זו שעת בוקר מוקדמת. מעבר לחלון שלי מתקיים עולם שלם של לחות בלתי נסבלת ושל תנועה בלתי נפסקת של הולכי רגל מיוזעים, מכוניות שלא מפסיקות לנוע ואורות רמזורים שלא מפסיקים להתחלף. זו מציאות במצב צבירה נוזלי ובטעם של התחממות גלובלית. אני מוציא סיגריה מהחפיסה, מגביר את מהירות המאוורר ושומע מעבר לחלון את שידורי הרדיו של גל״צ, שמגיעים מביתו של השכן שלי שמקדיש את ימיו להתעדכנות שוטפת בנעשה במרחב האקטואלי. הוא איש משונה השכן הזה. אני תוהה לגביו כבר הרבה זמן. או שהוא חיית אקטואליה משוכללת, אובססיבית אפילו, או שהוא מרגל של מדינת אויב זרה. מה שבטוח, הוא סובל מקשיי שמיעה, מאחר שהווליום שבו הוא מאזין לשידורים חזק בצורה יוצאת דופן.

האקטואליה שעולה מביתו מספרת סיפור טרגי. תחילה עולה לשידור יו״ר מפלגת העבודה הנוכחי, אבי גבאי, שמספר על המו״מ ברגע האחרון שהיה לו עם נתניהו, רגע לפני שהכנסת התפזרה ויצאה לבחירות חוזרות. הראיון הזה מצליח לעצבן את חבריו לסיעה, שעולים מהר מאוד גם הם לשידור ומכריזים שדמם רותח מהשקרים (איציק שמולי) ושגבאי מכתים את שם המפלגה וחבריו ופוגע בכבוד המפלגה המרוסקת (שלי יחימוביץ׳).

מרגע לרגע זה הופך למופע זוועה מכוער יותר ויותר, ואני חושב על סבא–רבא שלי, שמואל דיין, שהיה בין המקימים של המפלגה הזו לפני כמעט 90 שנים, ב–1930. אז המפלגה נקראה מפא״י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) ועם השנים התגלגלה ל״מערך״ ואז ל״העבודה״. מה שבטוח זה שעם השנים העבודה היחידה שעושים שם זה שכלול מנגנון ההשמדה העצמית. זה לא כל כך נעים לראות גן סגור. זה עוד יותר לא נעים לראות מפלגה גוססת. אני מתאר לעצמי שאם השכן שלי הוא באמת סוכן זר, הדיווח שלו היום לממונים עליו יהיה אופטימי במיוחד. ״אני שמח לדווח״, הוא יגיד, ״שהאויב הציוני משמיד את עצמו לבד״.

אחר כך ח״כ סמוטריץ׳ עולה לשידור שוב (אני יכול להישבע שכבר שמעתי אותו מתראיין פעמיים קודם באותו היום) ומתחיל לדבר. פתאום אמי מתקשרת מלוס אנג'לס ומספרת שהייתה לפני כמה ימים במכון הגמילה שלי בבוורלי הילס. היא הייתה בסביבה והחליטה לקפוץ לבקר, אומרת שכולם שם שאלו לשלומי ומסרו את אהבתם הענקית. אבל בכל זאת, היא מספרת לי, היה לה קשה לשמוע על ארון סלואס. ״מה קרה איתו?״, שאלתי אותה. ״הוא כבר לא איתנו, מת ממנת יתר״.

ארון היה אחד מהאנשים שהכי אהבתי במכון הגמילה. למעשה הדבר הראשון שאני זוכר מהיום ההזוי שבו נשלחתי למכון זה אותי יוצא למרפסת העישון וארון אומר לי במבטא הדרומי שלו (הוא מה שנקרא born and raised בנאשוויל, טנסי) שהוא רוצה שיער בדיוק כמו שלי, פרוע באופן הכי מוצלח שהוא ראה. הוא צדק. אני שנים עובד על טיפוח ״המראה המוזנח–הפרוע״, והשיער המבולגן שלי הוא חלק מהותי בכך, אולי אפילו החלק החשוב ביותר.

"אתה אולי יכול להסביר לי מה גורם לבן אדם לחזור לסמים אחרי שסיים כמוך את הגמילה במכון?", שאלה אותי, "כי אני פשוט לא מבינה את זה". מאחר שאמי לא הייתה אף פעם "מכורה", היא לא יודעת שלא ניתן לפתור את חידת ההתמכרות או לחלופין לחזות את הצלחת הגמילה על ידי סטטיסטיקה ונוסחאות קבועות: בעולם של המכור אין חוקים, ושום דבר לא בטוח. אף פעם. 

"דבר ראשון את לעולם לא יודעת מה עובר על בן אדם", ניסיתי להסביר, "יש כל כך הרבה נסיבות ותנאים שיכולים להוביל כל אחד לחזור לסמים. גמילה זה לא בדיוק מדעים מדויקים. חוץ מזה", המשכתי לאחר שניגשתי למאוורר והגברתי את מהירותו, ״אנשים כמו ארון, שמגיל 14 הם יוצאים ונכנסים ממכוני גמילה, לא ממש מכירים משהו אחר, הם מה שנקרא: 'נגמלים כרוניים'. חיים את חייהם במין מסלול התרסקות קבוע של גמילה, ניקיון קצר, שימוש חוזר לסמים, ואז שוב חזרה לגמילה, ניקיון וחוזר חלילה״. 

בכל מכוני הגמילה שהייתי בהם פגשתי אותם, את הנגמלים הכרוניים: הם חיות משונות, חיות מעבדה שהסתגלו לחיי המעבדה. הדבר הכי קרוב למושג "בית" שהם מכירים זה מכון הגמילה. תן להם בדיקות שתן יומיות, שיחות קבוצתיות, תורנויות מטבח, פגישות מהזן האנונימי, ושאר הדברים שעושים בגמילות והם פורחים. אבל שים אותם מחוץ לחומות מכון הגמילה, בחיים האמיתיים, ופתאום הם מרגישים בודדים, והכל נראה להם מאיים ובלתי אפשרי. הם הסתגלו לחיי המעבדה שלהם, ללו"ז היומי, לקבוצות, הם מכירים את הסלנג הטיפולי בעל פה, הם מתורגלים ב"לדבר על רגשות" ובמילוי רשימות של טריגרים שעלולים לדרדר אותם חזרה לשימוש בסמים, הם עשו את זה כל כך הרבה פעמים בעבר, והם יודעים שהם יעשו את זה עוד כל כך הרבה פעמים בעתיד. 

"האם אתה חושב שגם אתה נגמל כרוני?", שאלה אמי. "לא", אמרתי לה. בעיקר כי לא רציתי שתדאג. "ואתה לא מתגעגע כמוהם למכון הגמילה, נכון?". "לא", אמרתי לה אבל ידעתי שזו לא התשובה הכי מדויקת בעולם. האמת היא שלא פעם אני חושב לעצמי כמה כיף זה היה יכול להיות אם הייתי מתעורר מחר בבוקר בתוך המיטה השמאלית בחדר מספר 3 במכון הגמילה ליברטי האוס.