ירושלים זכתה השבוע לשני מצעדי גאווה: האחד – מצעד הדגלים של אנשי הציונות הדתית ביום ירושלים, והאחר – מצעד הגאווה של הקהילה הגאה שייערך היום. הראשון מבקש להפגין ריבונות באתר הקדוש לעם היהודי. השני צועד למען קדושת האדם וזכותו להיות ריבון לעצמו. שני המצעדים מחייבים את המשטרה לאבטחה כבדה. על רוקדי הדגלים מגוננים מפני זעמם של ערביי מזרח העיר. על מצעד הגאווה שומרים מפני הקנאים היהודים. 



“על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים”, אמר הנביא ישעיהו ובכל זאת, העיר מופקרת. דוח מבקר המדינה שהתפרסם השבוע חושף ליקויי אבטחה כבדים במרחב עוטף ירושלים. נכתב בו את שגלוי לעין: העיר מלוכלכת, במוקדי התיירות האשפה מתגוללת. אתרים ומבנים לשימור - מוזנחים. חמור מכל הוא הנתון על שיעור העוני – הבירה היא העיר הענייה בישראל. עיר קשה ירושלים. קשה לאזרחיה, קשה לתושביה וקשה למבקריה.

לפני יותר מ־150 שנה תיאר אותה הסופר האמריקאי מארק טוויין בספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש": "סמרטוטים, אומללות, עוני ולכלוך בכל מקום...  ירושלים עיר קודרת, שוממה וחסרת חיים. לא אחפוץ לחיות בה". טוויין הסתפק בביקור קצר בכותל ובכמה כנסיות וסיכם את הביקור: "אין עוד מה לראות בירושלים". מאז הכל השתנה, וכלום לא השתנה. הפער בין המציאות לבין שלל הצהרות ושבועות “אם אשכחך ירושלים” הוא בלתי נסבל. ממשלות ישראל נושאות את שם ירושלים לשווא. דגל הבירה ירד לחצי התורן. 

הדמייה של הרכבל לכותל המערבי. צילום: הרשות לפיתוח ירושלים

הדמייה של הרכבל לכותל המערבי. צילום: הרשות לפיתוח ירושלים

 

יום ירושלים היה ברבות השנים חגם של חובשי הכיפות הסרוגות. את המגמה הזאת מחזק ראש הממשלה שנוהג מדי שנה לשאת נאום בישיבת מרכז הרב, מעוזו של הציבור החרד”לי, ולהחניף לראשי הישיבה ולתלמידיה על “השמחה הכבירה, הרוח הגדולה והאחדות המופלאה”. במרכז הרב, כך אמר השבוע, “נשמעת שירת הגאולה, שירת חלום שהפכה למציאות”. המתבונן מן הצד שואל את עצמו: למה הם חוגגים? ירושלים מאוחדת? כך נראית בירת הנצח של העם היהודי? האם כך נראית, אחרי יותר מיובל שנים, עיר משוחררת, העיר שחוברה לה יחדיו?  
 
במשולש הגבולות באזור שער מנדלבאום מדברים בשלוש שפות: עברית, ערבית ויידיש. רבים מהתושבים דוברים רק שפה אחת. יהודים חרדים, יהודים ציונים וערבים - עיר אחת, שלושה עמים. החיים עצמם מתנהלים בנפרד - המסחר, החינוך ושירותי הדת. רק מוסד הביטוח הלאומי מחבר ביניהם. לכן, המסע של ריקוד הדגלים ביום ירושלים בסמטאות העיר העתיקה משקף בעיקר חוסר ביטחון במעמד העיר. החוגגים צועדים בהתרסה במסלול המאלץ את הסוחרים הפלסטינים לסגור חנויות, כדי להפגין בעלות על העיר כולה.

השבוע עמדה העצרת המסכמת בסימן ההתנגדות למתווה הכותל תחת הכותרת: “כותל אחד” או “הכותל קדוש לכל אורכו". זו תמצית הבעיה - חזקת הבעלות וחזקת הקדושה. הרבנים הראשיים ניכסו את הכותל כולו, מקצה לקצה, לזרם אחד ביהדות. במקום שיהיה מוקד עלייה לרגל ואבן שואבת למורשת תרבותית, היסטורית וארכיאולוגית, הוא הפך לכיכר השטעטל של יהודים מסוג אחד ולמוקד חיכוך בין זרמים ביהדות בעלי השקפות עולם שונות. מה לסוחרי הדת ולחזון הנביא ישעיהו “כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים”?   
 
אגב, מארק טוויין מספר כי הכותל המערבי נקרא בפי המקומיים “מקום הבכיות של היהודים”, שם הם מתאספים כדי לנשק את האבנים הקדושות ולהתייפח על נפילתה של ציון מגדולתה. אכן, יש סיבות רבות לבכות בכותל. השבוע נוספה סיבה נוספת לאחר שהוועדה לתשתיות לאומיות אישרה את תוכנית הרכבל לכותל. ירושלים “המאוחדת” תתפצל לא רק בין מזרח ומערב, אלא גם בין “ירושלים של מטה” ל”ירושלים של מעלה”. במקום לצעוד לכותל, נגיע אליו ברכבת אווירית (בקרונות נפרדים לנשים ולגברים, כמובן), ובא לציון גואל.