בימים אלו אלפי תלמידי שמינית נרגשים בעיר העברית הראשונה תל אביב, עולים אל במת בית הספר כדי לקבל תעודת בוגר המוסד. יחד עם התעודה הם יקבלו תשורה קטנה כמקובל בטקסים מעין אלה. אלא שהשנה החליטה עיריית תל אביב על חידוש קטן: במקום לקבל את ספרו של הרצל "אלטנוילנד" –שממליץ על הקמת מדינה יהודית, מקבלים הבוגרים את ספרו של עמוס עוז "שלום לקנאים" – הממליץ דווקא על הקמת מדינה פלסטינית.
כן, כן. הבוגר או הבוגרת הטריים, אחרי שירדו מהבמה, יגמרו לדפוק את הראש בים עם בני המחזור ויתפנו לפתוח את השקית שקיבלו, ימצאו בה את הספר עם ציטוטים כדלקמן: "אם לא תהיינה כאן שתי מדינות, ומהר, תהיה פה מדינה אחת. אם תהיה פה מדינה אחת, היא תהיה מדינה ערבית מן הים עד הירדן".
כיוון ש"סאם אוף מיי בסט פרינדז", כמו שאומרים הם תל אביביים – גונבה לאוזניי השמועה שלפני "אלטנוילנד" היו מחלקים בתל אביב בסוף כיתה י"ב ספר אזוטרי ונשכח אחר: התנ"ך. כך שאם לשפוט לפי הצידה הרוחנית שעיריית תל אביב דואגת לשלח איתה את צעירי העיר לחייהם, הרי שהלך הרוח של מקבלי ההחלטות בעירייה עבר תהליך כזה: עם החלפת התנ"ך ב"אלטנוילנד" – יהדות אאוט וציונות אין; ועם החלפת "אלטנוילנד" ב"שלום לקנאים" – ציונות נוסח הרצל אאוט ו"חינוך להטלת ספק ושאילת שאלות" - כדברי מנהלת מנהל החינוך בעירייה – אין.
ראש העיר רון חולדאי הגדיל לעשות, ובדברי הפתיחה שלו לספר שקיבלו החיילים לעתיד כתב: "תהיינה נא עמדותיכם אשר תהיינה, ספרון קטן זה – טקסט קצר וחכם מאין כמותו, יצייד אתכם בכלים לחשיבה ולביצוע הכרעות חשובות, במשימתכם החשובה ובכלל". המחשבה שהרצל לא מספיק קאנוני וההכתרה של עמוס עוז כאילו היה הנביא החדש שקולו צריך ללוות את הנוער לבקו"ם - היא במקרה הטוב רדידות ובמקרה הרע ניצול לרעה של עמדת כוח.
על עיקרון אחד אני יכולה להסכים עם עירית תל אביב: הצידה הרוחנית – הספר שאתה שם בתיק שאיתו יוצאים התלמידים בפעם האחרונה משערי בית הספר - חשובה מאוד. הספר הזה הוא ה"אני מאמין" של מערכת החינוך והוא גם בעל הסיכוי הטוב ביותר להפוך לחלק מה"אני מאמין" הפרטי של התלמיד.
אחת הפרשנויות היפות על פרשת השבוע מדגימה את העיקרון הזה. שמה של פרשת השבוע - "בהעלותך" – מתייחס לדרך שבה אמור אהרון הכהן להעלות את הנרות במנורת המשכן. על פי מדרש תנחומא הסיבה שפרשת "בהעלותך" הוצמדה לחנוכת המזבח על ידי נשיאי השבטים בפרשה הקודמת, היא כדי לפצות את אהרון נשיא שבט לוי, ש"חלשה דעתו". או בשפה של ימינו הוא התבאס מכיוון שהיה הנשיא היחיד מבין נשיאי השבטים שלא השתתף בחנוכת המזבח ולא הקריב קורבן באירוע החגיגי.
וכך מנחם הקב"ה את אהרון עפ"י המדרש: "אֱמֹר לְאַהֲרֹן אַל תִּתְיָרֵא, לִגְדוֹלָה מִזּוֹ אַתָּה מְתֻקָּן... הַקָּרְבָּנוֹת, כָּל זְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם הֵן נוֹהֲגִין. אֲבָל הַנֵּרוֹת, לְעוֹלָם, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה. וְכָל הַבְּרָכוֹת שֶׁנָּתַתִּי לְךָ לְבָרֵךְ אֶת בָּנַי, אֵינָן בְּטֵלִין לְעוֹלָם". כלומר: אתה, אהרון נועדת לגדולות יותר משאר נשיאי השבטים. הקורבנות שהם הקריבו הם מנהג שיעבור מן העולם ברגע שיחרב בית המקדש; אבל האור, סמל החכמה, נר התמיד שאתה מבעיר, יידלק לעולם ויעבור מדור לדור.
מעניין גם – וזה כבר מדרש פרטי שלי - שהמילה "להבעיר" היא סיכול אותיות של המילה "להעביר". אש החכמה שאתה בוחר להצית בלב בניך ובנותיך, החלק בעולמם הפנימי שאתה בוחר להאיר בעזרת הנר שאתה מבעיר, הוא מה שאתה מעביר הלאה. הצידה לדרך. עד היום הנוער התל אביבי קיבל את אור החכמה המשותף לכולנו. עכשיו בשמן של אג'נדות צרות מתחילים להדליק בתל אביב נרות מקומיים, על חשבון נכסי התרבות הקאנוניים שמחברים אותנו גם עם נרות התמיד שהעלה אהרון במשכן.
התהליך הזה הרסני לחברה הישראלית. מושגים שאנשי החינוך הליברלי החדש נשבעים בשמם כמו "חשיבה ביקורתית" ו"לחשוב מחוץ לקופסה", לא יכולים להתקיים בחלל ריק. מי שלא מכיר היטב את הקופסה – התרבות, השפה, העבר והערכים המשותפים של עמו - סופו שלא תהיה לו יכולת מחשבה בכלל. לא מחוץ לקופסה ולא בתוכה.