כבר הרבה מאוד שנים שמדינת ישראל יודעת שיש לה בעיה עם המגזר החרדי. המגזר גדל, אך תרומתו לכלכלת ישראל נשארת קטנה. המגזר גדל, ותביעותיו הכספיות גדלות איתו. המגזר גדל, ומה שאיכשהו עבד כשהיה קטן כבר לא ניתן להכלה. המדינה יודעת, רבים מהחרדים יודעים, הציבור יודע. 
 
שלוש שאלות יכריעו מה יהיה פתרונה של הבעיה הזאת. האחת: האם ומתי תגיע לראש סדר העדיפויות? השנייה: האם ייווצרו נסיבות פוליטיות שיאפשרו מהלך של פתרון? השלישית: מה תהיה הדרך שתיבחר לפתרון?
 
בקווים קצת גסים, על כל שאלה אפשר להציג שתי תשובות אפשריות. על סדר העדיפויות: או שזה יקרה מתישהו בזמן שאיננו משברי, או שנחכה למשבר. יש בעיות שמגיעות לפתרון רק במצב של משבר. נאמר, משבר כלכלי חריף שיאלץ את ישראל לקצץ עד היסוד את ההטבות לחרדים. נאמר, משבר חברתי חריף שיעמיד את החרדים מול הרוב העוין אותם. 
 

על הנסיבות הפוליטיות: אלה תלויות במידה רבה בבוחרים. אם הבוחרים יאותתו שדעתם לא נוחה מכניעה נמשכת לחרדים, ואם יגבו מחיר ממפלגות כנועות, יתברר במהרה שהנסיבות משתנות. אם הבוחרים והמפלגות יעדיפו שלטון עכשיו על פני פתרון עכשיו, גם הנסיבות הפוליטיות יבואו בזמן של משבר. כשלא תהיה ברירה. 

משה גפני, יעקב ליצמן. צילום: פלאש 90 משה גפני, יעקב ליצמן. צילום: פלאש 90

 
על הדרך: זו מחלוקת מהותית, מעניינת, שלא קל להכריע בה. יש מי שסבורים שהדרך לפתרון בעיית המגזר הוא בפעולה מתמשכת, סבלנית, רכה. יש מי שסבורים שהפעולה הסבלנית מאפשרת למנהיגי המגזר לשטות במערכת ולחמוק מפתרון. גם הדרך שתיבחר תלויה במידה רבה בנסיבות הבחירה. במצב של התנהלות במסגרת הפוליטיקה הרגילה, יש סבלנות. במצב של משבר, הסבלנות תפקע. 
 
כך או כך, ראוי להפריך טענה אחת החוזרת ועולה מצד מי שמתנגדים לשינוי. זו הטענה שהחרדים יעמדו בכל לחץ, ויסכלו כל כפייה. לפעמים היא נאמרת בהקשר של גיוס: אי אפשר לשלוח לכלא צבאי עשרות אלפי חרדים. לפעמים היא נאמרת בהקשרים אחרים. זו אומנם טענה המושמעת כדי להציל את החרדים משינוי, אך במהותה היא טענה פוגענית, כמעט גזענית. כאילו החרדים אינם כשאר בני האדם. כאילו מה שמשפיע על שאר בני האדם לא משפיע עליהם. 
 
האמת היא שהחרדים הם כשאר בני האדם. כשלוחצים עליהם, הם נלחצים. כשמתעקשים, אפשר לשנות. האמת היא שהמדינה פשוט לא ניסתה מעולם להניע מהלך אמיתי של שינוי. מעולם לא העלתה על דעתה לוותר על גביית מסים כי “אי אפשר להכניס מאות אלפי סרבני מסים לכלא”. היא ממשיכה לגייס צעירים צייתנים, ולא מעלה על דעתה לוותר עליהם. המדינה יודעת להכריח אותנו לעצור באור אדום, לשלם ארנונה, לממן ישיבות ותיאטראות, להפריש ממשכורתנו למס בריאות. למדינה יש כוח. במקרה של החרדים, היא בוחרת לא להשתמש בו. לא בגלל שזה לא יעבוד. בגלל שזה לא נוח פוליטית. 
 
האם יש סיכוי לשנות את הדינמיקה הזאת ללא משבר? לא בטוח. פעם ועוד פעם מתברר שאנחנו, הבוחרים, לא נחושים מספיק. אנחנו ומנהיגינו מעדיפים הישגים אחרים, פעם תהליך שלום, פעם שלטון, פעם תיקים בממשלה, כל עידן והתירוץ שלו לדחיית הטיפול בבעיה. האם הבחירות הקרובות מאפשרות לשנות את הדינמיקה הזאת? אולי, אם יתברר מהן שמפלגות המתעדפות פתרון זוכות לתמיכה משמעותית. אולי, אם יתברר לאחריהן שהחרדים חדלו מלשמש לשון מאזניים בזירה הפוליטית הישראלית. 
 
האם ייתכן מגזר עם כל כך הרבה מושבים בכנסת שאיננו לשון מאזניים? בטח שייתכן. למגזר הערבי יש הרבה מושבים, והוא איננו לשון מאזניים, לגוש עבודה־מרצ יש יחדיו לא מעט מושבים, והוא אינו לשון מאזניים. למה? כי אף מנהיג לא יקבל היתר מהציבור שלו להיכנע לתביעות מופלגות של הערבים או של השמאל. משום מה, היתר כזה לא נשלל כשמדובר בכניעה לתביעות המופלגות של החרדים. הגיע הזמן.