מוקד אמון: כמה יצירתיות התפרצה השבוע מההשתלחויות המנוסחות למשעי בציונות הדתית - אולי בהשראתו של שבוע הספר. על פי המשורר מוטי יוגב, חזרתו של נפתלי בנט הבוגד לבית היהודי משולה ל"כלב השב אל קיאו". על פי הפוסט הרגשני באורך נובלה שפרסם בנט בתגובה, יוגב הוא "קיצוני מתמרד ומציק שלוקה בהתנהלות גמדית מול נתניהו", וגם יש עוד אלף כמוהו והוא כלל אינו מעוניין לשבת איתו באותה מפלגה.
 

לכאורה, זה מאוד פשוט וברור: השיעור מהכישלון בהרכבת ממשלה אמור היה להביא את הפוליטיקאים להבנה שמשהו בטקטיקת ההכפשות וההתפצלויות הגיע לאיזשהו שיא, וכבר לא עובד יותר. הזירה הפוליטית תמיד הייתה קרבית ויצרית, אבל חצתה איזשהו קו. כשמתחזקים תרבות של השתלחויות ושקרים לאורך זמן, ולא בוחלים בשום אמצעי, כי המטרה הקדושה היא לשלהב או לתחזק את קהל המצביעים, בסוף לא מצליחים להרכיב ממשלה. אבל האם מישהו הבין את השיעור?
 

אומנם יש משהו קארמתי בכך שעמיתיו לשעבר של בנט מכנים אותו פתאום "בוגד", אבל יותר מכל, הקטטות בתוך הבית היהודי מייצגות את רוח התקופה. כבר קשה לעקוב אחרי כל משברי האמון שנבקעים פה בזה אחר זה מדי יום. אתמול חשף בן כספית בעיתון זה את המגעים שנערכו מאחורי הקלעים בין כחול לבן ליהדות התורה במטרה למנוע את פיזור הכנסת. על פי הפרסום, השתיים כבר כמעט הגיעו לידי חתימה על הסכם עקרונות לחוק גיוס חדש, כמעט חסכו מאיתנו את הבחירות החוזרות, וברגע האחרון ההסכם נדחה בשל החשש שמדובר בספין. פספוס גדול עבור כולם.
 

בריתות שנראו בעבר כחתונה קתולית הולכות ומתפרקות, ולא בהכרח כדי למצוא זוגיות מאושרת יותר. לא רק בנט והבית היהודי, אלא גם בנט ואיילת שקד, הזוג המלכותי לשעבר של הימין. שקד, שאמורה להיות נכס אלקטורלי, עפה מענף לענף ומתקשה לנחות לתוך קן - היא אינה מצליחה להתחבר אל הליכוד, וכרגע גם לא אל הבית היהודי במקום שיהיה משביע רצון מבחינתה. גם הברית בין הרב רפי פרץ לבצלאל סמוטריץ', שאך לפני רגע התחברו כשני אחים אובדים, נסדקה. כנראה שמי שמתקשה ליצור אמון במערכת יחסים אחת, יתקשה למסד אותו גם במערכת היחסים הבאה, ואלה רק דוגמאות מתוך מפלגה אחת. נדמה שהאמון ההדדי בפוליטיקה אף פעם לא היה בנקודה שפלה כל כך.
 

רבים מדברים על הצורך בקירוב, גם בתוך הסקטור שאותו הם מייצגים, וגם בין הסקטור שלהם לבין שבטים אחרים. בנט עצמו נשא נאום מרגש כשר החינוך ביום העצמאות האחרון, על החובה לקירוב לבבות עם יהדות ארה"ב ובתוך ישראל מבפנים. רבים מדברים על כך, אך לעת עתה מתקשים ליישם. בינתיים הזמן עובר, הפוליטיקה משחירה, והאגו מבקש פיצולים אף שהפיצולים רק פגעו בכל מי שפיצל, והצורך בקירוב רק מתעצם.
 

האם אין אף אחד שמבין את זה במפלגת השלטון? ישראל ביתנו והליכוד בסוג של ברוגז לעולם, ובמקום להשתמש בזמן הזה כדי לפייס את מי ששוב יוכל למנוע ממנו להקים ממשלה, נתניהו מאמץ "יועץ לענייני עולים חדשים", ופתאום מגלה בהם עניין. לא איחוד הימין לנגד עיניו, וגם לא בזבוז קולות ימין כשאחת המפלגות לא תעבור את אחוז החסימה, אלא 61 מנדטים ללא אביגדור ליברמן. 
 

בשיירי העבודה כולם רצים בחדווה לבחירות פנימיות עם אותן פרסונות שהניבו 6 מנדטים. אז מה נשתנה? המפלגה החולה בדמוקרטיזציית־יתר זכתה לעוד "פרישה ערכית" של יו"ר כשזנבו מקופל בין הרגליים, תוך התעלמות מוחלטת מאמון הציבור שהולך ונעלם. גם כחול לבן לא חפה מבעיות אמון פנימיות, ואחרי הכמעט־ממשלה עם אבי גבאי, אפילו נתניהו ועיתונאי הימין כבר לא בעיצומו של סיפור אהבה סוחף כפי שהיו בעבר. 
 

כולם נגועים בזה. גם במפלגה שמתיימרת להכי הרבה אהבת אדם בכנסת, קל לדבר וקשה לעשות. במקום להתאחד עם העבודה או לפחות עם ערכי הציונות, עיסאווי פריג' ומוסי רז מכריזים על ריצה משותפת ליו"רות מרצ. כנראה לוטשים עיניים לציבור ערבי ישראלי שבע אכזבות שכבר לא מסוגל לצאת להצביע עבור שברי המפלגה המשותפת. ומה יקרה אם במקרה ינצחו? האם יקרבו בין ערבים ליהודים, או שימשיכו לתדלק במילים יפות את ההבדלים והטינה במקום את המטרות המשותפות? 
 

השמיכה הקצרה

אם צריך לאפיין את התקופה בהגדרה בת שתי מילים, המילים כנראה יהיו משבר אמון. משהו באמון הבסיסי במערכת הציבורית כולה כבר אינו כפי שהיה, והסימנים לכך נראים בכל מקום. הבעיה היא שסביב הזירה הפוליטית מרחפים לוויינים שכרגע רק תומכים בתופעה. 
 

במערכת המשפט רואים בכל פיסת ביקורת, גם אם לגיטימית, פגיעה בשלטון החוק וקץ הדמוקרטיה. אין שם נכונות לדבר או לייצר איזשהו שיח בונה שישפר את הפרדת הרשויות. גם העיתונות מדרבנת את הקרבות בתאווה. במקום לעסוק בהרחבה בנושאים הקשורים לניהול המדינה, כמו המדיניות (או אי־המדיניות) מול חמאס והרשות, או שילוב מאסיבי של המגזר החרדי בשוק העבודה, היא עוסקת בעיקר במי אמר למי ומתי. מישהו זוכר מתי היא לקחה את הפנייה הלא נכונה הזאת, ומאז זנחה את ערכי האובייקטיביות לטובת דרמות, סנסציות והעצמת האינטריגות?
 

נראה שההוקעות מיצו את עצמן, וכך גם הצהרות הגירושים והבגידות. יעיד על כך אבי גבאי, שנדמה שהקדיש לכך את כל הקריירה הפוליטית הקצרה שלו. כשמשבר האמון הוא כל כך גדול, יש משהו שכבר פשוט לא עובד בטקטיקה הזאת.
 

יש לנו עד 17 בספטמבר שלושה חודשים תמימים. במהלך הזמן הזה עדיף להרגיע עם ההכפשות ולצלול לדיון בנושאים רציניים. הסרטון המביך של נתניהו וכחלון, שבאורח פלא הצליחו למצוא מימון לצהרונים לשנת הלימודים הבאה על אף הגירעון והקיצוץ הרוחבי הצפוי, בלי לטרוח להסביר באיזו מגירה גילו פתאום סטיפת מזומנים שבדיוק מתאימה לחור הזה בתקציב, הוא לא עיסוק אמיתי באזרחים אלא זלזול באינטליגנציה. עוד תעמולה נבובה שהציבור כבר מקיא ממנה.
 

זה כבר לא משנה מי התחיל את משבר האמון. כשכל אחד מושך את השמיכה לכיוון שלו ורק מגיב לשני, בסוף היא נקרעת. הפייק ניוז, המניפולציות, ההצהרות הכוזבות - אי אפשר להמשיך עם זה לעד ולצפות שאמון הציבור יישאר על כנו. הבחירות הקודמות היו בסימן התפצלויות, וראינו איך זה נגמר. הרמטכ"ל אביב כוכבי הזכיר לכולנו השבוע ש"אל לנו לשכוח כי עודנו נדרשים לעמוד איתן נגד צבאות טרור המקיפים אותנו". האם שכחנו מהן הבעיות שלנו כמדינה? מי שינצח בבחירות הוא מי שיידע איכשהו לכבוש את אמון העם ואת האמון הבסיסי של הפוליטיקאים שסביבו.

tguvot@maariv.co.il