ההצלה של הציונות: השבוע לפני 52 שנה התחוללה מלחמת ששת הימים. עם סיומה, לא רק שנרשם אחד הניצחונות הצבאיים המזהירים בהיסטוריה, אלא שהפרויקט הציוני ניצל ופני מדינת ישראל השתנו לעד. מאז, זה יותר מ־50 שנה אנחנו לפותים במחלוקת פנימית שלא לצורך. מתעלמים מהדבר החשוב מכל, שלפיו בששת ימי המלחמה ההיא הורדה מדינת העם היהודי מכרעי התרנגולת שעליהן התנדנדה, ובנתה לראשונה יסודות מאריכי ימים. ללא תוצאותיה של המלחמה - הגיאופוליטיות, הצבאיות, הכלכליות והחברתיות - ההרפתקה הציונית הטרייה עמדה בסכנת קריסה.
 
הוויכוח המורעל שפרץ אחרי המלחמה השכיח ברבות הימים את העובדות. עוצבה תודעה כוזבת לגבי המצב ששרר במדינה לפני יוני 67' ונשכחו הנסיבות של פרוץ המלחמה. הושכחה העובדה שעד לששת הימים לא חדלו הניסיונות הפיזיים לחסל את המדינה הציונית הרכה. כל מה שקרה ערב המלחמה היה רק פועל יוצא מכך.
 
ערב המלחמה, עם ריכוז כוחות האויב, עמדה כאן מדינת ננס עם גבולות בלתי אפשריים - 14 קילומטרים מקצה אל קצה במותניים הצרים שלה. הכלכלה הייתה על הקרשים, התוצר מגוחך. למדינת ישראל לא הייתה היתכנות בגבולות מלחמת העצמאות. לא פיזית וצבאית, לא כלכלית וחברתית. לא היה לה איפה וכיצד לקלוט את יהודי העולם שהגיעו אליה לימים. לא פחות חשוב, לא היה לה בסיס מוסרי ללא ירושלים - העיר העתיקה והכותל, ללא חברון ובית אל ויתר המחוזות המרכזיים של התנ"ך. ללא אלו - זו לא באמת שיבת ציון. 
 

המשורר נתן אלתרמן, בשר מבשרה של מפא"י ההיסטורית, הסביר אז שההסכמה לגבולות החלוקה, כמו גם לגבולות 49', הן "פרי הכורח המדיני והצבאי", אבל אלו לא אפשרו למדינה להתקיים לאורך זמן. לכן הוא היה ממקימי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שהתגבשה לאחר המלחמה. ומי שכוננו אותה לא היו חסידי הרב קוק, אלא משה שמיר וחיים הזז, יצחק טבנקין ורבים וטובים שבאו מעומק תומכי "היישוב המאורגן". מבחינתם, מה שניסח נתן אלתרמן היה המשך ישיר לכל מה שנעשה כאן מראשית הציונות: "ארץ ישראל זו שלאחר מלחמת ששת הימים", אמר אלתרמן, "היא שלמות טבעית, היסטורית וביטחונית, ששמירתה צריכה להיות משימה עליונה של האומה היהודית בזמננו". 
 
אל מול הרעיונות הללו היו בממשלה מי שניסו להיפטר מלב ארץ ישראל בכל מחיר, ובמקביל החלה להתגבש התפיסה שמרעילה את חיינו עד היום, זו שרואה בחזרה למחוזות התנ"ך כיבוש, ומציבה את האינטרסים של הערבים בראש. אחד הבולטים מהמחנה הזה היה כבר אז הסופר הצעיר עמוס עוז. אולי אחרי מותו של עוז, מי שהפך לימים לאדמו"ר של השמאל, הגיע הזמן לקבור את הוויכוח שהתעורר אז. קודם כל, מכיוון שזהו ויכוח סרק, כפי שכבר אז ניתן היה להבין מעצם נסיבות פריצתה של מלחמת ששת הימים. 
 
גם לימים, ברוב רצחנותם וסירובם ליוזמות הקיצוניות ביותר של מחנה עוז, מאוסלו ועד ההתנתקות, הומחש מה שהיה ברור כבר במלחמת ששת הימים: יש לנו אויב שיחסל אותנו אם לא נחזיק בלב ארץ ישראל - בירושלים, יהודה, שומרון ובקעת הירדן. שלא לדבר על הזכות המוסרית על הארץ, שבלעדיה אנחנו כובשים זרים. 52 שנים אחרי המלחמה, הגיע הזמן שנסכין עם הברכה הגדולה שנפלה עלינו ביוני 1967, נפסיק לריב ריבים תיאורטיים ונתפנה לטפל באתגרים הפנימיים המשותפים שיש לנו. 
 
בשבחי הטרור

ארבע שנים אחרי שמירי רגב פתחה בקול גדול קדנציה כשרת תרבות, כל כך הרבה שנים לאחר שהליכוד הגיע לשלטון, מדינת ישראל מעודדת את תומכי הטרור נגדה ומעלה אותם על נס. אי אפשר להגדיר אחרת את העובדה שפסטיבל דוקאביב - פסטיבל ציבורי - החליט להציג ולתת פרס ראשון לסרט שמלטף את עו"ד לאה צמל. 

מזדהה עם גדולי הרוצחים. צמל. צילום: ניר שאנני

 
מי זאת לאה צמל, לא צריך להסביר. זו גברת שמזדהה עם גדולי הרוצחים ומסייעת להם באופן אקטיבי - ממבצעי הלינץ' ברמאללה ועד למשפחת הרוצח של אורי אנסבכר ז"ל. חברה בתנועה האנטי־ישראלית "מצפן" ובמפלגת האויב "בל"ד". צמל הגדירה בעבר מחבלים רוצחים כ"אנשים די מסכנים". היא גם אמרה שהיא לא מתנגדת לרציחת יהודים תושבי יו"ש.
 
והנה דווקא את הגברת הזו החליטו ללטף שני קולנוענים אנונימיים, מהזן המעוות שמסתובב בינינו - רחל לאה ג'ונס ופיליפ בלאיש. אלא ששני אלו, כאזרחים פרטיים, ממש לא מעניינים. העיוות והטירוף האמיתיים נוגעים לתמיכה הציבורית בגלוריפיקציית הטרור שלהם. בהודעה על הזכייה נכתב טקסט מכובס, החומק מההגדרה הקשה של מה שבאמת עושה צמל. מוסבר שם כי הסרט "משרטט דיוקן מורכב של אישה חזקה ומעוררת השראה המאמינה בכל לבה בצדקת דרכה". אישה מעוררת השראה, קראתם נכונה. 
 
מי מממן את הפרס? מפעל הפיס, כסף ציבורי. מי מממן את הפסטיבל? בין היתר, משרד התרבות של רגב, מועצת הקולנוע (עוד גוף ממשלתי), עיריית תל אביב, סינמטק תל אביב, שגם הוא נתמך מכספי משרד התרבות, ועוד גופים עסקיים שלא בטוח שהבינו במה הכספים שלהם תומכים. אם תרצו, זהו הרשומון ההתאבדותי של מה שקרוי הליברליזם הנאור שלנו - גלוריפיקציה של האויב ועידוד הטרור נגדנו. אם תרצו, זהו סיפורו של שלטון הליכוד מאז 1977 - מילים גבוהות, רעש וצלצולים, מנעמי שלטון אבל בלי שליטה אמיתית.
tguvot@maariv.co.il