מעולם לא היו רבים כל כך מפוחדים מפני מעטים כל כך. מעולם לא היו חזקים כל כך מבוהלים מפני חלשים כל כך. בוווו – נוהם עליהם סמוטריץ’, והם כבר בפאניקה. בווו – מגרגר ליצמן, והם יורדים למקלט. “החילונים בישראל מרגישים מאוימים”, כתב השבוע חוקר הדתות תומר פרסיקו. נדמה שהוא צודק. השבוע השתתפתי בדיון קצר במרכז צימבליסטה של אוניברסיטת תל אביב בנושא: “חילוניות ישראלית, מהי?” בדיעבד, נדמה שיש תשובה: החילוניות הישראלית היא מצב נפשי של חרדה מפני צל הרים שנדמה כהרים. 

משפט התורה של סמוטריץ’ הוא הסיבה התורנית להתפרצות של בהלת. פרובוקציה ילדותית של חבר כנסת לא בכיר במיוחד, משוליה של מפלגה עם חמישה מושבים בכנסת, שגורר חצי מדינה לדיון מפולפל במעלותיה וחסרונותיה של שיטה בלתי קיימת – משפט התורה. “שום דבר לא עושים ברגע ושום דבר לא עושים בכפייה”, הרגיע חבר הכנסת. ואפשר באמת להירגע. גם אם לא סומכים על סמוטריץ’. אפשר לסמוך על הרוב במדינה ובכנסת שימנע הגשמת רעיונות כאלה. ובעצם, המילה “רעיונות” גדולה על הקשקוש הזה.
 

כמחצית מהיהודים בישראל מגדירים את עצמם חילונים. אם הם מרגישים מאוימים, זו הרגשה מעולם הנפש, שאין לה הצדקה ממשית. בניגוד למה שכנראה נדמה להם, כוחותיהם כובשים משלט אחר משלט, ממוטטים חומה אחר חומה. קולנוע בשבת? יש. חנויות? יש. תחבורה – עוד אין, אבל מזהים תזוזה איטית לכיוון הזה. כשרות? המונופול נסדק. שירות בנות בתפקידי לחימה? יש. חוק החמץ? אות מתה. זכויות להט”ב? מתקדמים. פתיחת בתי קפה בתשעה באב? כנ”ל. חזיר? מי שרוצה - מוצא. נישואים? עיינו בנתונים – יותר ויותר צעירים בוחרים להתקשר מחוץ למסגרת הרבנות. 
 

הבהלה החילונית נשענת על שתי הנחות מוצא שגויות. האחת – שהימין, ברצונו להחזיק בשלטון, ייכנע לכל גחמה של הפלגים הדתיים הרדיקליים ביותר. השנייה – שהניצחון המובהק של הימין הדתי בשדה המדיני, מבשר ניצחון גם בשדה הדתי־תרבותי. 

נתניהו ושר המשפטים החדש, אמיר אוחנה. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

 

ההנחה הראשונה לא עומדת בשום מבחן של מציאות. נכון ששמירה על שלטון הימין מחייבת כניעה מסוימת לדרישות של רדיקלים מסוגו של סמוטריץ’. ומצד שני, הכניעה תמיד זהירה, תמיד מדודה. לא במקרה ממשיכים לשחק כדורגל בשבת. לא במקרה נתניהו מיהר לקבור את חלום משפט התורה של סמוטריץ’. מנהיגי הימין יודעים היטב שכניעה לרדיקלים הדתיים עלולה להוביל אותם לתבוסה אלקטורלית. הם נכנעים בעניינים חשובים, אך סמויים מן העין, כמו לימודי ליבה לחרדים. הם נזהרים מפגיעה באורחות חייו של הרוב החילוני.
 

גם ההנחה השנייה מבוססת על טעות. אומנם מובנת – אבל לא הכרחית. אכן, הימין הדתי שהתנגד לאוסלו, שהזהיר מפני נסיגות, שפקפק בתבונת ההתנתקות, ניצח בשדה המדיני. סייעו לו בזה גדודים של טרוריסטים פלסטינים, ששכנעו גם את מי שלא היה ימין, ואת מי שלא נעשה דתי, לכפור בסמכותם של כוהני דת תהליך השלום. אלא שהצלחה בשדה אחד אינה מבשרת בהכרח הצלחה בשדה אחר. הדתיים מתבלבלים כשהם חושבים כך – וגם מי שאינם דתיים. ובמילים פשוטות: זה שיותר ישראלים מסכימים עם סמוטריץ’ שאין לסמוך על ההנהגה הפלסטינית ברמאללה, לא מחייב שיסכימו איתו גם בשאלות שנוגעות לזכויות של זוגות חד־מיניים. נתוני סקרים מלמדים שרוב הציבור תומך בפונדקאות לזוגות חד־מיניים. אסתכן בניחוש: עם הזמן הרוב הזה יקבל את מבוקשו, כפי שקיבל מרכזי מסחר בשבת.
 

הבהלה החילונית קצת מצחיקה, וקצת עצובה, וקצת מזיקה. בהלה מקשה על הפעלת שיקול דעת, ועל בחירה נכונה של מלחמות שצריך להילחם, ועל הימנעות מתגובת יתר. אין צורך בתגובת יתר. סמוטריץ’ אמר – אז אמר. היכולת שלו לכפות על ישראל את משפט התורה לא עולה בהרבה על יכולת הרדיקלים של חד”ש לכפות על ישראל משטר קומוניסטי.