When your arms are empty,

got nowhere to go,

Come on out and catch the show

There’ll be saints and sinners, you’ll see losers and winners

All kind of people you might want to know

Once you get it, you can’t forget it,

W. S. Walcott Medicine Show





The Band





הצטרפתי לטוויטר ביולי 2014 ועזבתי חודשיים לפני בחירות 2019 (הראשונות) עם כ–6,000 עוקבים. צייצתי 23 אלף פעמים, שהם 20 אלף יותר מדי. "עזבתי" היא בחירה מילולית מיומנת, מודעת לעצמה, מינורית בהגדרה ואינה מתארת מציאות. "ברחתי" מפילה עלי ייאוש גדול. "נטשתי" מדיפה ריח של יומרה נטולת כיסוי, כאילו שהזרם המסוים הזה של הרשת החברתית הרגיש בקיומי ונפגע מהסתלקותי.

דיבור על חשיבותנו לתקומתו של הזולת מזכיר לי תמיד את חברי אדם ברוך. בתפיסת עולמו אף אחד - כולל הוא עצמו - לא הוסיף או גרע מאיש. באחת הפעמים שבהן קצה נפשי בעיתונות וחשבתי לעזוב, הוא קרא לי כאשר חלפתי ליד חדרו. כהרגלו, הוא עמד ליד החלון עם סיגריה בידו והתבונן בקו האופק המכוער של תל אביב. "בוא מהר!", אמר והצביע על החלון, "בוא!". כשהגעתי לחלון והבטתי החוצה ספק אדם כפיים באכזבה. "הפסדת", אמר, "הרגע התפזרה הפגנה גדולה. כל הקוראים הנאמנים שלך שלא רוצים שתפרוש. מאה אלף איש להערכתי, אבל אני מציע שנחכה להערכת המשטרה".

אדם סחב חצי סיגריה ובחן בסקרנות אנתרופולוגית אם מאחורי המצח הניאנדרתלי השעיר והנמוך שלי נותרו מרבצים מפוזרים של תבונה. אם מבקשים ממני לנחש, ואינני יודע את התשובה, אדם ברוך לא היה מגיע לטוויטר. הייתה לו נאמנות חסרת פשרות לאינטליגנציה. הוא שמר על שלו מכל משמר. אף שרובריקה כמו "יקירתי" ממדורו "שישי" נולדה לטוויטר, כוחה היה במיקומה בתחתית העמוד בעיתון, בפרינט, כסוג של קינוח אישי שהיה גם יציאה מפתיעה. משתתפים רבים בטוויטר משוכנעים שהם אדם ברוך. אנחנו בשיאו של עידן שאין בו יותר ערך לעבודת יד ותחרה עדינה. אנחנו עמוק מדי בוולגריה. לכן ב"יקירתי" בטוויטר יהיה משהו על מין אנאלי או פלוצים.

שנים לפני שהגעתי לטוויטר ניהל שם מישהו יוזר בשמי וצייץ כאילו מזרימת הדנ"א שלי. זמן רב לא הייתי מודע לכך כלל. כאשר אמרו לי, חשבתי שזה היה ירוד באורח משעשע. כמו מגדל רעוע של סטריאוטיפים. לא עלה בדעתי לנסות לגלות מי זה היה. מה זה חשוב? החמצתי את הלוגיקה והמשיכה של האינטרנט בעשור וטוב שכך. טקסט אינו סטטוס או פוסט. לכתוב אינו להעלות. אני לא רוצה חברים בפייסבוק ולא חברות באינסטגרם. אין דיק–פיקס שלי. אני מצטלם לעתים רחוקות ובלבוש מלא. עד היום אינני בטוח שאני יודע את פירוש המילים אמ;לק, אנפל, רטווט, לבלוק, דיאם, שרשור, גלילה ושאר אמריקניזמים מגוירים. אני מזהה חדווה גדולה שבה צייצנים ואזרחי רשת מהשכבה הגילית שלי קופצים על מותגי ומונחי העולם החדש כמוצאי שלל רב.

אנשים מחויבים לתנועה נצחית קדימה, הלאה ולמעלה; אני הגעתי למקום המקסים הזה ודליל החמצן שבו שום דבר אינו זז מעצמו. אני מודע לכל ההתרחשויות האקטואליות סביבי, אך לא חש יצר בלתי נשלט להיות חלק מהן. ויתרתי מראש על הצורך להיות מעודכן ולהרגיש את המתרחש על עורי. לכן איני חייב לראות את אריק קלפטון בן ה–72 במדיסון סקוור גרדן, מכיוון שראיתי אותו בגרדן כשהיה בן 62. אני מלא חשד כלפי "גרסת הבמאי האולטימטיבית" של "אפוקליפסה עכשיו" במלאת לו 40, אבל סקרן לשמוע את הקופסה החדשה של רוני ליין. בגילי אני מצר על ספרות קלאסית שטרם קראתי ועל מוזיקה קלאסית שטרם שמעתי. לא אתבייש להתקרב ללוצ'אנו פאברוטי דרך הסרט התיעודי שעשה עליו רון הווארד, והאיורים של רוקוול קנט ב"מובי דיק" נהדרים אך לא עוזרים לצלוח אותו. אני מזהה את משק קו הסיום מעבר לסיבוב, ולכן איני מעדיף את מארק צוקרברג על פני צ'רלס דיקנס.

אם תשאלו אותי מה בכל זאת קיבלתי בטוויטר, לא אתבייש להשיב: עדכונים שוטפים על מותם של ענקי תרבות שעיצבו את השקפת עולמי. התשובה לשאלה מה תרמתי לטוויטר קלה יותר: כלום.

***

בהתחלה היו מזמוזים נעימים. ריכלנו על חמין וחמוצים. היו מי שגילו עניין במזג האוויר במיין. ניגנתי שירים שאני אוהב מיו־טיוב, נשמרתי מפוליטיקה, משום שאני יודע כמה ישראלים רגישים למה שחושבים עליהם באמריקה, הלכתי למחוזות אישיים נוחים לי. אנשים אוהבים שהזולת אינו מתבייש לפוצץ את החצ'קונים שלו בפרהסיה. זה מעניק להם תחושת ביטחון. בעיקר נשארתי קרוב לעצמי ולמה שאני יודע. כמובן שהחמצתי את בחירת טראמפ, אבל לא יכול הייתי לצפות את חירוף הנפש וחמת הזעם שבהם הגנו עליו מי שלא חיו יום אחד תחתיו. לקח זמן עד שהחלו להתנפל עלי חזיתית, ולא משום כך פרשתי.

אחרי 40 שנה בעיתונאות אני יודע שעיתונאים טועים פחות מקוראים, אבל היה קשה לעמוד מנגד כאשר העיתונות באמריקה ובישראל החלה ללקט את האתנן המטפורי מהשידה אחרי כל טקסט מוטה מטעם. תוך זמן קצר ולמרות שפות שונות וציוצים אוניברסליים, הבנתי שבמהותה טוויטר היא הצנטרום של הפרובינציה. שהיא מסתדרת לאורך קווי החלוקה ההיסטוריים בישראל ושעל כל כמה מאות ליברלים בהגדרתם ושמאלנים בתפיסת עולמם, עולה הפיד על גדותיו בדמגוגיה ימנית, קולנית, פוגענית ואלימה ואין לצייצנים בעיה להיצמד לקווי המתאר של נטייתם הפוליטית. זה לגיטימי אבל מאוד לא נעים.

אין לי מושג מה לא בסדר עם יאיר נתניהו, אבל כאשר הוא החל תופס נפח בלתי סביר בטוויטר וריתק אליו אוגדות גדולות ואש תופת והכל הפך לאישי, דביק ומאוס - אמרתי די. כהרגלי ולא בפעם הראשונה, אני מעדיף את "זה לא אתם זה אני". זה ישר, יעיל ונוח לבריות. בדרך נקלעתי לתקרית פסיכוטית עם מישהו שלא הכרתי ולא הבנתי את עוצמות התגובה שלו, אבל עברתי על הכלל הראשון בחיי החדשים וירדתי למדמנה. עודי משכשך בתוכה, לא בחדווה עלי לומר, חיכיתי לדלוריאן שתיקח אותי בחזרה לעתיד.

וטראמפ. מה פשר החיבה המשוקצת הזאת לנשיא אמריקאי? התמיכה בנתניהו? העברת השגרירות לירושלים? "תוכנית השלום" של קושנר? בשנתיים וחצי שלי תחת טראמפ באמריקה הוא לקח ממני את ביטוח הבריאות, הוא רוצה רבע מהכנסתי במסים, הוא הציף את שנאת הזרים, האנטישמיות, האסלאמופוביה, את שריקת הכלב הסודית לאספסוף ואת קריצת הלינץ', והוא הופך את אמריקה למקום שלא יהיה אפשר לחיות בו. וכן, אני עדיין מחויב לקביעה שהוא לא ייבחר שוב. והסחף נגדו הוא כזה שלגיטימי עדיין לחשוב שספק אם יגיע כלל לסוף הקדנציה.

אבל הדיון המסוים הזה בטוויטר הפך לתגרני ולסוג של הורדת ידיים עם "מומחים" לנושא. אני שונא מומחים באופן כללי ובטוויטר בפרט, מכיוון שהם מעוקרים כל רגש אמיתי כלפי המשבצת שעליה הם חולשים. הם לא מחוברים באמת לדרמה האנושית. זה שעשוע אינטלקטואלי עבורם. באותה מידה הם מבינים ב–NBA, פוטבול והיסטוריה באופן המזכיר את קביעתו של וודי אלן ש"מה שיפה באינטלקטואלים הוא שהם יודעים הכל אבל אין להם מושג מה קורה".

באותה הזדמנות נתקלתי במשנתם של עורכי החוץ בפיד. אלה שפותחים כל יום בציון 82 שנים להחלמתו מעגבת של יורש העצר האוסטרו–הונגרי. יארצייט ראוי לכל הדעות אך נטול לחלוטין מוסר השכל. גם אני אוהב תאריכים עגולים, אבל מצווה עלינו להפיק מהם לקח לבאות, לפתוח דלת לרגע יצירה נדיר ומשפיע ולעשות נפשות. אף אחד לא יידבק מרצון בעגבת כדי להבין את יורש העצר.

בעוונותי, גם אני הצגתי בטוויטר תמונות של החתולים שלי. אנשים אוהבים חיות, אבל אני שונא את היומרה להאניש אותם. הכיתוב המבשר לנו כי חתול מעולף שאפו תחוב במבושיו עסוק בעצם בחישוב הזמן עד שההתחממות הגלובלית תעלה את מפלס המים במנהטן. מאוחר יותר הבנתי כי החמצתי את חדר המדרגות בבית משותף ומראות במעלית כגרסה מודרנית של מועדוני מין או לפחות חדרי מבואה.

אינני מבין את הז'אנר הצילומי של נשים דדניות מדגמנות לנז'רי במעלית. כנראה שהחמצתי פאזה בקריירה של הלמוט ניוטון. האם זה רע? לא בטוח. אבל אני גבר מאוד מוגבל שאינו מצליח לצמצם רווחים לוגיים בין צעדת השרמוטות, המרחב האישי והחובה לכבדו והצילומים בטוויטר המכסים טפח וחושפים טפחיים. לא מבין נשים שחוגגות פלוצים במקום לבקש סליחה, לצאת למרפסת ולהעביר אוויר בנחת וללא קורבנות. לא מבין דיבורים פומביים על זין מתוק ונערץ וצילום סטייקים ביום שישי ואחריו אות הפרידה "זדיינו". לא מבין אמהות שמלמדות ילדים שלהפליץ ברעם מנועים זה אחלה והניחוח שאנל 5. תהרגו אותי. כמו שיורם קניוק אמר פעם: "לא הייתי אחד מהחבר'ה. לא הדלקתי נאדות בנרות". ובין כל הקולות הצורמים הללו מצאתי את האנשים הנחמדים ביותר בישראל. קולות תבונה מפנקים, הדים רכים, מילים נכונות, תגובות מנחמות, אנושיות.

***

ואז הגיעו הבחירות. בעיקרון איני מאמין שקיימת אלימות מילולית. יש אלימות ויש מילים. השידוך ביניהן מביא למילים קשות ולא לאלימות. אבל שום דבר בעברי כעיתונאי וישראלי לא הכין אותי לבית המטבחיים שנפתח בטוויטר בדרך לבחירות. הייתי בהפגנה הגדולה בכיכר מלכי ישראל אחרי סברה ושתילה. הייתי שם כאשר צעקו "אריק רוצח", הייתי בהלוויה של אמיל גרינצווייג, הייתי עם אסא קדמוני. אני לא ילד וכתבתי כמה מילים אלימות בחיי שאינני גאה בהן. אבל ההשתוללות בטוויטר הייתה חסרת תקדים.

היתרון, שהוא גם חיסרון גדול, שמה ומי שאינכם אוהבים בצייצת הלאומית, אתם יכולים לחסום. זו התנהלות נמוכה של שפני סלע והיא נחותה בעיני. אני מעדיף לחסום את הטמבל שמתוך 2,000 מילים על קרוסבי, סטילס ונאש שעלו בטוויטר, העדיף להתווכח על התרגום במקור של שמה של להקה. זה מה שבא לו. כל מה שלא בסדר בטוויטר על קצה המזלג: הצייקנות, הדקדקנות החד–צדדית, הקטנוניות, היעדר תמונת העולם הגדולה, ההיטפלות לפרטים. בטוויטר מתנהלת תנועה תמוהה של אוהדים שמשתינים על עצמם כי "רון מיברג התחיל לעקוב אחרי! אני קורא אותו מגן חובה!", הגיע התור שלנו לסובב את הסכין.

נדמה לי עדיין שטוויטר היא המנומסת, העקרונית והמאופקת מבין הרשתות החברתיות, אבל במו עיני ראיתי אותה מתקלקלת ללא הכר. משום מה ואולי מכיוון שאינני נמצא בקו האש וגם הבהרתי שאינני מתכוון להצביע, לא עליתי על החייגן והאש האוטומטית של צייצני הימין בפיד. איכשהו יצא שקיבלתי מהם כבוד ויחס, במיוחד אחרי שהוחלט שאני חש לאירופה ללמד את ריקלין סקי בשלג. אבל מה שראיתי שם בחודשים שקדמו לפרישתי, לא ראתה שפחה על הים.

לא ברור לי כיצד אנשים העובדים למחייתם מצאו את הזמן לצייץ כל דקתיים. בלי שמות, אבל בפיד שלי שלטו נשים ללא מצרים וניהלו את ההצגה. הן היו נחושות, מרירות, דקות הבחנה, משכילות, עוקצניות וספק אם לקחו שבויים. מולן התייצבו הביביסטיות, שעיקר אמירתן, ואני מאלתר, הייתה הכוס של האמא שלכן. יש הרבה כוסאמק וכוסמו בטוויטר, ואינני חובב גדול. בין מי שקראו לאבי גבאי לעשות בעצמו מעשים מגונים, ביקשו מתמר זנדברג לפרוש, התאבלו על לכתו של איתן כבל, קנו את השקרים על בני גנץ ואשכנזי וצפו ביאיר לפיד תופח לגודל של שוורצנגר (במובן חיובי) ובין התרשימים על הצוללות, ההגנה ללא סייג על נתניהו וההוצאה הפולחנית להורג של משפחתו, הלכתי לאיבוד. בעיקר לא נותר בי עניין לקפוץ ראש לזירת הבוץ ולהטיח חופנים על הזולת.

אינני יודע אם טוויטר הייתה ייצוג הולם של המציאות בישראל או שהמציאות הישראלית משקפת את טוויטר. אבל מי שהיה שם לא יכול היה להיות מופתע מתוצאות הבחירות. מסתמיותו של "הניצחון" ומהרשע העקר שנבע ממנו ונחסם עם ההכרזה על בחירות חדשות. כותבים מעטים בלבד שבים וקוראים את שכתבו. כך אני יודע. לכן נבהלתי כל כך. אותה חבורה עצמה מינוס כמה אנינים שנסו על נפשם, ערוכה למרר את חייהם עד ספטמבר. מבחינתם הם נלחמים על כל הקופה והם לא ינוחו עד שיסלקו את נתניהו מחייהם.

אני מעדיף את אמירותיו המדויקות הצוברות תאוצה של אליעזר יערי. איננו חברים כפי שהיינו פעם, אבל זה מחיר שמשלמים בחיים. יערי אומר פעם בשבוע את מה שחייב להיאמר, אבל הוא מביא לדיבור את הניסיון, הכישרון והזיכרון שלו. כשהוא אומר לנתניהו שהגיע זמנו ללכת, זה כואב בבלפור יותר מכל הניקורים התשושים של ציפור כחולה וחולנית.