בואו נדבר על בנימין נתניהו. בשבוע שעבר, בלי להתנצל ובלי להרגיש ולו עקצוץ קל של חוסר נוחות, הוא היה בדרכו להעניק שוב סטירת לחי מצלצלת למצביעי המחנה הלאומי, שבראשו הוא עומד. רגע לפני שהתייאש מהאפשרות להקים ממשלה, הוא זימן אליו את יו"ר מפלגת העבודה והציע למכור לו את כל העקרונות שבשמם הלך לבחירות, שבשמם קיבל 35 מנדטים, שבשמם גרר שורה של ראשי מפלגות בימין להודיע שהם הולכים איתו ורק איתו. אחרי שלימד את כולנו כמה "שמאל" זה מסוכן, נתניהו היה מוכן להכניס את אבי גבאי עם כל החבורה שלו לממשלה, לתת להם את המפתחות לכל מה שחשוב למחנה שבחר בהם, ואת הזכות לטרפד את כל מה שחשוב למחנה שבחר בו. 
 

ומה היה אמור להיות עתידה של תפיסת העולם שבשמה ביקש וקיבל זה עתה את קולנו? ובכן, היא הייתה אמורה להיות מושלכת לאותו מקום שבו תכנן נתניהו להשליך אותה בזמנו, כדי להכניס את בוז'י הרצוג לממשלה, ולאותו מקום שבו גלגל אותה כשהכניס לממשלתו את ציפי לבני ובחר לתת לה את האחריות על תיק המשפטים ועל המו"מ עם הפלסטינים. כי לנתניהו, לפני הכל, חשוב להמשיך לשבת על הכיסא. מה עושים על הכיסא הזה? את זה אף אחד ממילא לא יזכור. 
 

# # #
 

לבנימין נתניהו יש זכויות רבות וקבלות רבות בתחומים רבים. זו הסיבה שהמחנה הלאומי בוחר בו שוב ושוב, אבל זו לא הסיבה היחידה. יש משהו בהתקפות היומיומיות הבלתי פוסקות עליו, בשקרים שטופלים עליו, בניסיונות המכוערים להטיל עליו את האשמה לכל מה שרע פה, בלי לתת לו קרדיט על שום דבר שטוב, כדי לגרום לאנשים עם חושים בריאים להבין שאם צריך לבחור באיזה צד להיות, מרגיש להם צודק יותר להיות בצד שלו. זה לא רק עניין אמוציונלי. זו בהחלט גם בחירה מושכלת. 
 

אלא שאחרי שנים רבות עם נתניהו, נדמה שהגיעה העת לחשוב מחדש על החיבור הזה בין נתניהו לימין, ועל המחיר שהוא גובה מהמחנה הלאומי. משום שאחת התוצאות הקשות שגרמה תקופת שלטונו הממושכת של נתניהו לימין האידיאולוגי ניכרת בסירוס המוחלט של החיוניות ושל חיות המחשבה של המחנה. מהרגע שבו הצליח נתניהו לייצר משוואה שלפיה "נתניהו = הימין" - או במילים אחרות "פגיעה בנתניהו = פגיעה בימין" - החל תהליך ניוונה של האונה הימנית במוחו של המחנה הלאומי. החשש המאיים שמא ייפול נתניהו, ואיתו ייפול הימין ("שכחתם מה קרה ב־92'?"), מביא אותנו לאכול הכל בשקט.
 

לא אכפת לנו מה קורה בביטחון, לא אכפת לנו מה קורה בהתיישבות, לא מזיז לנו אם למרות ההבטחות שום דבר לא יקרה עם בית המשפט העליון, וגם אם לא יזוז כלום בנושא המסתננים. העיקר שבנימין נתניהו לא ייפול. העניין הזה הפך להיות חזות הכל, ומיום ליום הוא משבש יותר ויותר את ניקיון המחשבה שלנו - אנשי המחנה הלאומי - כאזרחים. הפסקנו לצעוק כשדורכים לנו על הרגל, הפסקנו לבכות כשכואב לנו, אפילו מכתב למערכת אנחנו כבר לא שולחים, מחשש שזה ייתפס כמחאה נגד ביבי. מתנחלים חיים בשלום עם הקפאת בנייה במקרה הרע, ועם בנייה צולעת במקרה המעט יותר טוב, ומשכנעים את עצמם שאם השמאל היה בשלטון זה היה יותר גרוע. ליכודניקים מסתדרים עם ראש ממשלה שמקפיא את הבנייה בירושלים, ותוקע אלפי יחידות דיור בשכונת גבעת המטוס, כי הוא לא רוצה להרגיז את הגרמנים. את חאן אל־אחמר – כפר במיקום אסטרטגי שהפלסטינים נלחמים להותיר על כנו, כחלק מתוכנית פיאד - הוא מבטיח כבר חודשים לפנות, אחרי שהשקיע מיליונים בפיתוח שכונה חדשה למפונים, ולא מקיים. 
 

וכל זה עוד לפני שדיברנו על שיא השיאים, שמתרחש מול עינינו, אחת לסבב, מול רצועת עזה. ממשלת נתניהו משלימה שוב ושוב עם ארגון טרור שרוצח באזרחינו ויורה מאות טילים על יישובינו, ובכל פעם מוכרת לנו לוקשים אחרים, שאנחנו בולעים בהנאה. פעם הסבירו לנו שאי אפשר להגיב בעוצמה, כי יש עניינים דחופים יותר בצפון. פעם אחרת אמרו לנו שאנחנו לא מבינים את התמונה הגדולה. ופעם שלישית - שתגובה חריפה מדי שלנו עלולה לפגוע באירוויזיון.
 

מי היה מאמין שמחנה הימין כולו ישתוק כמו דג מת, כשארגון טרור יורה עלינו, בלי לפחד ובלי לחשוש, וכשבתי מנהיגיו עומדים על תלם בעוד בתינו מופגזים, ששרי הליכוד יעלו לשידור ויסבירו למה בדיוק כך צריך לנהוג, ושמצביעי הימין - רק כדי לא לפגוע בביבי - יאמצו את הטרמינולוגיה של שלום עכשיו ויטעימו שמלחמה זה רע, ושפיכות דמים זה עניין נורא שאין לו תכלית. רק תעצמו עיניים ותחשבו מה היינו עושים לבני גנץ אם היה מבליג ככה על טרור כזה. רק נסו להיזכר כמה הפגנו מול רבין ופרס כשהטרור השתולל. ועכשיו? עכשיו כלום. דממה. שקט. "נתניהו בטח יודע מה הוא עושה. וגם אם לא, מה אתם רוצים? שהוא ייפול? יאיר לפיד יהיה יותר טוב?". 
 

חודשים ארוכים עולים באש בעוטף עזה, גידול חקלאי אחרי גידול חקלאי, שדה אחר שדה, כל מה שפעם סימל עבור כולנו את הציונות, וצפצוף ימני לא נשמע. את המגנומטרים בהר הבית נתניהו קיפל, כי הערבים איימו. בשער הרחמים הוא מאפשר להם לעשות מה שהם רוצים, כי אין לו אומץ לריב איתם, ובעיקר משום שהוא יודע שאיש במחנה לא יבוא איתו חשבון. שהרי "מה אתם מעדיפים, את יאיר לפיד?".
 

# # #
 

אין שום טעם בהמשך הנהגתו של נתניהו, אם הוא לא מקדם את ההתיישבות ולא בונה בעיר הבירה, ולא מצליח להרתיע את חמאס, ולא עושה כלום כדי להביא לשינוי שלו מייחל המחנה שלו במערכת המשפט. בואו נדבר רגע על העניין הזה, של מערכת המשפט. בין בוחרי נתניהו, ובין בוחרי המפלגות שמרכיבות באופן טבעי את הקואליציה שלו, יש קונצנזוס כמעט מוחלט סביב הצורך להכניס שינויים במערכת המשפט ובפרקליטות, כפי שהן היום.
 

ומה עשה נתניהו בעניין הזה? כלום אחד גדול. עד שהגיעה איילת שקד, נאלצה ממשלת ישראל להציג בבג"ץ עמדות שהפוכות מעמדתה שלה, רק משום שכך רצה היועץ המשפטי לממשלה, וכך רצו במחלקת הבג"צים. נתניהו הותיר בידיהם את ההכרעה, לא בעניינים משפטיים, אלא בעניינים של קביעת מדיניות. וינשטיין ואנשיו, כאילו מישהו בחר בהם, הם שקבעו איפה יש לנו אינטרס לפנות בנייה יהודית ואיפה יש לנו עניין להישאר, כשמולם ראש ממשלה שמאפשר להם לעשות כרצונם. גם בקדנציה הקודמת, כששקד הכניסה שינויים, הן בתחום הזה, הן בשיח הציבורי, הן בתחום של מינוי שופטים "אחרים", נתניהו לא היה היוזם, אלא הנגרר. כלום מכל זה לא בא ממנו. 
 

ומה עכשיו? עכשיו, כשהצורך להיבחר הוצב שוב בראש הדגל כמשימה עליונה, שב נתניהו והציע למכור את כל תפיסת העולם של מצביעיו לאבי גבאי, ובלבד שזה יסייע לו להקים ממשלה. כאילו יש לנו, במחנה הלאומי, עניין בממשלה שלא תוכל לעשות דבר מכל מה שהובטח לנו לפני הבחירות. 
 

שוב ושוב מתגלה תפיסת העולם של בנימין נתניהו כסוג של טופו. עם מעט מאוד טעם משל עצמה, כשאת כל השאר מביאים איתם המרכיבים שמסביב, וכשמי שיש לו היכולת להיות דומיננטי יותר, הוא שקובע מה נרגיש בפה. זה בדיוק מה שקרה גם אחרי ההחלטה שלו לקלוט כאן עשרות אלפי מסתננים, החלטה שנקברה כעבור כמה שעות רק בזכות התעוררות רגעית, ולגמרי לא אופיינית, של המחנה. 
 

לא, אני לא רוצה כאן ממשלת שמאל. ועדיין, אני מודה שלעתים אני משתעשע במחשבה שממשלה כזו הייתה מצליחה אולי להחזיר לחיים את כוח המחשבה הלאומית האידיאולוגית שאיבדנו. את החיוניות שלנו. את החשיבה שלנו. את היכולת למחות, להתווכח, להרים שלט כשמשהו קורה בניגוד לאידיאולוגיה שלנו, בלי לחשוש שמא פעולה כזו תביא להפלת שלטון הימין, כאילו שלטון הימין הוא עצמו מטרה, ולא אמצעי. 
 

אז יכול להיות שאביגדור ליברמן איננו ימין, כפי שהטיח בו נתניהו לפני עשרה ימים, השאלה היא מה מחבר בין נתניהו ובין האידיאולוגיה של הימין. האם די לנו בכך שבמחנה הנגדי נמצא "השמאל", כדי להסביר לעצמנו שנתניהו הוא הוא משאת נפשנו, יעשה מה שיעשה, יוותר כמה שיוותר, יתבטל כמה שיתבטל?
 

# # #
 

ועוד משהו, והוא לא פחות חשוב. בכל מה שקשור לחקירות נתניהו, אני מתרוצץ היכנשהו במרכז הסקאלה, קרוב בכל פעם לקצה אחר. לא מוכן להצדיע לכל מסקנה של המשטרה או של הפרקליטות. לא מוכן גם להתייצב לדגל עם כל טענה נגדית של ראש הממשלה. אבל זה לא העניין. העניין הוא שבגלים עולים ויורדים, אנחנו חיים כבר תקופה ארוכה מדי בתחושה שאחת המשימות המשמעותיות שלקחו על עצמם חברי הכנסת של הליכוד, בתמיכת רוב המפלגות השותפות, היא לסייע לנתניהו לצאת בשלום מענייניו הפליליים. 
 

פעם זה חוק ההמלצות, ופעם זה החוק הצרפתי, פעם זה חוק החסינות ופעם זו פסקת ההתגברות המורחבת. כל אחד מהנושאים הללו, אגב, היה שווה דיון רציני, לו רק היה עולה לדיון עקרוני, בלי קשר לחקירות נתניהו. אפשר לתמוך בסוגיות הללו, אפשר להתנגד להן, אבל אי אפשר לדון בהם בלי לזכור עובדה אחת חשובה. אף אחת מהן לא עניינה את נתניהו עד שהגיעה החקירה שלו, ואיתה מצעד של חברי כנסת שהיו מוכנים להישבע שהם תמיד חשבו שאלה בדיוק החוקים שצריך לקדם, והם חשבו את זה כמובן בלי שום קשר לנתניהו, פשוט לא היה להם פנאי להניח אותם על שולחן הכנסת עד שהגיעו החקירות. 


הכלל כאן צריך להיות ברור. לא משנים את החוקים באמצע המשחק בגלל אינטרסים אישיים. מי שחושב שיש צורך להוביל רפורמה בכל תחום שמשיק לחקירות ראש הממשלה, שיתכבד ויקדם אותה מהיום ולעתיד לבוא. אני יודע, אי אפשר להתעלם מהצד השני, כשהוא גם צד שני פוליטי, ומרדיפה המתנהלת אחרי נתניהו מהיום שבו הפציע בשמי הפוליטיקה הישראלית. אינספור פעמים מחיתי כאן על העוולות שנעשות כלפיו, פעם זה על ידי העיתונות, פעם זה על ידי גורמים במערכת אכיפת החוק, ופעם זה על ידי פוליטיקאים לא הגונים מהמחנה היריב. אבל כאן אני מציע לנסות להזיז את כל אלה הצדה. מקובל שכאשר אדם מסיים את דרכו בעולם הזה ומגיע לבית דין של מעלה, מונחות על השולחן רק זכויותיו וחובותיו שלו. הוא לא יכול להגיד להגנתו שמישהו אחר גרר אותו. הוא לא יכול לטעון שהוא רק הגיב, שזה "הם התחילו", שצריך לראות את התמונה הגדולה. רק האדם ומעשיו. 
 

משכך, כדאי לכולנו, מפעם לפעם, לנסות להניח בצד, גם אם הוא נכון, את הטיעון שלפיו גם הצד השני לא הגון, להסתכל רק במראה שלנו עצמנו, ולבדוק האם נוח לנו עם העמדות שבהן אנחנו תומכים. כי התחושה היא שנתניהו מחמם את כולנו בסיר, כמו אותה צפרדע באגדה. בכל פעם מוסיף עוד מעלה ועוד מעלה, עוד חוק צרפתי ועוד חוק המלצות, עוד ניסיון לחלץ אותו מהעמדה לדין, ועוד גיוס של כל המחנה הלאומי לענייניו האישיים. ובכל פעם הטמפרטורה עולה רק במעט, ובכל פעם זה מרגיש לנו רק קצת יותר חם ממה שהיה קודם לכן, והחשש הגדול הוא שבוקר אחד נתעורר כשכל הערכים שעליהם חינכנו את ילדינו מבושלים, ולא נותר מהם דבר.

kalman.liebskind@maariv.co.il