התחלה חדשה: בנימין נתניהו נכשל, שלא באשמתו, בניסיונו להרכיב ממשלת 65, עקב סירובו העיקש של אביגדור ליברמן להיכנס לממשלה הלאומית בתירוץ שקרי באשר לעמידה על זוטי זוטות בחוק הגיוס. כישלון זה היה בבחינת אות פתיחה לפרץ של פרשנויות בדבר "תחילת הסוף" של נתניהו, היות שתדמית "הקוסם הפוליטי הכל יכול" התנפצה כביכול לרסיסים. 
 

בהערת אגב, דוחה במיוחד היה גל דברי התשבחות והקילוסין כלפי ליברמן מהשמאל הקיצוני, הפוליטי והתקשורתי. אלה הפכו אותו בן יום מ"ריאקציונר", "פאשיסט חשוך", "גזען" ועוד מרעין בישין רבים נוספים ל"בן יקיר לי אפרים". בכך הוכח בפעם המי יודע כמה כי מדובר בחבורה שמאלנית נטולת אחיזה רעיונית של ממש, שדגלה הממשי האחד והיחיד הינו "רק לא ביבי".
 

גם תוקפים מימין לא טמנו ידם בצלחת. אראל סג"ל ושמעון ריקלין האשימו את נתניהו כי במחיר הישארותו בשלטון מכר שוב את המחנה הלאומי. לשיטתם הוא הסכים לזנוח את החקיקה המתוכננת לגבי העברתה של הרודנות הבג"צית מהעולם, תמורת צירוף מפלגת העבודה או חלקה לקואליציה, במקום הסרבן ליברמן. הכל בשל דבקותו בכיסאו על חשבון טובת הכלל.
 

ראשית, יש להבהיר כי הפרשנויות בדבר "תחילת הסוף" של נתניהו נפלטו מהפיות ומהמקלדות של פרשנים בעלי בוחן מציאות אפס, שניבאו את קצו של נתניהו אינספור פעמים בעשור האחרון. שנית, מפליא כי עיניהם של פרשנים שניתן בהחלט להגדירם כמנוסים, נבונים וכבעלי השקפה לאומית מובהקת, כריקלין וסג"ל, טחו מלראות את מה שמסתתר מאחורי התנהלותו של נתניהו ב"הצעותיו" למפלגת העבודה.
 

את אשר "הציע" נתניהו לעבודה הפעם, עשה כבר בעבר פעמיים במסגרת מהלכים פוליטיים מתוחכמים מאין כמותם. כזכור, בשנת תשע"ב (2012), בהתקרב מועד הבחירות, איימה מפלגת קדימה שמנתה 28 ח"כים - אחד יותר מהליכוד - על שלטונו של נתניהו. כלה ונחרצה הייתה איפוא דעתו כי יש להרוס אותה פוליטית עד היסוד. לפיכך פיתה את מנהיגה שאול מופז להיכנס לקואליציה כדי להעביר חוק שיכפה גיוס חרדים לצבא. נתניהו עשה כן בידיעה ברורה כי אין בכוונתו לקיים את הבטחתו בעניין חקיקת החוק, וכי כאשר יודיע זאת למופז לאחר מספר שבועות, הכעס יופנה כל כולו כלפי האחרון, שנפל באיוולתו לפח יקוש שטמן לו נתניהו. כך, קדימה תוכה מכה פוליטית אנושה שממנה לא תתאושש לעולם. 
 

הכל התנהל על פי תוכניתו של נתניהו. חוק הגיוס לא חוקק ומופז וקדימה נחשפו בקלונם ובאיוולתם. קדימה התרסקה לגמרי בבחירות שנערכו מספר חודשים לאחר מכן, וירדה מ־28 ח"כים לשניים בלבד.

חזרה לאחור
 

לאחר הבחירות של שנת תשע"ה (2015), שבהן הביס הליכוד את המחנ"צ ברוב 30 מושבים לעומת 24 - בניגוד גמור ל"ילקוט הכזבים" של תת־תרבות הסקר־שקר והפרשנויות בעקבותיה - עדיין נשאר המחנ"צ בבחינת איום עתידי על שלטון הליכוד. שוב נזקק נתניהו לאותו תרגיל שהוכיח את עצמו מול קדימה. הפעם הציע נתניהו "הצעות מרחיקות לכת" לבוז'י הרצוג בסוגיית האויב ה"פלשתיני". למותר יהיה להכביר מילים כי לא עלה כלל בדעת נתניהו להתנהל בפועל בהתאם ל"הצעותיו".
 

נתניהו גם היה משוכנע כי בבוא היום, כאשר המו"מ יתפוצץ, סופם של הרצוג והמחנ"צ יהיה כסופם של מופז וקדימה. הוא המתין לרגע המתאים לפיצוץ המו"מ, וזה בא כאשר הלכו וגברו החיכוכים בינו לבין שר הביטחון דאז, משה יעלון. או אז, נתניהו הניח על שולחנו של ליברמן הצעה שלא ניתן לסרב לה, קרי להחליף את יעלון במשרד הביטחון. כצפוי, ליברמן הסכים, ואז פוצץ נתניהו את המו"מ עם הרצוג. 
 

פיצוץ המו"מ גרר עמו מיידית "מלחמת עולם" בתוך המחנ"צ. בנוסף, חשיפת המו"מ הביאה לריסוק ללא תקומה של מעמדו הציבורי של הרצוג. והחשוב מכל, מפלגת העבודה הפכה למפלגת האבודה. 
 

תרגיל מספר 3

"הצעותיו" מרחיקות הלכת של נתניהו לגווייה הפוליטית אבי גבאי, יו"ר מפלגת האבודה, כמפורט לעיל, לא היו אלא תרגיל מספר 3 - שכמו השניים הקודמים הניב בדיוק את התוצאה המתוכננת. כמו בשני התרגילים הקודמים, נתניהו הניח בפני גבאי הצעות שלא ניתן בשום אופן לדחותן על הסף. הרי מדובר ב"הצעות" שנועדו "להציל את הדמוקרטיה" מפני "מזימות" חוק החסינות וחיסול הרודנות הבג"צית מחד, אולם מאידך, תוך ביטחון מלא כי בסופו של יום - בגלל ההרכב השמאלני־קיצוני של מה שנותר מסיעת העבודה - ההצעה תידחה. או אז, כמו בפעמיים הקודמות, גם תפרוץ מלחמת עולם בתוך שרידי סיעת האבודה.
 

על פי מהלך זה, נתניהו גם יוכל להדוף בו זמנית ובנקל את המתקפות עליו, הן משמאל והן מימין, על כך שהוא גורר כביכול את ישראל לשתי מערכות בחירות בתוך חצי שנה, אך ורק למען האינטרס האישי שלו. זאת תוך נפנוף ב"הצעותיו" מרחיקות הלכת לגבאי, שבאו לעולם אך ורק כדי למנוע את הבחירות.
 

אף כי מדובר באותו מהלך פוליטי שבו השתמש נתניהו בפעם השלישית, שוב נפל היעד במלכודת שנכרתה עבורו. כמו בפעמיים הקודמות, גם הפעם התוצאות היו בדיוק על פי התכנון המוקדם. מפלגת האבודה נמצאת כיום בעיצומו של ירי מקלעים בתוך הנגמ"ש המתפורר - ירי קטלני עד כדי כך שגם על פי תת־תרבות הסקר־שקר היא ניצבת בסמוך מאוד לאחוז החסימה.
 

לעומת זאת, מימין לליכוד ובתוך הליכוד איש לא יכול לטעון כיום כי נתניהו הוליך את המדינה לבחירות בגלל גחמות אישיות, לאור "הצעותיו" היותר מנדיבות לגבאי. הנה כי כן, ברי שהכישלון שלא באשמתו להרכיב ממשלה לא פגע כהוא זה ביכולותיו הפוליטיות יוצאות הדופן של נתניהו לנווט את המערכת הפוליטית כרצונו. דווקא כשהתברר לו כי בגלל הונאתו של ליברמן את ציבור בוחריו לא תקום ממשלה, עלה בידו לבצע מהלך פוליטי מתוחכם, שהניב את התוצאות אשר אליהן חתר. 
 

עוד לא יבשה הדיו שבה נכתבו מאמרי האיוולת באשר ל"תחילת הסוף", ובאו הבחירות למשרת מבקר המדינה והוכיחו כי לא זו בלבד שכל המפלגות שהבטיחו לתמוך במועמד של נתניהו, קיימו את אשר אמרו, אלא שעלה בידי נתניהו אפילו למשוך לטובת מועמדו ח"כים ממחנה השמאל ובני בריתו הערבים. כל זאת כאשר מקהלת "תחילת הסוף" מסבירה כי היות שמדובר בהצבעה חשאית, צפוי כי כל מאוכזבי נתניהו במחנה הלאומי יצביעו במחאה עבור מועמדה של כחול לבן.
 

זאת ואף זאת. בבחירות האחרונות איבד המחנה הלאומי מספר קולות השקולים כנגד שמונה ח"כים - פייגלין והימין החדש קיבלו יחדיו 5.96% (יהדות התורה קיבלה 5.77% מהקולות וזכתה בשמונה מושבים). הפעם, במועד ב', המפלגות שמימין לליכוד ייערכו לבחירות הבאות כך שאובדן קולות שכזה לא יהיה מנת חלקן. תרחיש שיביא לכך שהמחנה הלאומי יחד עם המפלגות החרדיות יעברו בנקל את רף 60 המושבים, ללא ליברמן.
 

או אז תוקם ללא כל מכשולים של ממש ממשלה ציונית–יהודית–לאומית־פטריוטית, והדרך להשבת הדמוקרטיה לעם באמצעות מיגור הרודנות הבג"צית תהיה סלולה.

tguvot@maariv.co.il