הנוסחה להצלחה: התחלתי לחשוב בנהיגה. אני סוגר את הרדיו וחושב. ממילא אם יקרה משהו חשוב - אדע. פשוט אין לי זמן אחר. השבוע, בנסיעה מתל אביב לעמק יזרעאל, חשבתי על המטרה העיקרית שתהיה לממשלה הבאה לכשתקום (אם סוף־סוף תקום), וזה לא מה שאתם חושבים.
 
אני סבור שתפקידה של הממשלה יהיה להחזיר את אמון הציבור בה, במפלגות שמרכיבות אותה ובפוליטיקה בכלל. לאחר שתשיב את האמון, היא תוכל להגיע למשילות ולעשות בכוח שניתן בידיה כחומר ביד היוצר. והנה המתכונת: הממשלה הבאה צריכה להיות מורכבת מקואליציה של 80% מהנבחרים, שמייצגים 80% מהמצביעים, שמסכימים על 80% מהנושאים שנמצאים על סדר היום הדחוף שלנו. את 20 האחוזים שבמחלוקת נשאיר לפעם הבאה.
 

הממשלה תצטרך להיות "ממשלת הסכמות לאומית", שתפקידה להחזיר את אמון הציבור בפוליטיקה ולייצב בתוך כך משילות אפקטיבית ולקדם סוגיות מרכזיות של ביטחון בגבול הצפוני והדרומי, טיפול שורש במערכת הבריאות, הסעד והרווחה, הקניית משאבים, הסרת חסמים וקיצור טווחי זמן בפתרונות בתחבורה הציבורית, טיפוח התעשייה והחקלאות, הורדת מפלס החרדה, השנאה, ההסתה והשיסוע ושמירת מוסדות הדמוקרטיה ושלטון החוק. לדעתי זה אפשרי, זהו צו השעה וזהו רצון הבוחר, שהעניק לליכוד ולכחול לבן 70 מנדטים (!). ואם תוסיפו אליהם את העבודה ואת ש"ס או את ליברמן - לזה אני מתכוון.
 
ואתם לא צריכים אותי כדי להבין ש־80% מהנבחרים ומהציבור שבחר אותם - מסכימים על 80% מהנושאים. כאן טמונה היכולת שלנו לעלות מחדש על המסילה, לגבש את החברה הישראלית בשגרה (בחירום אנחנו דוגמה ומופת) ולהניע לפעולה.
 
וכדי שזה יקרה, צריך להחליט שאנחנו (הם) נהרגים על החיוני (מדינת ישראל), נאבקים על החשוב (הנושאים הקריטיים עבורם) ומתפשרים על כל היתר (במיוחד אם זה חשוב לצד השני ופחות מפריע לך). זוהי המתכונת, ואם אני טועה, אז כתובת המייל שלי בתחתית העמוד. וכדי שזה באמת יקרה - אנחנו צריכים לדרוש את זה מהם, כי הם מפלגה, מהשורש פ.ל.ג. הנבחרים שלנו גם צריכים לצמצם את ההתחייבויות בסגנון: לא נשב עם...", ולא לכבול את עצמם.

נתראה, טל - שלום שוב, ברק?
 
מפאת קוצר היריעה וחוסר היכולת לתמצת, לא אסכם פה את הקריירה העשירה ורבת ההישגים של ידידי האלוף (במיל') טל רוסו, אבל אומר בשבחו שהוא אדם מצוין, מנוסה וישר כמו סרגל, שניסה, קפץ למים, הבין שזה לא בשבילו וחתך. הוא לא משך זמן, לא ביקש שריון נוסף ולא התמרח על כורסת עור הצבי והתרשם מהשכר, החשיפה, העוזרים והנהג, אלא הודיע שהוא חוזר לסביבתו הטבעית, ועל כך מגיע לו יישר כוח.
 
ומרוסו - היישר לאהוד ברק, שברגעים אלה ממש דן בחדרי חדרים בחלופות האפשריות שיהוו לו פלטפורמה לחזרה לחיים הפוליטיים ובחיבורים אפשריים לקראת הבחירות ובעיקר ביום שאחריהן. מבחינתי האישית (למרות כעס וחשבון קטן שלי עמו מתעלוליו בפרשת הרפז), אהוד ברק היה ונותר חיה פוליטית. אין מה לומר, יש לו רעב בעיניים וסכין בין השיניים, מה שאינני רואה (בינתיים) אצל הרמטכ"לים האחרים שהצטרפו למערכת הפוליטית בעודם בהרצה.
 
ברק מרבה לשטוף את הרשתות החברתיות - לרוב בשפה שאינני אוהב, והוא מציג עצמו כאלטרנטיבה. שאלת השאלות היא אם יש לו קהלים ברחובות העיר ובמרחבי הכפר או רק לייקים בפייסבוק ובטוויטר. אני חושב שהוא מבין כמוני שהוא יתקשה להגיע לעמדת הנהגה משמעותית, וכי הוא יוביל או יהיה שותף למפלגה שתשיג 5־8 מנדטים (או בראשות העבודה באם יחליט להתמודד, או באמצעות רשימה עצמאית עם ציפי לבני, דן מרידור ונוספים).
 
הסיפור הוא ביום שאחרי. אני מניח שברק נמנה עם מייסדי ה"סטארט־אפ" של הניסיון להחליף את ראש מרצ תמר זנדברג בח"כ לשעבר ניצן הורוביץ, על מנת להבטיח את החיבור ביום שלאחר הבחירות בין ברק, העבודה ומרצ, ולהציב כוח מול כחול לבן באופן שיאפשר לברק להיות שווה בין שווים לצד הרמטכ"לים, פקודיו לשעבר.
 
חלומו של ברק הוא סתיו שפיר בראשות העבודה (אם לא הוא עצמו) - אך אם ייכשל עמה, הוא "רוכש מניות" אצל עמיר פרץ - והורוביץ במרצ, ואני מעריך שבכך הוא עוסק כעת ובצדק מבחינתו. ומבחינתי (למרות הכעס), ברק בפועלו הפוליטי רכש במחיר מלא את כרטיס הכניסה למגרש המועמדים לחזרה לפוליטיקה. השאלה שנותרה היא אם יקבל תמיכה ציבורית, וממי בדיוק יגנוב קולות במחנה המרכז־שמאל? ברוך השב, אהוד ברק, ותזכור שההרים גבוהים יותר בדרך חזרה...

שוב, שבועות
 
זו השנה השנייה שבה אני נמנה עם צוות הדוברים ב"התיקון הגדול" של ערב שבועות במועדון צוותא בתל אביב, שאותו יזמו לפני שנים ח"כ לשעבר עליזה לביא וגברי ברגיל. האולמות מפוצצים במשך כל שעות הלילה, ואנשים מגיעים להיפגש, ללמוד, להגות ולהרחיב דעת, שכן פחות תוכנית בישול אחת בטלוויזיה לא תזיק לאף אחד. והשנה מבלי שאתכוון לכך, קוממתי נגדי (או הפתעתי) כמה אנשים בקהל כשאמרתי שמבחינתי טוב היה אם בישראל היה מסלול לימוד שוויוני ממלכתי־דתי לכל, מגן חובה ועד כיתה ג'־ד'.

הסברתי שלא היה אכפת לי אם שלושת ילדי, שהתחנכו בחינוך הקיבוצי, היו שותפים למסלול של חינוך ממלכתי המשלב תרבות ומסורת יהודית, חגי ישראל, באופן שיתאים את התרבות היהודית החילונית והדתית, יקנה ידע בסיסי ויאפשר לבחור בין מסלול ממלכתי רגיל, ממלכתי דתי, חרדי, חינוך התיישבותי וכו'. מסלול שכזה ייתן לילדי ישראל בסיס אחיד ואמור לחזק את זיקתם גם ליהדות וגם לישראליות, שכן בפאנל הסכמנו כולנו שהיהדות גאה מאוד בישראליות, וכי ישראל תלויה בטבורה ביהדות וקשורה אליה בעבותות.
 
מסלול שכזה יקרב בין תלמידים והוריהם, בין מחנכים, יצמצם חרדות, יבער בערות, ירחיב דעת, יאתגר ויאפשר השפעה הדדית (הרוב כאן חילוני). וכן, אני יודע שזה לא יקרה.
הנסיגה, המלחמה והשקט שנשאר

התלבטתי אם לכתוב על מלאת 52 שנה למלחמת ששת הימים, לניצחון הגדול, לשחרור ירושלים, לכיבוש (או לשחרור) וכו', אבל למרות ההזדמנויות, היתרונות והמשקולות הכבדות ששמה המלחמה ההיא על מדינת ישראל ועל החברה הישראלית, החלטתי לציין מלאת 13 שנה למלחמת לבנון השנייה. הסיבה לכך היא שהמלחמה ההיא - שבגינה הודחו או עזבו שר ביטחון, רמטכ"ל, מפקד פיקוד צפון ומפקדי אוגדות - המלחמה רצופת התקלות והלקחים, מרתיעה את חיזבאללה כבר 13 שנה והביאה לשקט הממושך ביותר שהיה אי־פעם בגבולנו הצפוני.
 
אז למרות התקלות, הלקחים, ועדות החקירה והזובור, צריך גם לומר מילה טובה (גם אם באיחור) לאהוד אולמרט, עמיר פרץ ודן חלוץ, שהפעילו עוצמה צבאית אדירה, אבל לקו בניהול, בהתנהלות ובתחזוק אמון הציבור במבצע ובמנהליו ועוד. 
 
בינתיים ההרתעה עובדת, אבל שוב ושוב אני מתקומם נגד אמירות והערות מקניטות ושחצניות של מפקדי צה"ל נגד נסראללה וחיזבאללה. האחרון היה מפקד פיקוד הצפון אמיר ברעם, שאמר: "שמענו את הצווחות של נסראללה, הוא בלחץ". ואני אומר: די לשחצנות וליוהרה. תתאמנו, תשיגו מטרות, תרתיעו בדרך חשאית, תהיו צנועים. לא בכל נאום ובכל טקס צריכה להיות כותרת.

היתרון בשומן
 
מיכל אנסקי שיתפה את כולנו בשיתוק הפציאליס מסוג בל שתפס אותה ועיוות את פניה, פיה ומבטה. גם אותי פקד השיתוק הזה במפתיע בשל לחצים כבדים, כשהייתי דובר צה"ל. הבטתי במראה וראיתי שכאשר אני מרים את הגבות, רק אחת עולה, וכשאני מחייך, רק חצי פה נמתח - ונבהלתי. רצתי באמצע הלילה לד"ר יעקב עזרא, שהיה הנוירולוג של צה"ל, והוא אבחן את השיתוק ושלח אותי לטיפול. בהתחלה התבקשתי לא להיבהל. נאמר לי שהלחיים בדרך כלל צונחות ונופלות, אבל אצלי משום מה זה לא קרה. כשתהיתי באוזניו של פרופ' קרוננברג מתל השומר על פשר העניין, הוא הסביר לי שהשומן שאני משופע בו תופס את פני מתוחות. וחוץ מהאירוע הזה, לא מצאתי עד היום שום יתרון בשומן...שבת שלום.
avi@bnayahu.com