ידינו במעל: בסן סלבדור, בירתה של אל סלבדור, חיות שתי קהילות יהודיות. אחת ותיקה יחסית, קונסרבטיבית, אשכנזית ואמידה, שמונה כמה עשרות בודדות של משפחות. השנייה, קהילה תוססת בת כ־300 נפש, שמתנהלת במעין שטעטל קטן. חבריה שכרו בכספם הלא רב מבנה ציבורי גדול וישן. למרות החום הגדול בחוץ, הוא לא ממוזג ומאווררים גדולים ומרעישים מנסים לצנן את האוויר הלח. 
באולם המרכזי מתקיימות התפילות והארוחות ונערכים האירועים. שם גם לנים חברי הקהילה בשבתות על מזרנים, ובמטבח צדדי מכינים את הארוחות לכולם. מדוע הקהילות האלה נפרדות? ובכן, הקהילה השנייה היא של מתגיירים. 150 חברים מבני הקהילה עברו גיור אורתודוקסי לפני כשנה. בין חמש לעשר שנים הם חיים כיהודים לכל דבר. אוכלים כשר, מתפללים שלוש תפילות ביום, שומרים שבת. אבל הם לא נולדו כיהודים. למעשה, רוב חברי הקהילה היו נוצרים אדוקים, שאחרי חקירה מעמיקה ולימוד החליטו שהם מאמינים בקב"ה ורוצים לחיות כיהודים. 
 
על הקהילה הוותיקה זה כמובן קצת מאיים. אף שיש קשרי ידידות ונימוסים, הם לא מאחדים את בתי הכנסת. אלה "יהודי העולם השלישי" ואלה "היהודים המקוריים". גם בקהילת גוואטמלה המצב דומה: המתגיירים ילידי גוואטמלה פתחו בית כנסת לעצמם, ולמעט משפחה אחת הקהילה הוותיקה במדינה לא מקבלת אותם לשורותיה. 
 

עכשיו בוודאי אתם מצקצקים בלשון וחושבים שזו התנהגות אליטיסטית ומסתגרת. ובכן, צר לי לבשר שגם ידינו במעל. מדינת ישראל מתייחסת בדיוק באותה צורה אליטיסטית ומסתגרת למאות אלפי אנשים המבקשים להיות חלק מהעם היהודי. בברזיל, במרכז אמריקה, בהודו, בפורטוגל וגם בארה"ב מחכות עשרות קהילות שמבקשות להתגייר ולקשור את גורלן בגורלנו - אבל לנו לא אכפת.
 
יש בהן מי שכבר כבר עברו גיור אורתודוקסי, אבל עדיין לא מקבלים אישורי עלייה. חלקם עדיין לא עברו גיור, אף שהם מעוניינים בכך. אבל אנחנו בודקים בציציותיהם: מה האינטרס האמיתי שלהם? האם הם באמת רוצים לעלות לארץ כי הם גילו שהעם היהודי הוא העם הנבחר, או שהם מבקשים לשפר את מעמדם ולקנות כרטיס כניסה למדינה מערבית מצליחה? 
 
האם זה בגלל שיקולי תועלת? האם אנחנו חוששים לפגוע ברמה הכלכלית של מדינת ישראל? אני חושדת שכן. תראו את הקשיים שמדינת ישראל מעמידה בפני העולים מאתיופיה, שמחכים שנים על גבי שנים לאישורי עלייה - לעומת הקלות שבה עולים מרוסיה, שיכולים להיות גם נוצרים בדתם אבל נכדים לסבא יהודי, עולים ארצה. האם זה לא קשור לדימוי שיש לעולי רוסיה כבעלי מוסר עבודה גבוה? 
 
לדעתי, ברור שחלק מהעניין הוא החשש שגלי עלייה ממדינות נחשלות יביאו אנשים שרוצים לשבת על העגלה ולא לדחוף אותה, אבל ההיסטוריה שלנו כבר הוכיחה שאחרי דור או שניים כולם דוחפים את העגלה. ועוד לא דיברתי על העניין הדמוגרפי. 
 
נכון שיש סוגיות לאומיות, חברתיות, כלכליות והלכתיות מורכבות, שצריך לדון בהן לעומק. מהלך של הבאת עשרות אלפי אנשים מרחבי העולם, שמתדפקים על שערי העם היהודי, הוא לא פשוט. אבל למען ה', בואו נקיים את הדיון הזה. בואו נראה שאכפת לנו. מספיק להסתכל על גודל משרד התפוצות (18 עובדים), על התקציב הלא גדול שלו וגם על הגדרות תפקידו, כדי להבין שאף שהם עושים עבודה מעולה ורחבה במעט המשאבים שניתנו להם, הנושא הזה ממש לא מעניין אותנו, הישראלים. אנחנו עסוקים בעצמנו. לא מרימים מספיק את העיניים.
 
איך היינו מתייחסים כיום לרות המואבייה, הגיורת שאמרה "אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמֵך עמי ואלוהיך אלוהי"? וזו האישה שעם צאצאיה נמנה דוד המלך. אולי היינו שואלים אותה אם היא אמרה "עמך עמי" ורק אחר כך "אלוהיך אלוהי", כי היא מתעניינת בעם היהודי יותר מאשר באלוהיו. האם היינו בודקים מה גרם לה לעלות? האם היינו נותנים לה כתף קרה? חג השבועות הזה, שיוצא סמוך לבחירות חוזרות, מזמין אותנו הישראלים לקחת את הנושא הכל כך חשוב הזה בידיים ולדרוש התייחסות אליו מנציגינו לכנסת. 
בשנים האחרונות ראינו את התגשמות חזונם של נביאי ישראל. הם חזו לפני יותר מאלפיים שנה שנשוב לארצנו: "בניך מרחוק יבואו ובנותיך על צד תֵאָמַנה" (ישעיהו ס, ד). הם חזו שהארץ השוממה תהפוך למיושבת ופורייה: "הנה ימים באים... וניגשׁ חורֵש בַקוצר ודורך ענבים במושך הזרע והִטיפו הֶהרים עסיס וכל הגבעות תתמוגַגנה; ושבתי את שבוּת עַמִי ישראל ובנו ערים" (עמוס ט, יג-יד). והם גם חזו שאומות העולם ירצו להיות חלק מאיתנו: "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה על הר ה' אל בית אלוהי יעקב ויורֵנו מדרָכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב, ג). האם נאטום אוזנינו מלשמוע?