לא יודעת מה אני צריכה לעשות על מנת שזה יהיה מספיק כדי למלא את חלקי בחיים האלה. בינתיים אני מנסה להתנחם בכך שאולי הדברים באמת אינם כפי שהם נראים, ולקוות שכל סיר הלחץ בחיים האלה הוא חלק מתוכנית אלוהית מסודרת היטב, ובסוף הכל יהיה מושלם.