וכדי שזה יקרה, צריך להחליט שאנחנו (הם) נהרגים על החיוני (מדינת ישראל), נאבקים על החשוב (הנושאים הקריטיים עבורם) ומתפשרים על כל היתר (במיוחד אם זה חשוב לצד השני ופחות מפריע לך). זוהי המתכונת, ואם אני טועה, אז כתובת המייל שלי בתחתית העמוד. וכדי שזה באמת יקרה - אנחנו צריכים לדרוש את זה מהם, כי הם מפלגה, מהשורש פ.ל.ג. הנבחרים שלנו גם צריכים לצמצם את ההתחייבויות בסגנון: לא נשב עם...", ולא לכבול את עצמם.
חלומו של ברק הוא סתיו שפיר בראשות העבודה (אם לא הוא עצמו) - אך אם ייכשל עמה, הוא "רוכש מניות" אצל עמיר פרץ - והורוביץ במרצ, ואני מעריך שבכך הוא עוסק כעת ובצדק מבחינתו. ומבחינתי (למרות הכעס), ברק בפועלו הפוליטי רכש במחיר מלא את כרטיס הכניסה למגרש המועמדים לחזרה לפוליטיקה. השאלה שנותרה היא אם יקבל תמיכה ציבורית, וממי בדיוק יגנוב קולות במחנה המרכז־שמאל? ברוך השב, אהוד ברק, ותזכור שההרים גבוהים יותר בדרך חזרה...
מסלול שכזה יקרב בין תלמידים והוריהם, בין מחנכים, יצמצם חרדות, יבער בערות, ירחיב דעת, יאתגר ויאפשר השפעה הדדית (הרוב כאן חילוני). וכן, אני יודע שזה לא יקרה.
בינתיים ההרתעה עובדת, אבל שוב ושוב אני מתקומם נגד אמירות והערות מקניטות ושחצניות של מפקדי צה"ל נגד נסראללה וחיזבאללה. האחרון היה מפקד פיקוד הצפון אמיר ברעם, שאמר: "שמענו את הצווחות של נסראללה, הוא בלחץ". ואני אומר: די לשחצנות וליוהרה. תתאמנו, תשיגו מטרות, תרתיעו בדרך חשאית, תהיו צנועים. לא בכל נאום ובכל טקס צריכה להיות כותרת.
מיכל אנסקי שיתפה את כולנו בשיתוק הפציאליס מסוג בל שתפס אותה ועיוות את פניה, פיה ומבטה. גם אותי פקד השיתוק הזה במפתיע בשל לחצים כבדים, כשהייתי דובר צה"ל. הבטתי במראה וראיתי שכאשר אני מרים את הגבות, רק אחת עולה, וכשאני מחייך, רק חצי פה נמתח - ונבהלתי. רצתי באמצע הלילה לד"ר יעקב עזרא, שהיה הנוירולוג של צה"ל, והוא אבחן את השיתוק ושלח אותי לטיפול. בהתחלה התבקשתי לא להיבהל. נאמר לי שהלחיים בדרך כלל צונחות ונופלות, אבל אצלי משום מה זה לא קרה. כשתהיתי באוזניו של פרופ' קרוננברג מתל השומר על פשר העניין, הוא הסביר לי שהשומן שאני משופע בו תופס את פני מתוחות. וחוץ מהאירוע הזה, לא מצאתי עד היום שום יתרון בשומן...שבת שלום.
התרעות פיקוד העורף